לוחמי צדק

190 חברי קיבוץ לוחמי הגטאות חתמו על מנשר כנגד פגיעה במערכת המשפט ומצפים שארגונים נוספים יצטרפו למאבק

המהפכה במערכת המשפט שמובלת על ידי הממשלה מטרידה אזרחים רבים במדינה. בקיבוץ לוחמי הגטאות לא הסתפקו בלדבר על כמה המצב מטריד והחליטו לפרסם מודעת חצי עמוד ב"ידיעות אחרונות" בחתימת רבים מחברי הקיבוץ בזו הלשון: "אנחנו חברות וחברי קיבוץ לוחמי הגטאות, בני הדור השני והשלישי, בנות ובנים וממשיכי דרכם של מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות ומייסדי בית לוחמי הגטאות, נושאים את משא הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי מימים של אפילה, פשיזם וגזענות, שנאה והרס, רצח וחורבן וגם מאבק נואש לתקומה. (…) אנו מחויבים למאבק בכל גיליו של גזענות ושנאת האחר, ולמסר של "מרד" בכל רוע אנושי, עוולה חברתית ודיכוי בני עם אחר. (…) נאבק כנגד כל פגיעה במערכת המשפט ולמען ערכים של שוויון ערך האדם, של שלטון חוק ומערכת משפט עצמאית שאמונה על זכויות האדם, כל אדם וכל קבוצת מיעוט, ושל סולידריות חברתית, השכלה ונאורות חברתית". 

אחד מיוזמי המודעה הוא חבר הקיבוץ משה שנר (67) פרופסור להיסטוריה שמספר על התגייסות ספונטנית של חברים כדי לחשוב יחד אילו פעולות ניתן לנקוט כנגד הפגיעה במערכת המשפט. 

יש משמעות אחרת בציבור כשמנשר כזה חתום על ידי חברי קיבוץ לוחמי הגטאות? 

"זו קהילה עם אתוס היסטורי שאי אפשר להתעלם ממנו. קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד בישראל ב-1949, מייסדיו התכנסו בפולין ב-1946 על מנת להקים קהילה בישראל שתחיה בארץ וגם תספר על מאבקו של העם היהודי. זו קהילה שנוסדה עם ערכים של מאבק בגזענות ובפשיזם, טיפוח הומניזם, אהבת אדם ושוויון ערך האדם. לכן גם הוקם בית לוחמי הגטאות שמספר על המרד ועל השואה. זה קיבוץ שתמיד היה פתוח וקלט מכל עדות ישראל באהבה גדולה, כל הדיבור על ישראל השנייה והשלישית הוא זר למייסדים וזר לנו. כיום זו קהילה משגשגת, רב דורית, רבת תרבויות, שאין בה כלל ביטוי לאפליה, להדרה, ולכן יש זעזוע גדול מהלך הרוח. יש לנו יחסים הדוקים עם האוכלוסייה הערבית, מעולם לא טופחה שנאה או עוינות כלפי הציבור הזה".  

מה הציפייה בעקבות המנשר שפרסמתם? 

"כהיסטוריון אני רואה הקבלות לפרקים אחרים בהיסטוריה האנושית של הרס הדמוקרטיה. רבים מאיתנו משתתפים בהפגנות ובמחאה ויש תסכול שהמהפכה דוהרת קדימה ורומסת ערכים דמוקרטיים. 

יש דברים נוספים שאולי אפשר לעשות. היינו רוצים שכל הארגונים באזור שלנו יגיבו – בתי ספר, מועצות, מוסדות להשכלה גבוהה. שתהיה טלטלה שמורגשת יותר. יש ציבורים שחוששים, יש פחד משתק, מה יהיה עם תקציבים. הדרמה הזו היא היסטורית לדעתי. ישראל בעוד כמה חודשים תהיה אחרת לגמרי ואולי לא דמוקרטית. יש מאבק תרבות עמוק ויש מי שמדבר על מלחמת אזרחים. התחושה שמי שבשלטון הוא שיכור כוח או שיכור נקמה.   

הייתי מצפה שגופים אקדמאיים יעצרו מהלכם, שתעשיות, גופי עובדים, הסתדרות, כל ארגון שהומניזם וערך האדם יקר לו יעשה מעשה. הייתי רוצה שיהיה מרי אזרחי לא אלים. שיבינו שהיומיום לא יכול להתנהל כשגרתו. מרי אזרחי נרחב שאומר למובילי המהפכה עד כאן. רק במחאות לא נצליח לעצור את המהלכים".  

הייתם רוצים שגופים שונים או קיבוצים נוספים ילכו בעקבותיכם? 

"הצוואה שהותירו מייסדי הקיבוץ היא רוח של 'מרד' כנגד הדרה, כנגד דיכוי של ציבור או עם אחר. בקיבוץ כבר אין אחדות דעות ובבחירות האחרונות היו פה מגוון הצבעות. זו קהילה פלורליסטית, פתוחה, שמשיכה את האתוס של המייסדים, והעיקר שיצא קול כנגד המהפכה הפשיסטית שמאיימת עלינו מכל בחינה". 

התסריט נראה שחור 

במנשר שיצא קראו חברי הקיבוץ החתומים לקבוצות שונות להשמיע את קולם: "אנו קוראים לכל התנועות האזרחיות והפוליטיות, שכנינו בכפרים, בקיבוצים, במושבים ובערים, לנציגנו במועצות האזוריות ובתנועה הקיבוצית, בבתי הספר שלנו, בארגונים החברתיים שעמנו – להתאחד ולהשמיע קול חזק וברור נגד פירוק יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, נגד פגיעה בעצמאות מערכות המשפט, נגד סירוס 'שומרי הסף', נגד טיפוח תרבות של שנאה ושיסוי ציבורים אלו באלה".  

"תופעת הביביזם היא תופעה עמוקה" מזהיר משה. "ראש הממשלה נתניהו זיהה אותה והוא רוכב עליה כדמות שמגייסת סנטימנטים רעים לחלץ אותו ממלתעות המשפט. אני חושש מאוד ממהלכים שיובילו אותנו לדיקטטורה, אלימות ופגיעה בזכויות מיעוטים, התסריט נראה שחור. לצערי צעירים רבים ממשיכים בחיי היומיום. סערת ברברה היא כלום לעומת הסערה הזו".

"אני פונה אל הנוער" 
מדברי חווקה פולמן-רבן ז"ל, חברת הארגון היהודי הלוחם בגיטו ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות בעצרת הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ לוחמי הגטאות, 2013 

"רצוני להתחלק בכמה תחושות, שאני נושאת מהשנים ההן – השנים שהיו לתקופה המשמעותית ביותר בחיי, היו אלה ימי כאב נורא וסבל בלי גבול, אך גם ימים גדולים וחשובים עבורי. מצד אחד פיעמה בנו אז אמונה חזקה בדברים נפלאים – בצדק שחייב להיות, בחברות וברעות שהייתה, בארץ ישראל הרחוקה והנכספת ובלתי מושגת אך קיימת – בכל אלה האמנו, ואנו צעירים ותמימים ובלתי מתפשרים. 

האמנו אז בארץ ישראל שלנו, שבה שולטים צדק וטוהר ומוסר וזכות לכל אדם לחיות בכבוד, האמנו אז בהתגלמות שוויון בין אנשים – כך חלמנו והאמנו, והחלום והאמונה האלה היו מקורות הכוח שלנו שם ואז. 

(…) במאבק על קיומנו יש דברים, שליהודי אסור לעשות. יש אומרים: "הסתכלו מה עושים אחרים בעולם!" לא – זה לא יצדיק אותנו. עלינו לא לרשת מה שאינו שלנו, עלינו לא להתעלם מזכויות של אחרים ולא לפגוע בכבודו של הזולת – וכל זה לטובת עצמנו, לטובת החברה שלנו. 

בסוף דבריי אני פונה לנוער, לאלה שיבנו את עתיד הארץ הזו ויעצבו את החברה כאן. כאשר נסתיימה מלחמת העולם השנייה, לאלה מאיתנו ששרדו היה החופש קשה ומכאיב. אובדן הכול – משפחה, חברים, מיליוני יהודים – הורגש בעוצמה אכזרית. ולחזור לחיים, להתחיל הכול מחדש נראה כבלתי אפשרי כמעט. עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה חלום. 

בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו: שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו.