אחרי 22 שנות עבודה כעיתונאית החליטה אורלי וילנאי לשנות כיוון ולהגשים חלום

תקופת הקורונה אילצה אותה להישאר בביתה ואף לוותר על הנחיית תכנית טלוויזיה חדשה שהייתה אמורה להנחות עם בעלה, גיא מרוז. אבל אחרי 22 שנות עבודה כעיתונאית החליטה אורלי וילנאי שזה הזמן לשנות כיוון ולהגשים חלום: להקים מרכז חינוכי שילמד ויחנך ילדים ומבוגרים כיצד להתייחס לבעלי חיים בחמלה. עד מהרה מצאה שותפה לחזון ולחלום המשותף – את ניצן  מייזלס, חוקרת קוגניציה ומוח והשתיים יצאו לדרך להקים את "מרכז חירות" במושב חרות 

במשך שנים ארוכות היא הייתה חלק מחיינו מידי בוקר, אם בתכנים החברתיים של תכנית הבוקר "אורלי וגיא" ואם  בתחקירים מצמררים ומרתקים, שחשפו חלק אפלים מהאופי הישראלי, על הטוב והרע שבו (כמו למשל התחקיר על אונס הנערה האנגליה בקפריסין).

ולפתע נדמה שהיא נעלמה מערוץ 13 ומהטלוויזיה בכלל. אז לא, אורלי וילנאי לא נעלמה לחלוטין, היא ובן זוגה גיא מרוז עדיין משדרים לציבור מביתם ב"דמוקרט TV", בעיקר בבקרים, אבל את עיקר זמנה מקדישה וילנאי למיזם חדשני שמטרתו היא חינוך ילדים ומבוגרים להתייחס לבעלי חיים בחמלה

ביום חמישי של חול המועד הגעתי למושב חרות ולפי הנחיותיה של אורלי ודרך שדות מוריקים, חממות ומטעים, הגעתי אל החווה של עמותת "להתחיל מחדש" ללא מטרות רווח העוסקת בחילוץ והצלה של בעלי חיים, שם מקימות אורלי וילנאי וניצן מייזלס את "מרכז חירות" ע"ש אגם לוי ללימודי חדשנות וקיימות.

את העמותה הקימה שרון כהן והיא מספקת מקלט לכ-500 בעלי חיים, ביניהם מעל 112 חמורים ואתונות, 30 סוסים, 4 פרות, כ-40 עיזים וכבשים, עשרות תרנגולות, 100 חתולים ועוד 4 כלבים ששומרים על בעלי החיים.

שער הרחמים

בחווה אני פוגש את אורלי וילנאי, מלווה בבנה הצעיר ומוקפת במשפחות עם ילדים, כולם הגיעו לחווה ול"מרכז חירות" לסיור במקום. אורלי מגיעה אלינו מחייכת ומצוידת במיקרופון ורמקול נייד.

את הסיור אנחנו מתחילים בכיתת הלימוד החדשנית שהוקמה בחווה, שם וילנאי מציגה סרטון אודות החווה. כי צריך להבין, כל החיות בחוות "להתחיל מחדש" הן חיות שחולצו מאירועים אלימים או קשים.

החווה כוללת קבוצת חמורים ואתונות גדולה שעברו מסע ייסורים בשטחים לאחר שנוצלו לנשיאת משאות כבדים של עשרות קילוגרמים, ששברו את רגליהם ובחלקם אף הובילו לקטיעה.

יש בחווה חמורים שנקשרו ברגליהם, מה שגרם לשבר או נמק, יש כבשים שיועדו לשחיטה או הופרדו מאימם ונותרו לבדן, תרנגולות שניצלו ממנהג הכפרות שמענה אותן לפני מותן, חתולים עוורים וארבעה כלבים, שכול אחד מהם עבר התעללות או הזנחה, סוסים שעברו התעללות, ביניהם הסוס האחרון שעוד עבד בתל אביב בעגלת עגלון.

שרון כהן עשתה עם בעליו עסקה, הוא יקבל ריקשה חשמלית שתשמש לפרנסתו (סיורים בתל אביב) ובתמורה יוותר על סוסו הזקן. הוא הסכים.

בתום הסרטון אנחנו יוצאים לסיור ומייד אנחנו פוגשים את גלית, או כפי שהיא מכונה כאן "מלכת החווה". גלית היא עז עם בעיות נוירולוגיות קשות, שבעליה הסכים לוותר עליה.

בעמותה התאימו לה כיסא גלגלים וביצעו אדפטציות, שהקלו על חייה. אגב, כל חיה בחווה יש לה שם וחלקן הגדול מגיבות לשמן.

אנחנו עוברים מתחם אחר מתחם, החל ממכלאות העיזים והכבשים, דרך מתחמי החמורים והאתונות, מכלאת הסוסים, דרך חדרי החתולים וכלה במתחם התרנגולות.

לכל חמור או אתון ולמעשה לכל בעל חיים בחווה יש כאן סיפור קורע לב. למשל אחד החמורים נגרר על ידי רכב ונפצע קשות, מה שדרש תקופת שיקום ארוכה, המבצע כנראה חשב שלגרור חמור על אספלט זה משעשע.

החלום שלי

וילנאי התחילה להתנדב בעמותה לפני ארבע שנים בערך. אז, תו״כ עבודה עם בעלי החיים חשבה שמקסים להציל אבל חייבים במקביל גם למנוע את ההתעללות  ״חשבתי על זה שצריך למצוא דרך לחנך לחמלה ולהבנה כי הדברים האלה בעייתיים."

"אני חושבת גם שמתוך כל הדברים הרעים והקשים שראיתי בעבודה שלי כעיתונאית, יש משהו בחווה הזאת שהוא נורא אופטימי, כי אתה יודע אלף, מצילים כאן באמת מרוע ומפגיעה ובית, בעשיה הזו שלי, במרכז החינוכי שלנו, אני רואה את הפיתרון לכל הרוע – אז אם אפשר למצוא פתרון לאטימות ולבורות ולנסות להצמיח משהו טוב – זה נותן המון תקווה."

מצד אחד את בתוך העולם ההקטי התקשורתי, שבו הכל על זמנים, תיעוד אירועים קשים כתאונות, רציחות, אלימות ומצד שני, אתה מגיע לחווה בלב האזור הפסטורלי הזה, ואתה מרגיש רגיעה עצומה…

"גם בחווה אתה צריך לעבוד עם אוכלוסיות בעייתיות – החילוצים ששרון עושה מכל מיני מקומות קשים כל כך ומה שלך כל כך ברור הם לא דברים פשוטים אצל רבים, ואז לקבל את החיות הפגועות הללו ולטפל בהן… "

"אז נכון שהפסטורליה בחווה מוסיפה המון והיא נותנת איזה מזור לנשמה רדופה קצת כמו שלי, כי באמת שנים התעסקתי רק עם רע, רע, רע אבל המטרה פה היא הרבה יותר גדולה מזה, זה לא הקנקן אלא מה שיש בו."   

כאמור, את "מרכז חירות" מקימה וילנאי ביחד עם ניצן מייזלס, חוקרת קוגניציה ומוח. וילנאי ומייזלס חברו יחד להגשים חלום משותף, להקים מרכז שיצור שילוב מיטבי בין אנושיות, טבע וחדשנות: "ילדים ובני נוער יגיעו באופן מסודר עם בתי הספר לחווה, לפחות פעם בחודש, יעבדו עם החיות, יאתרו צרכים ובעיות וימציאו להם פתרונות.

"הרעיון הוא לחבר את ׳דור המסכים׳ לעבודת כפיים, לטבע, לאדמה. ולהצמיח מצד אחד שגרירים של חמלה ומצד שני לצייד אותם במיזם שהם ימציאו, כי זה דור מאוד חכם ויצירתי."

"אנחנו מניחות שילד שפוגע מתוך בורות בחיה חסרת ישע, בהכרח יגדל להיות מבוגר אלים – כך שהמטרה הגדולה היא גם מיגור אלימות אולי בדלת האחורית."

"המרכז מציע מגוון רחב של פעילויות תחת קורת גג אחת. בראש וראשונה מיועד המרכז לחינוך, לימודי קיימות וסביבה, עבודות גמר, מחוייבות אישית ומסלול אקדמי."

"כמו כן, המרכז מיועד לאוכלוסיות מיוחדות ונוער בסיכון, עם תוכניות קבוצתיות וטיפול רגשי בעזרת בעלי החיים. בהמשך מתכננות וילנאי ומייזלס לימודי ביומימיקה ורובוטיקה, מעבדה למחקר אקדמי, האקתונים ומרחב עבודה שיתופי. המרכז פתוח לסיורים מודרכים, סדנאות ורועים וכן, קפה בטבע."

אז את מתנדבת בעמותה ואז הגית את רעיון המרכז -להתייחס לבעלי חיים בחמלה?

"לא, כשהתחילה הקורונה אסור היה לי לצאת לשדר כי אני סובלת ממחלת רקע. הייתי אמורה להגיש תכנית עם גיא, תוכנית יומית לפתרון בעיות והרופאה שלי לא הסכימה בשום אופן שאני אצא מהבית."

"ואז בעצם הייתה לי האפשרות לשבת, לחשוב ולהחליט שאני מגשימה את החלום. כתבתי אז טור ב'הארץ' שאני מרגישה לא חיונית בעבודה אבל כן רוצה להגשים את החלום הזה, כתבתי על זה כמה שורות והתקשרו המון אנשים שרצו לעזור לי להקים את זה."

"אחת מהן הייתה מאוד מאוד עיקשת ואמרה לי: 'זה גם החלום שלי, אני חייבת לבוא, לעשות את זה איתך'. ואמרתי לה, 'יאללה, בואי', קוראים לה ניצן מייזלס ושנינו שותפות להקמת המיזם הזה."

"ניצן גרה בעוטף עזה ומגיעה משם לחרות, עבדנו על זה כל תקופת הקורונה – למדנו, עשינו קורסים, נפגשנו עם אנשים, הכנו סיליבוסים ללימודים, והקמנו את התשתית."

"בחרנו לקרוא למרכז על שם אגם לוי ז"ל, שנספתה בגיל 17.5 ב'אסון נחל צפית'. אגם היא תושבת מושב חרות.

"אנחנו לא זכינו להכיר אותה אבל למדנו שאגם הייתה ילדה מדהימה. תלמידת מגמת הפיסיקה ולימודי ארץ ישראל והתנדבה בעולם למען ילדים בעלי צרכים מיוחדים ולמען אוכלוסיות מיוחדות.

"אגם הייתה תלמידה מצטיינת, מדריכת נוער ב'בני המושבים', ילדה טובת לב שכולה נתינה – ומבחינתנו זה המודל למרכז החינוכי – שילדים גם יתנו, יתנדבו ויתרמו וגם ימציאו דברים ויצטיינו במה שהם עושים. זה כבוד גדול לקרוא למרכז על שמה של אגם."

אני זוכר ששוחחנו לפני כמה חודשים ואמרת לי שאת רוצה שהמרכז יהיה תחת חסות משרד החינוך. הם הצטרפו למיזם?

"נכון מאוד, נפגשנו עם כל משרדי הממשלה הרלבנטיים ובמשרד החינוך נורא התלהבו מהרעיון שלנו, החל מהשר יואב גלנט שהפנה אותנו לאנשים הרלבנטיים ועד לתוכניות המעשיות. אנחנו כן נכנסים עכשיו והופכים למעין ספק של משרד החינוך, שכל בתי הספר יוכלו לבוא ולהגיע למרכז בחווה."

מתי המרכז יתחיל לפעול?

"למעשה המרכז כבר פועל. מיד אחרי יום העצמאות נתחיל את הלימודים עם שכבת כיתות ה׳ מבית ספר בטירה, זה  בית ספר ששם דגש על חדשנות וטכנולוגיה ואיתם נתחיל את פעילות המרכז, אבל יהיו עוד אלפי ילדים אני מקווה שמכל בתי הספר בארץ."

"אנחנו גם עתידות לפתוח מרכז בדרום ואני מקווה שגם בצפון. למשל, ראש מועצת רמת הנגב, ערן דורון נורא התלהב וכבר הציע לנו שלושה אתרים פוטנציאליים להקמת מרכז בדרום."

"כלומר, אנשים נרתמים ואוהבים את המיזם. אני חושבת שאף אחד לא נשאר אדיש כאשר אנחנו מגיעות ומציגות את הרעיון בפניהם, את המצגת ואת הסרטונים, כי מבינים שיש פה באמת מצב של win-win, כולם מרוויחים!"

"זה גם חיבור של 'ילדי המסכים' לטבע, שלצערי כמעט לא קורה – לרוב החוויה האישית שלהם מאוד מאוד אורבנית ומנותקת."

"וגם לאחר הקורונה נדרשים חללים פתוחים ללמידה, יש הכרת טובה, הרעיון של להפריח את השממה דרך עשיית דברים טובים – גם למען בעלי החיים וגם למען אוכלוסיות הילדים והמבוגרים. "

"אנחנו מתכננות להביא ל'מרכז חירות' גם ילדים בעלי מוגבלויות, ילדים בעלי צרכים מיוחדים, יש כל כך הרבה פוטנציאל בעבודה עם בעלי החיים – אנחנו רק בתחילת הדרך אבל אנחנו נעשה עוד המון דברים."

בסיור שערכנו בחווה אמרת שאת רוצה תחילה להתמקד בתלמידים ערביים. למה דווקא ערביים?

"תראה, מה זה להתמקד? אנחנו יודעים שעיקר ההתעללות בבעלי חיים, לצערי, היא בעיקר בחברה הערבית וגם בחברה החרדית, שכנראה שם הדבר יותר רווח משום שבעלי חיים זה משהו שמשתמשים בו שם בעבודות פרך."

"זה נובע בעיקר מהעובדה שאין מודעות, אז ילדים יכולים לדוגמא לעשות תחרות, כמו מי עומד הכי הרבה זמן על גבו של עייר קטן ולהכות אותו מכות רצח, כי הם רואים שמעבידים חמורים עד שהם קורסים ונופלים ובעצם לחיה הזאת אין שם כבוד."

"הכי חשוב זה ההסברה! כשהייתי ילדה קטנה למדתי שאסור לקטוף פרחים מוגנים ומאז אני לא נוגעת בפרחים מוגנים, והבן שלי גדל עם החובה לחגור גם מאחור והוא לא נוסע אם לא כולם חגורים – וזה מה שאני רוצה, שילדים יגדלו עם ההבנה הזאת."

"התוכניות החינוכיות לא השתנו במשך כל כך הרבה שנים במערכת החינוך ואנחנו חושבות שזה נדבך שחייבים להכניס אותו כחלק מתוכנית הלימודים."

להתייחס לבעלי חיים בחמלה – רק דרך חינוך

כשהסתובבתי בחווה שהיא מקום מקסים קיבלתי קצת את התחושה שמדובר במקום נאיבי, ונזכרתי גם בשיר של אריק איינשטיין: "אני ואתה נשנה את העולם; אמרו את זה קודם, זה לא משנה"…

"החווה הוקמה על ידי שרון כהן, שמגיל מאוד צעיר הייתה מצילה בעלי חיים והיא לא תכננה איך להגדיל את החווה – היא פשוט הצילה בעלי חיים, יש משהו בעשיה שלה שהוא כל כך טהור ונקי, לא חושב על איך נסתדר הלאה ולא מתכנן בניגוד לאחרים, לטוב ולרע, שרון רק אומרת: 'אני אציל'. שרון אולי הייתה נורא רוצה לשנות את העולם אבל זה בדיוק החיבור שלנו לחווה."

"כאשר הגעתי לחווה להתנדב הערצתי את שרון, את הפעילות שלה ואת ההצלה ואיזה יופי אבל אני רוצה לשנות את העולם, לא ברמה דמגוגית ומתנשאת אלא ברמה של אוקיי, יש התעללות, יש חוסר מודעות ובורות – בואו נשנה את זה."

"נמשיך להציל, נמשיך לתת בעלי החיים הנפגעים מקלט אבל בואו נשתמש גם ב'משאב' הזה, במירכאות, כי זה לא הגיוני שיהיו עוד ועוד חוות בארץ ועוד סיפורים שרצים באינטרנט על עוד חיה שפגעו בה ועוד כלב, ועוד סוס, אבל לא – אנחנו צריכים ללמד."

"אתה יודע, יש לנו 12 חיות בבית והבן שלי שגדל בבית עם המון חמלה מראה לי ב'טיק טוק': 'אמא, זאת התעללות או שנעים לחיה?' – הם לא יודעים וצריך ללמד אותם כי המון דברים נעלמים מאתנו."

"אתה הולך לפינת חי ומלטף ארנב וחושב שזה נעים לו והוא בעצם סובל נורא! פשוט צריך ללמד אותם וילדים לומדים ומבחינתנו, כל ילד שיגיע למרכז הוא שגריר של המסר שישנה את העולם."

זה נובע מתוך ההכרה שבלי חינוך דבר לא ישתנה.

"נכון אבל לקחנו את זה צעד אחד קדימה. אמרנו, אוקיי, זה דור סופר אינטליגנטי ומאוד טכנולוגי, בואו נשתמש בחכמה שלהם כדי להמציא מיזמים.

"הם יבואו לחווה, ילמדו שעה ראשונה, אחר כך שעה שניה יעבדו עבודת כפיים, להאכיל את החיות, לאסוף את הקקי שלהם, לתת תרופות, כל מה שצריך – ואז הם יחזרו אל כיתה שקופה, ימשיכו לתצפת על בעלי החיים וימציאו מיזמים לטובת החיות, נלמד אותם גם עמידה מול קהל, איך מציגים ואיך ממנפים, יש כאן בעצם מכלול שלם שהוא לא רק חמלה אלא גם תוצאה של שינוי."

אני מבין שמדובר בפרויקט שדורש תקציב די גדול.

"נכון. תראה גיוס ההמונים הוא רק לחיות, אנחנו מפרידות את זה, את העזרה לבעלי החיים אנחנו משאירות לתרומות מהציבור הרחב.

"את הכסף למרכז החינוכי אנחנו מנסות לגייס בעזרת קרנות, משרדי ממשלה ופילנטרופיים. התקציב הדרוש למרכז הוא מיליון וחצי שקל לשנה ובאמת, זה במינימום של המינימום. אנחנו כבר שנה עובדות בלי שכר ויש עלויות והוצאות."

"אז כל פעם שאנחנו מקבלות איזושהי תרומה אנחנו משקיעות. למשל, קיבלנו תרומה נדיבה מאוד מאמנון שעשוע (מנכ"ל מובילאיי ע.ד.ו) שמאוד מאמין במיזם והקמנו את הכיתה הראשונה."

"קיבלנו תרומה מקרן רש"י אז אנחנו קונות את הריהוט והחשמל וכל הדרוש מבחינה טכנית. ומיטב דש תרמו לנו, וכל פעם עוד קצת ועוד קצת ויהיה לנו תקציב ואולי גם נוכל להתקיים מזה. אני מאושרת מהאופן שאנשים נפתחים לרעיון ונורא רוצים לעזור למיזם."

קצת הופתעתי לראות אותך מדריכה עם המיקרופון והרמקול הנייד מול הילדים והמשפחות…

"תשמע , בכל הקשור לבעלי החיים ולהסברה אין לי אגו, אני לגמרי מגויסת למטרה הזאת. זה לא כמו להופיע לפני מיליון ומשהו אנשים בשיא הפריים טיים אבל מבחינתי זה כייף יותר"

"מאז תחילת הקורונה אנחנו מופיעים בדמוקרט טי.וי, אנחנו משדרים מהבית ומאוד נהנים מזה ואפילו מתפרנסים מזה, אבל אני לא רוצה לחזור לטלוויזיה כרגע, אני רוצה לחזור רק שיבער בי משהו לעשות, תחקירים או משהו אחר."

"אני אחרי 22 שנות עבודה בטלוויזיה, עשיתי את כל מה שרציתי ועכשיו אני רוצה להגשים דברים שעושים לי טוב."

"יש לי מחלה לא פשוטה ואני מתמוטטת אחת לתקופה ואני רוצה לבלות וליהנות בחיים האלה. יש משהו בעבודה בטלוויזיה שמאוד שוחק וקשה ומכאיב, אז אני רוצה קצת ליהנות מהחיים."

הציבור מכיר אתכם כאורלי וגיא. גיא שותף לעשייה בחווה?

"גיא מעריך את העשייה הזאת. אני מודה שהוא לא משוגע על בעלי חיים, הוא גם לא טבעוני כמוני. יש לנו בבית 12 בעלי חיים והוא מקבל את זה בקושי רב אבל זה יפה מצידו שהוא מאפשר לי את זה."

"הוא כן מאוד עוזר לנו בעשיה והוא גם מאוד עסוק עכשיו – שני מחזות שלו עולים בשני תיאטראות, הבימה ותיאטרון באר שבע.  שנינו חלמנו חלומות בתקופת הקורונה וזכינו להגשים אותם רק כשעזבנו את הטלוויזיה. אז בגדול כל אחד בתחומו אבל גיא גם נמצא איתי בחווה לא מעט."

צילום: בן כהן | רויטל טופיול

למעוניינים לתרום לטובת 'מרכז חירות', להלן פרטי בנק: 
בנק דיסקונט 
סניף 147 (לב דיזינגוף) 
מס' חשבון: 0171070005 

עמותת 'להתחיל מחדש' – חסד מופלא