כשיעל גבע בגרה והקימה משפחה משלה, היא החלה להתאמן בפלדנקרייז, ללמד את השיטה ולטפל בעזרתה. אז עדיין לא הבינה שדווקא הבחירה הזו היא שתוביל אותה לגלות את ענפי המשפחה החסרים ולאחד בני משפחה שלא נפגשו שנים רבות – חלקם לא נפגשו מעולם
יעל גבע נולדה וגדלה במושב לכיש. הוריה, מרה (מרדכי) וניצה אוזילבסקי, הם מבני הגרעין שהקימו את המושב בשנת 1955 וממקימי המותג החקלאי המצליח "ענבי טלי". אביה, שנולד וגדל אף הוא כמושבניק במושב ביצרון, הוא כאמור איש חקלאות ותיק ובעבר אף כיהן כמזכיר תנועת המושבים.
כילדה ידעה יעל שהענפים המשפחתיים שלה משתרגים הרבה מעבר למושב ביצרון ומושב לכיש, אל מדינות רחוקות כמו רוסיה ואוקראינה, אך לא הכירה אף קרוב משפחה נוסף מלבד בני משפחתה הקרובים שחיו בארץ.
לימים, כשבגרה והקימה משפחה משלה, התחילה יעל להתאמן בפלדנקרייז ואף ללמד את השיטה ולטפל בעזרתה, מבלי לדעת עוד שדווקא הבחירה הזו היא שתוביל אותה לגלות את ענפי המשפחה החסרים ולאחד בני משפחה שלא נפגשו שנים רבות או לא נפגשו מעולם.
אהבה לתנועה
מה שהחל כהצעה קטנה להתנסות בשיעור במתנ"ס הוביל לעשייה מקצועית וטיפולית מעמיקה ולסיפור משפחתי שאיש לא יכול היה לחזות: "כשהייתי בהריון עם הבן השני שלי חיפשתי איזושהי פעילות גופנית שאני אוכל לעשות שמתאימה לזמן הזה של ההיריון והלכתי למתנ"ס שקרוב לבית שלי ואמרו לי שפלדנקרייז יכול להתאים לי אז נכנסתי לשיעור.
"אני ממש זוכרת את השיעור. המורה באיזשהו שלב שואלת אותי 'את עשית כבר פלדנקרייז? זה התחום שלך?'. "
"אמרתי לה 'לא, זו הפעם הראשונה' והיא כנראה פשוט הרגישה שזה משהו שמתאים לי, משהו שאני מתחברת אליו – ואז יצאתי מהשיעור."
"זה היה חודש דצמבר והלכתי חזרה לבית שלי ובדרך ככה הייתה נשירה של עלים שפשוט עפו ברוח ולא ישר נפלו – והרגשתי שאני ממש כמו עלה, למרות שעליתי 20 קילו פלוס בהריון. הרגשתי קלה כמו העלים האלה."
בסופו של דבר החליטה יעל שהיא רוצה להעמיק בשיטה וללמוד אותה ולכן הצטרפה ללימודי פלדנקרייז בבית ספר למורים בתל אביב אצל שתי מורות בכירות, רותי אלון ורותי בר.
כיום יעל היא חלק מהצוות החינוכי של הקורס להכשרת מורים לפלדנקרייז וחברה בוועד המנהל של העמותה לאינטליגנציה תנועתית, מיסודה של רותי אלון.
בארגז הכלים הטיפולי שלה יש גם שיטות טיפול נוספות, כגון שיטת 'child space' של חוה שלהב לליווי התפתחותי של תינוקות ושיטתו של ג'רמי קראוס, הנקראת 'JKA – Jeremy Krause approach' לליווי וטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים.
בילדותי עבדתי בכריעה
יעל מספרת כי האהבה לתנועה והעניין הרב שלה בגוף האדם ותנועתו החל עוד בילדות, כשיצאה לעבוד במשק החקלאי של משפחתה: "בילדותי עבדתי בכריעה, נגיד אספתי בצלים. היו לנו נרקיסים ואספתי בצלים, או נגיד כשבצרתי ענבים היה ממש פיתול של הגוף להגיע לאשכולות בתוך הענפים, וכל הדברים האלה… "
"זה עניין אותי, התנועתיות, בתור ילדה ואחר כך ממש ראיתי את זה, איך זה קורה בפלדנקרייז, איך אנחנו משתמשים בגוף שלנו."
טיפול בילדים ובמבוגרים
כמטפלת יעל עובדת גם בקופת חולים וגם בקליניקה במושב. מגיעים אליה ילדים ומבוגרים עם קשיים שונים ובעיות מגוונות. עבודתה הטיפולית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בשיטת "JKA", הובילה אותה גם לטפל בחוץ לארץ: "לאחר שלמדתי את השיטה הזו – הגעתי לעבוד גם ברוסיה, גם באוקראינה, גם בטשקנט…"
"בכל מקום כזה הייתה אמא שדאגה לרכז עוד אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, היא מארגנת דירה שאליה אני באה ומרכז בו אני מטפלת בילדים. ככה אני הולכת לשם מהבוקר עד הערב וכל זה במהלך שבוע.
"במרכזים האלה אני מטפלת בילדים שיש להם CP או בעיות גנטיות שונות, אפילפסיה וכל מיני בעיות התפתחותיות, כשהמטרה היא לעזור להם."
"אני עוזרת להם גם בפיזי, גם בקוגניטיבי וגם ברגשי. האימהות שם מאוד מגויסות לעזור לילדים."
"בגלל שאין שם כמעט גנים לילדים עם צרכים מיוחדים, הילדים שם בעיקר עם האימהות כל היום – והן עובדות איתם ומטפלות בהם ומה שאני עושה, בריכוז של שבוע, עובדת יום אחר יום עם הילדים ומה שנוצר בשבוע הזה הוא איזשהו תהליך, איזושהי פריצת דרך של התקדמות."
הטיפולים האלה, מסבירה יעל, מאפשרים לילדים לגדול ולהתפתח בצורה אופטימלית.
הסקרנות של יעל לגבי ההיסטוריה המשפחתית שלה ורצונה ללמוד אודות שורשי משפחתה המורחבים, הובילו אותה לחקור אודות משפחתה, כאשר הנסיעות הללו לרוסיה ואוקראינה הפכו להזדמנות מצוינת להעמיק במסע השורשים המשפחתי: "סבא וסבתא שלי מצד אבא עלו ב-1929 מרוסיה בהכשרת תל חי."
"בגלל המשטר הקומוניסטי הם לא יכלו ליצור קשר עם המשפחות שלהם, הם פחדו ולא יכלו."
"תמיד ידעו שיש שם משפחה ובמהלך השנים, כשהתאפשר, נוצרו איזשהם קשרים – ואז שוב פעם אי אפשר היה ואיכשהו הקשר נותק."
"העניין המשפחתי תמיד עניין אותי ויצרתי קשר עם קרובת משפחה מרוסיה שחיה בארץ. גם היא אמרה 'אין קשרים, הקשרים נותקו' ודי התעקשתי על העניין. אז היא אמרה שאולי יש לה איזשהו טלפון שיכול לעזור."
"התקשרתי לטלפון והתגלגלתי ככה מאחד לשני, עד שמצאתי קרובת משפחה רחוקה שגרה ברוסיה, שיצרה איתי קשר."
"כשהייתי שם היא באה ולקחה אותי מהמרכז שבו עבדתי במוסקבה, אירחה אותי והראתה לי דודה שפעם פעם ראיתי, כשהייתי ילדה קטנה, ומעניין שגם אני זיהיתי אותה וגם היא זיהתה אותי."
חזרה לשורשים
כשהגיעה יעל לרוסיה ונפגשה עם בני המשפחה המורחבת הסתבר לה שגם הם, בינם לבין עצמם, לא היו כל כך בקשר אחד עם השני.
עצם הגעתה לשם ורצונה לפגוש ולהכיר, חידש לא רק את הקשרים בין המשפחה בישראל למשפחה ברוסיה, אלא גם את הקשרים המקומיים.
יעל: "אותה קרובה שלקחה אותי אליה בעצם יצרה מפגשים עם כל מיני משפחות. למשל, פגשתי שם מישהו שהיה מאוד מאוד חשוב לאבא שלי. בעבר היה איזשהו שלב שהם כן יכלו לכתוב מכתבים ואת אותם מכתבים אבא שלי שמר."
"תמיד היה חתום עליהם אחד מקרובי המשפחה ולאבא שלי היה חשוב לדעת מי זה. הוא ידע רק שאותו קרוב משפחה היה אז ילד, שכתב בשביל הסבתא, ואת השם שלו."
"שם, ברוסיה, הם לא היו בקשר עם אותו קרוב משפחה ובזכות המפגש הזה הכרנו… האיש הזה היה אגדה מבחינתנו ומבחינת אבי והוא תמיד רצה לדעת על הילד הזה, שכתב, ואז הביאו איש בן 80 שהוא היה הילד הזה."
"הבאתי את המכתבים ההם לשם והוא זיהה את כתב היד שלו, זה היה מאוד מרגש."
קרובי משפחה אלה הם למעשה בני הדודים של מרה, אביה של יעל, בני דודים שהוא מעולם לא פגש.
עוד מספרת יעל שבנסיעה אחרת שלה לאוקראינה, לעיר חרקוב, הביאו אותה קרובי המשפחה שלה לרחוב שבו סבתא שלה גדלה: "כשהם אירחו אותי הם כמובן הגישו אוכל – וזה היה האוכל שסבתא שלי, זכרה לברכה, בישלה, אוכל שאני אכלתי אצלה והכרתי – וזה גם היה מאוד מרגש."
"פתאום קיבלתי את הטעמים שאני זוכרת בתור ילדה מסבתא שלי, והבנתי מאיפה הגיעו כל הדגים המלוחים וכל מיני מאכלים רוסיים שהייתי אוכלת אצלה."
לימים, חלק מקרובי המשפחה הגיעו לביקור מרגש בארץ: "כשהם באו לארץ, הבאנו תמונות שיש לאבא שלי מסבא וסבתא שלי, תמונות של המשפחה מפעם."
"הוצאנו את התמונה של סבתא של אבא שלי וגם הם הביאו תמונות וגם קרובת המשפחה שלי הוציאה תמונה של הדודה-רבא שלה ובעצם ראינו שזו אותה תמונה."
"עד אז זה היה כאילו אנחנו בתיאוריה קרובי משפחה אבל ברגע שהם הוציאו את התמונות.. וואו… זו ממש הייתה אותה תמונות והיו עוד תמונות משותפות. זה בהתחלה שני אנשים שהם פחות או יותר זרים ופתאום יש הוכחה מוחשית לקרבת המשפחה."
"כל העסק נבנה פה מכלום"
לשיחה עם יעל הצטרף בשלב מסוים גם אביה, מרה אוזילבסקי, וסיפר על תחושותיו וחוויותיו מהחיפוש של יעל אחרי השורשים המשפחתיים והאיחוד המשפחתי: "זו הייתה חוויה משום שהדור של ההורים שלנו והדור שלנו לא שפע במתן אינפורמציה."
"כך שבעצם הקשר שלנו למשפחה בחוץ לארץ היה רופף מאוד. גם משום שאנחנו לא התעניינו יותר מידי וההורים לא התלהבו למסור אינפורמציה. בעצם הקשרים שנוצרו במשפחה זה כתוצאה מהפעילות של יעל. להודות על האמת, יעל יודעת על המשפחה לא פחות ממני, אולי אפילו יותר."
על המכתבים שהיה מקבל בתור ילד ועל המפגש עם אותו קרוב משפחה שכתב אותם מספר מרה: "סבתא שלי גרה אצל אחת הבנות שלה והנכד שלה היה כותב את המכתבים להורים שלי, בזמן שעוד אפשר היה להעביר מכתבים."
"בעצם לא הכרנו אותו. הוא כתב את זה כשהוא היה בן 8-9 וגילינו אותו כשהוא עכשיו בן 80… לא נפגשנו עוד פנים אל פנים, נפגשנו בשיחת וידאו כשהם התכנסו שם, עם יעל, באחד הבתים של המשפחה."
למרה היה חשוב לספר על המשפחה בה גדל ואף לסיים את השיחה במסר אופטימי: "אנחנו גדלנו במשפחה ציונית, עם רגליים על הקרקע. ההורים שלנו עזבו משפחות ברוסיה ועלו לבדם לארץ."
"פה לא הייתה להם אף משפחה. ציונים אמיתיים הדור ההוא. חיו בצנעה, בעצם התחילו מאפס ובנו בעצמם כל מה שיש או היה להם."
"אם אני משווה את מה שהם עברו, הדור שלהם, לדור שלנו או לדור של בנינו, אז אין בכלל מה להשוות…"
"כשאני רואה את כל ההשגות והתביעות והטענות שיש כלפי המערכת היום מול מה שהיה אז, אז אין מה להשוות. זה תהליך וטוב שזה כך, אבל צריך לזכור שבעצם כל העסק הזה נבנה פה מכלום."
"אם מסתכלים על זה בפרופורציות הנכונות אז יש מה להתגאות במה שקורה פה."
גם בני משפחתה של יעל כאן בארץ וגם בני המשפחה שבחוץ-לארץ מחכים ליום שבו שוב יוכלו לטוס וכך להיפגש.
יעל גם מחכה ליום בו תוכל שוב לטוס ולטפל שם בילדים עם הצרכים המיוחדים שכל כך זקוקים לעזרתה ותמיכתה בהתפתחות שלהם.
בתקופה זו היא מתמקדת בעבודתה בקליניקה במושב, בטיפולים לתינוקות עם עיכוב התפתחותי, בהנחיית סדנאות של ליווי התפתחותי לאימהות לאחר לידה ומפגשים כייפים בין אימהות וביצירת קשר מיטיב בינן לבין התינוקות שלהן
לעמוד הפייסבוק של קו למושב לחצו כאן
לכל כתבות קו למושב לחצו כאן
