למחנה השמאל אין מנהיג

מזה עשרים שנה למחנה השמאל אין מנהיג. לצד המחאות, הכעס המצטבר והעלבון, ראוי להשקיע בחיפוש אחר מי שיפיח רוח בעצמות היבשות

מאז שנת 2001 – עם תום כהונתה הקצרה של ממשלת ברק, הכרזתו על בחירות חדשות ותבוסתו  לאריק שרון – לא קם למחנה השמאל מנהיג: אחד שיהיה סביבו קונצנזוס כלשהו, במרחב שכולל את מרצ העבודה ואת מה שמשמאל ומימין להן. קרוב לעשרים שנה שאין לשמאל מנהיג.

נכון, זה גם קשור לדרך מדינית שכשלה – לחורבן שהשאיר אחריו הסכם אוסלו, שהיה הז'יטון היחיד עליו הימר מחנה זה, תוך זניחת המרכיבים הכלכליים-חברתיים המזוהים עם השמאל – אך אין זו סיבה שאמורה למנוע, זה שני עשורים, צמיחתה של מנהיגות, שתאסוף את השברים ותרים את המחנה מן הקרשים. בעבר הרחוק מאוד, כאשר היו איש וחזון, אפילו עצמות יבשות קרמו עור וגידים.

בעבודה מנהיגים לא שרדו. הם באו נכשלו והלכו. לאיש לא היה מספיק אוויר כדי להוציא את העגלה מן הבוץ. לאיש לא הייתה סבלנות להמשיך למועד ב'; להישאר על הגלגל. במרצ המצב לא היה טוב יותר. זה כמובן השליך על ציבור בוחריהן שהלך והידלדל ואיבד אמון. במחנה השמאל, שאנשיו טעונים בהרבה אגו, איש לא יגיד לחברו: "קח את המפתחות אנחנו מאחוריך". כולם רואים עצמם ראויים למלוכה ומרוב מלכים (בעיקר מטעם עצמם), אין מלוכה.

לה פמליה משמאל

וככל שהמלוכה מתרחקת, כך הופך ציבור זה למתוסכל ומריר, שתר אחר עגלי זהב בדמות מפלגות אווירה אופנתיות ואף מצמיח "לה פמילייה" משלו, שמוכנה "לשרוף את המועדון", כי הוא כבר לא שלנו.

עם כל ההסתייגויות מנתניהו ועם כל שלילת דרך התנהלותו – הפוליטית והאתית – קשה שלא להשתאות לנוכח "התופעה". כיצד האיש שחזר ב-1998 חבול מהסכם וואי, שהוביל לנפילת ממשלתו; שנחל תבוסה מול ברק והעבודה בבחירות 1999; שהושפל כאשר ניסה לארגן אופוזיציה פנימית לשרון בליכוד, ערב ההתנתקות; ושהתרסק כראש הליכוד בבחירות 2006, כשזכה ב-12 מנדטים מול קדימה, מצליח זה יותר מעשור לאחוז בראשות הממשלה, לסלק מדרכו אל כל מי שקרא עליו תגר בתוך מפלגתו ולהיתפס בעיני ציבור גדול במדינה – חרף הפרשיות הפליליות שבגינן הוא עומד למשפט – כמי "שאין עוד מלבדו".

אניני טעם ימהרו להסיק מסקנות לגבי "אופיו של העם", לגבי נכלוליותו של האיש, על שיטות ה"הפרד ומשול" שלו, ולגבי עליבותם של ראשי הליכוד האחרים. אבל עם מסקנות כאלה לא הולכים למכולת. וגם  לא מחליפים ראש ממשלה.

מה שמחנה השמאל זקוק לו הוא מנהיג משמעותי, שיוכל לאסוף את השברים לארגנם ולהופכם למחנה רלוונטי ובעל חיות. זה לא תנאי מספיק, בהחלט לא, אבל זהו תנאי הכרחי: מנהיג ראוי עם אורך נשימה.

נתניהו הפסיד כאשר עמד מולו מנהיג שעורר בשעתו ציפיות ותקוות (ברק); מול מנהיג חזק ותחבולן מיומן ממנו (שרון) ועד כמה שלא נעים, גם מול מנהיג ערום ממנו, ככל הנראה (ערפאת).

נכון, צריך גם מצע ודרך, צריך שיקום ובחירות פנימיות, הרבה עבודת נמלים. זאת התחלה כמעט מאפס. אבל קודם כל צריך מנהיג, כי הלב נכמר למראה גלישתו של מחנה השמאל במדרון הייאוש והפיכתו לקהילת טרוניה.

לצד ההפגנות, המחאות, מלחמות הציוצים ברשתות החברתיות והציפיה שבית המשפט "יעשה את העבודה", צריך אלטרנטיבה מנהיגותית אמינה וראויה. נראה שאין התחלה אחרת. למחנה השמאל אין מנהיג.

פרשנות לתוכנית טראמפ