בשנות ה-50 וה-60 הייתה חיותה עז גד אלופת ישראל ושיאנית ישראל בשחיית לשחיית 100 מטר חזה, 200 מטר חזה ו-100 מטר פרפר והיום היא משוררת, סופרת, פסלת, רקדנית, מדריכה לגיל השלישי ועוד * תמר פלד-עמיעד נפגשה עם חיותה, שכשמה כן היא – אישה בת 84 אנרגטית ומלאת חיים שלא נחה דקה * ראיון מרגש ומרתק
אולי אתם לא מכירים אותה אבל בעשורים הראשונים של מדינת ישראל – חיותה עזגד הייתה אלופת ישראל ושיאנית ישראל בשחייה. חיותה החזיקה בשיאים הישראלים לשחיית 100 מטר חזה, 200 מטר חזה ו-100 מטר פרפר ואף קיבלה מדליית כסף במכביה הרביעית ומדליית זהב במכביה החמישית, בשנת 1957. גם במכביה השישית זכתה במדליית ארד, בשנת 1961.
סיפור חיים מרתק
לחיותה עזגד ספור חיים יוצא דופן, כבר מהיותה ילדונת. גם היום, כשהיא כבר בת שמונים וארבע, היא אישה יוצאת דופן וכן, גם היום היא עדיין שוחה, רוקדת, פעילה, אנרגטית – אישה נדירה בדרכה. האמת שבאתי לכתוב על חיותה בהקשר סיפור השואה – אותה חותה כילדה והתברר שהשואה שלה היא שונה ואינה טראומטית כסיפורי שואה אחרים.
הסיפור המשפחתי של חיותה יוצא דופן, מיוחד, כמו הדרך בה הפכה לאלופת הארץ בשחייה וכמו שחיה את כל חייה בדרכה שלה. מה שיפה בדרכה של חיותה הוא הגישה שלה לחיים.
חיותה עזגד נולדה בשנת 1939 בברלין, גרמניה. שמה המקורי היה יוטה, בת שנייה במשפחה של ארבעה ילדים.
שני אלמנטים הם יוצאי דופן כבר בסיפור לידתה: אביה היה אדם מולאטי שהגיע לגרמניה מניגריה שבאפריקה. שמו היה פטר מירצביאק. פטר היה קתולי והנישואים עם אמה של חיותה היו מאד יוצאי דופן, הן בשל היותו קתולי והן בשל צבע עורו והמקור שלו.
אירנה דווינצקי, אמה של חיותה, גדלה במשפחה יהודיה של שמונה בנות, משפחה שהסתירה את זהותה היהודית. האם היא הבת היחידה שנישאה במשפחתה, כל אחיותיה נשארו רווקות. כך קרה שארבעת ילדיה היו הנכדים היחידים במשפחת האם. חיותה גדלה וכלל לא ידעה שהיא יהודייה.
חיותה: "שמרו מאיתנו בסוד שאנו יהודים, פחדו שנפטפט. גרנו בברלין – המלחמה בברלין הייתה 'רכה'. אמנם היו קשיים אבל לא היינו נרדפים. אחת הדודות, אחותה של אימי, באה לגור עימנו. היא היתה אישה קשה והחיים בבית היו בלתי נסבלים בשל אותה דודה, שעשתה טרור בבית.
"נוצר כאוס קשה בבית. המשקעים הקשים בחיי היו בשל אותה דודה. אותה תקופה היה מחסור גדול בגרמניה והיתה החלטה משפחתית לעשות עליה לישראל. הסוכנות היהודית שכנעה את אימי לעלות לארץ. עם משפחתו של אבי לא היה כל קשר, הם התנגדו לנישואיי הוריי.
"בשנת 1949 עלינו לארץ. אותי ואת אחותי הפרידו מאימי עוד כשהיינו במינכן, והיינו במין תקופת הכשרה לקראת העלייה לארץ. חמישה חודשים שהינו יחד ועלינו לארץ – קבוצת ילדים – לרמת הדסה שבטבעון. הייתי אז ילדה בת עשר, חוויתי שם ימים מאד טובים – למדנו עברית, הייתי בחברת ילדים איתם – היה לי מאד טוב ורקדתי והופעתי בריקוד.
חיי שחיינית בניר דוד
"לאחר שנה נשלחנו אחותי ואני לקבוץ, ששמו אז היה תל עמל ולימים שונה שמו לניר דוד. היינו קבוצה של שש עשרה ילדים ואני יצרתי יחסים יפים עם ילדי הקבוץ. הייתה לי משפחה מאמצת בקבוץ, שם למדתי לשחות בנחל האסי. היו לי שנים מאד יפות בקבוץ.
"אימי אירנה עלתה לארץ עם שני האחים הקטנים שלי וגרה בעכו, בהמשך גם אבי הגיע. היה לנו קשר עם הורינו אך למעשה מרכז חיי היה בקבוץ. שחיתי כמו כולם בנחל האסי ובאחד הימים פנה אליי אחד מנערי הקבוץ והציע לי להשתתף בתחרות שחייה. הוא כנראה זיהה שאני שוחה טוב.
"מאד התביישתי, לא רציתי לבוא לתחרות, אבל הרגיעו אותי ויצאתי לתחרות השחייה. באותה תחרות שברתי שיא ארצי של שלושים שנה והפכתי לאלופת הארץ. הייתי ילדה בת 13. אותה תחרות וההישגים שלי היפנו אותי למסלול חדש של תחרויות ואימונים.
"לא ממש הבנתי את גודל האירוע. נכנסתי לנבחרת ישראל בשחייה, בגיל ארבע עשרה וחצי יצאתי לתחרויות שחייה בחו"ל. השתתפתי במכביה וזכיתי. היו אלו שנות נעוריי שהיו מלאי עניין והישגים. התגייסתי לצבא, הייתי למד"סית, חזרתי לניר דוד ובמשך כל השנים המשכתי לשחות בנבחרת הארצית. עשר שנים החזקתי בתואר אלופת ישראל.
"לאחר הצבא החלטתי ללמוד בסמינר הקבוצים הוראת ספורט ומחול. כעבור עשר שנים שלומית ניר שברה את השיאים והפכה לאלופת הארץ. אז פרשתי ועזבתי את השחייה. בשנים אלו פגשתי את מי שהיה בעלי והחלטנו לבנות את ביתנו בקבוץ בו הוא גדל, קיבוץ רשפים."
המשבר ועזיבת הקיבוץ
חיותה יולדת ארבע בנות, מלמדת ספורט ומחול, אשת תרבות המפיקה חגים ברשפים והחיים נראה שהם במסלול רגיל.
חיותה: "ילדתי ארבע בנות ואבי בנותיי החליט שהוא עובר לעבוד ולחיות בארצות הברית. אני החלטתי להישאר עם הבנות בקיבוץ. בתי הבכורה בהיותה בת חמש עשרה חלתה באנורקסיה. באותן שנים היה מעט מאד ידע על האנורקסיה. היא אושפזה בבית חולים גהה. לאחר שנה היא שוחררה 'כאילו' בריאה, אך למעשה המצב שלה הורע.
"גיסתי התקשרה אליי מגרמניה ואמרה לי שהיא שמעה שבארצות הברית, במיאמי, יש מוסד שם מטפלים ומרפאים בני נוער שחלו באנורקסיה. החלטתי לעשות מעשה. טסתי לאפרים בעלי עם ארבעת הבנות. לא ביקשתי רשות מהקבוץ. שם לקחתי את בתי ונסעתי לבית החולים שהתמחה באנורקסיה.
"בבית החולים בדק את בתי רופא, שאמר מיד שיש לאשפז את הילדה שלי, שהייתה במצב מאד קשה. כפסע היה בין החיים והמוות. לאחר שאשפזו אותה, הודעתי לקיבוץ. התשובה שקיבלתי היתה שיש לעשות ברור. למעשה אותה תשובה של הקבוץ גרמה לי להחליט לעזוב את הקבוץ. ענבל היתה מאושפזת תקופה מסוימת. שם, בבית החולים, עברה שיקום וטיפול הן ברמה הפיסית, בתזונה של כל אבות המזון ותוכנית שהרעיון הטיפולי היה גמילה, גמילה מהתמכרות. ענבל החלימה. היום היא נשואה, גרה בלוס אנג'לס, אמא לששה ילדים. הקבוץ לא הבין ונוצר משבר מאד קשה. הייתי אישה מאד פעילה בקיבוץ. עד אז , עשיתי חגים בקיבוץ, ניהלתי בית ספר. הייתה אטימות מוחלטת. ההחלטה לעזוב עקב ההתייחסות של הקיבוץ היה ללא צער וגעגוע."
קשרים אנושיים תומכים
יש מוטיב שחוזר על עצמו בכל מסכת חייה של חיותה – מוטיב הבחירה. "כשאני מתבוננת על כל מסכת חיי," אומרת חיותה, "אני רואה שבכל מצב ובכל גיל שלי – תמיד בחרתי אנשים איתם הייתי בקשר שיצרו בעבורי סביבת חיים תומכת ומיטיבה. אני מקבלת בטוב את מה שקורה לי.
"כשהייתי ילדונת ברמת הדסה נצמדתי וחברתי לאישה שעבדה במקום. היינו זרים, לא ידעתי את השפה – ואותה אשה אליה נצמדתי היוותה קן חמים בעבורי. כך היה בקבוץ בניר דוד וכך לכל אורך חיי. בכל מקום בו חייתי יצרתי קשרים אנושיים תומכים. בכל סיטואציה אני בוחרת להסתדר הכי טוב שאפשר.
"במשך כל השנים המשכתי ללמוד ולהתפתח, בעיקר בתחום הריקוד והקומפוזיציה. הייתי מורה לחינוך גופני והייתי מורה למחול. המחול הוא אהבת חיי. גם היום אני רוקדת ומלמדת מחול. בבית רוטשילד למדתי בלט מודרני. בגיל חמישים החלטתי לבנות את חיי במושב גן נר. עבדתי עד צאתי לפנסיה כמורה למחול וספורט. תמיד סמכתי על עצמי. התפתחתי בתחום המחול והרקוד. התנועה בעבורי זהו כח חיים. השילוב בין מוסיקה ותנועה הוא משאב חיים. במשך השנים עשיתי כוריאוגרפיות, גם למוזיאון יד ושם. היו לי דורות של תלמידות."
הליכה נורדית וקרמיקה
חיותה עזגד, כך שמה מנישואיה, הינה אשה בת שמונים וארבע. משפחתה חזרה לגרמניה. אביה היה בשנותיו האחרונות בארץ והקשר ביניהם היה קשר חם. חיותה חיה בשלום ושלמות עם הכל, אינה מתחשבנת, אינה מתלוננת, שמחה בחייה ובדרכה.
פגשתי אשה בת 84 ששוחה מספר פעמים בשבוע 40 בריכות, רוקדת, פעילה ומדריכה ב"דורות בגלבוע" – מוסד של המועצה האזורית גלבוע המרכז את כל פעילויות הגיל השלישי באזור.
שמעתי על "דורות בגלבוע" דברים נפלאים, על עשייה נהדרת בעבור הגיל השלישי. חיותה אינה "תלמידה" במקום כשאר חבריה בני גילה – היא מדריכה במקום. היא מלמדת את חבריה הליכה נורדית ומלמדת מחול.
חיותה: "כבר אחת עשרה שנים אני מלמדת ומדריכה ללכת עם מקלות הליכה נורדיים. זוהי פעילות שבועית, כל פגישה עורכת שעה. ההליכה הנורדית היא הליכה רגילה, רק שבמקום שתי רגליים יש ארבע רגלים. הליכה עם מקלות נורדיים מורידה עומס מהגפיים התחתונות.
"האנשים אותם אני מדריכה הם אנשים בגילאי שבעים-שמונים. הליכה עם מקלות נורדיים מפעילה את הפעילות של לב ריאה, הם מוציאים יותר אנרגיות, הצוואר משוחרר ובית החזה מופעל. בהליכה נורדית שרירי הידיים פועלים ומתחזקים וכל הגוף עובד טוב. למדתי הליכה נורדית לגיל המבוגר ואני מנחילה ומדריכה ספורט זה. מצאתי שבהליכה עם מקלות נורדיים יש שמחה גדולה.
"אני מקפידה לעשות ספורט מידי יום ביומו. הולכת ומקפידה ללכת לפחות 6,000 צעדים, זהו חלק מסדר יומי. פעם בשבוע אני מלמדת ומדריכה קבוצת נשים מבוגרות ב'דורות בגלבוע' ריקוד, בעיקר ריקוד חופשי. למעשה, מה שאני עושה היום זה שאספתי את כל מה שעשיתי שנים רבות ועושה בהתאם לתנאים ולגילי היום. הייתי שחיינית, הייתי מורה לספורט ומחול, יצאתי לפנסיה ואני ממשיכה ללמד ולהדריך בהתנדבות ובאהבה גדולה."
במהלך כל הפגישה שלי עם חיותה אני בתחושה שפגשתי אישה, שככל שנדבר יבואו עוד הפתעות. כך התברר לי שעל הדרך הספיקה חיותה להוציא לאור ארבעה ספרי שירה.
בסוף המפגש היא מספרת לי כך: "כשהלכתי ללמוד בסמינר הקבוצים, דרשו מאיתנו ללכת לכירולוגית, על מנת שתאבחן אם אכן אנו מתאימים להוראת מחול ותנועה. הגעתי לגברת קלופפר, היא התבוננה בכפות ידיי, אישרה את התאמתי ללימודי המחול – ואמרה שעלי לעבוד וליצור בקרמיקה.
"אני, ובכן קצת התקוממתי על כך. עברו שנים ובקבוץ רשפים פתחו חוג לקרמיקה. הצטרפתי לאחר זמן לחוג זה, ומרגע שהצטרפתי אני עובדת ומפסלת בקרמיקה. הקרמיקה בשבילי זהו אושר גדול. אני מפסלת למעלה משלושים שנה וכעת אני שואפת ללמוד אצל מישהו פיסול."
חיותה עזגד, בת 84, מלמדת אנשים מבוגרים שצעירים ממנה, רוקדת מפסלת, שוחה והכל בשקט, בצניעות. ספור חייה יוצא דופן מרגע לידתה. אין בפיה תלונות, אין התחשבנויות עבר, מתקיים ההווה ואיך מידי יום ביומו היא חיה את היום.
האב שהיה כהה נוכח ולא נוכח; האם שממנה היא נפרדה בילדותה בשל הנסיבות; החסר שהיה בשנות המלחמה והקשיים; גידול ארבעת בנותיה; נכדים; מעברים שעשתה; הכל בסדר. מה שהיה – היה. היום קיים היום הזה ויום המחר. ימים של עשייה, הדרכה, יצירה ובריאות.
