כל אחד מאתנו הופתע בחייו כששמע שזוג חברים שלו החליט להתגרש. הקושי הכרוך בפרידה שכזאת מלווה את המעגל המשפחתי הקרוב, אך משפיע גם על מעגלי החברים סביב בני הזוג. זה גרם לי להיזכר במשפט מוכר: "לעולם אין לדעת מה קורה בחדרי חדרים, ובבתים של אנשים אחרים"
הבשורה על גירושיהם של זוג חברינו הטובים מאוד הכתה בנו כרעם ביום בהיר. לאמיתו של דבר, אין דרך אחרת לקבל בשורה שכזו; וכשניסיתי לשחזר אם היו סימנים שיכולים היו להעיד על כך, אודה ואתוודה, שגם אם היו, ודאי הנטייה הייתה לטאטא אותם כמה שיותר רחוק.
ללא ספק, הקושי הגדול שכרוך בפרידה כזו, מלווה את המעגל המשפחתי הקרוב ביותר. אבל, כשהאידיליה הזוגית הזו התפוררה לנו מבין האצבעות, חווינו גם אנחנו תסכול וכאב.
זה גרם לי להיזכר במשפט מוכר, שמתנגן כבר מדורי הסבים והסבתות, ולהבין עד כמה הוא נכון – "לעולם אין לדעת מה קורה בחדרי חדרים, ובבתים של אנשים אחרים".
את ההרגשה שמכה אנשים עם הגילוי, אני מלווה לא פעם בזמן שאני מגשרת בין בני משפחות; ושומעת את הדהוד הכאב שהם נושאים בכמעט בושה, על כך שהסכסוך המשפחתי נשמע למרחקים. אני יכולה להבין אותם, הם חווים סכסוך משפחתי משמעותי בפעם הראשונה. אבל, כיוון שליוויתי המון משפחות וגישרתי באין־ספור סכסוכים, אני שולפת מהבוידעם עוד פתגם ותיק וחכם, ואומרת להם: "זה קורה במשפחות הכי טובות".
"מתביישת להסתובב בקיבוץ"
"משפחה למופת," כך נהגו לכנות את משפחת גולן בקיבוץ בדרום הארץ. ההורים ושני ילדיהם הגיעו אליי, אחרי שהתואר המכובד הוסר מעל דלת ביתם, בעקבות סכסוך בין הבן הבכור לבין אחותו הצעירה. כשנכנסו למשרדי הם הכניסו איתם שתיקה רועמת וכבדה.
לאה ודוד ניסו לרכך את האווירה וסיפרו בחביבות שהיו מבין מקימי הקיבוץ. לשמחתם, הם זכו ליהנות מפרי עמלם, כשההצלחה הכלכלית של הקיבוץ נסקה מעלה. מההצלחה הזו נהנה גם יואב הבכור.
הוא היה מבין הבנים הממשיכים שזכו לקבל מגרש לבנייה, ואף זכה לכך שהקיבוץ מימן את בניית הבית, כפי שהיה מקובל באותה העת של קיבוץ שיתופי.
אבל כשהגיעה תורה של יעל, הבת הצעירה, המצב הכלכלי של הקיבוץ השתנה והציפייה שלה לקבל כמו אחיה נגנזה. היא אומנם זכתה לקבל מגרש, אבל סיפרה שתיאלץ לשלם עליו סכום מכובד ובנוסף עלויות הבנייה יוטלו עליה.
מה שמדהים אותי שוב ושוב, הוא שבמצבים שכאלה מוסטת המחשבה לעולם של רגשות, ובמקום לנסות לגשר על הפערים בצורה עניינית ומקדמת, מתרחש מחול של שדים סביב החשש מפני השמועה שעשויה לרוץ בסביבת מגוריהם כאש בשדה קוצים
"אני מתביישת להסתובב בקיבוץ," אמרה בכנות מלאה האם לאה. "משפחת גולן הייתה שם נרדף ליחסים משפחתיים מעוררי קנאה. אני מודה שבמשך שנים התהלכתי בשבילים של הקיבוץ כמו טווס.
אבל עכשיו, אין יותר מביש מהמצב שהגענו אליו." הקשבתי דרוכה לנסיבות שהביאו אותה להתבייש כל כך, ואז הבנתי שהסכסוך שהתפתח בין הילדים הפך כמעין אות קין על ראשה.
הנושא צף כשלאה ודוד דיברו עם הילדים, על כך שיש בכוונתם להסדיר ולחלק את רכושם וביתם בעודם חיים. יואב דרש "שווה בשווה," אחותו יעל דרשה: "אפליה מתקנת," ואילו לאה ביקשה שקט – להנמיך את הקולות הסוערים, כדי שאולי יזכו שוב בתואר "משפחה למופת". אבל זה לא קרה.
"אני מבינה את יעל," אמרה לי מאוחר יותר אימה בקול כואב. "היא אם חד הורית והחיים לא פשוטים עבורה. אבל אני לא מסוגלת לחשוב אפילו צעד אחד קדימה על הירושה, כשהם מסוכסכים כל כך."
מריבה משפחתית היא לא אות קין
"בואו נְנַרְמֵל את זה," אני משיבה בתגובה להורים ולילדיהם, כשהם יושבים בבושת פנים סביב מדורת המריבה המשפחתית. לא פעם נראה שמה שמטריד אותם יותר אינה המריבה עצמה, אלא העבודה שתחת קורת הגג שלהם, כשהם עדיין על המשמרת, מתנהלת מריבה בין ילדיהם.
מה שמדהים אותי שוב ושוב, הוא שבמצבים שכאלה מוסטת המחשבה לעולם של רגשות, ובמקום לנסות לגשר על הפערים בצורה עניינית ומקדמת, מתרחש מחול של שדים סביב החשש מפני השמועה שעשויה לרוץ בסביבת מגוריהם כאש בשדה קוצים.
"מה יגידו?!" שטח בפניי חיים, אב המשפחה, את כאבו על הסכסוך שהתעורר בין שתי בנותיו, שתיהן נשואות ומסודרות. לבכורה חמישה ילדים ואילו לצעירה שני ילדים. במשך שנים נחשבו גם הם ל"משפחה למופת" במושב במרכז הארץ.
"אנחנו מהראשונים פה," המשיך חיים לתאר את מצבם. "במשך שנים הייתי מזכיר המושב, ותמיד הטפתי לתושבים שינהגו אחד כלפי השנייה בפשרה, וכיוונתי אותם לדרך של שלום בית; ועכשיו התהפכו היוצרות, ובבית שלי – הבנות רבות כאילו הן זרות. אני ממש מתבייש."
גם כאן עלה נושא הירושה על הפרק בעוד ההורים בחיים, ובדומה למשפחת גולן, ביקשה הצעירה לחלק את הנחלה של הוריה "שווה בשווה" ואילו הבכורה, שהיא אם לחמישה ילדים, ביקשה להתייחס לכך שאין שיווין במצבן המשפחתי, ועל כן ביקשה שהנחלה והרכוש יחולקו באופן יחסי, בהתאם למספר הילדים בכל משפחה.
השבר גדל שבעתיים
זה כואב לצפות מהצד בהתפוררות של מערכת יחסים בין אנשים שקרובים אלינו, ובמיוחד כשיש סביב אותה מערכת הילה קסומה של אידיליה. גם אני הבנתי את זה, כשחבריי הטובים הודיעו על פרידתם הבלתי צפויה. הם היו "זוג למופת", כך חשבו כולם.
תחושת ההחמצה היא ללא ספק כבדה. אבל היא לא יכולה להישאר באוויר לנצח נצחים. השבר גדל שבעתיים, כשנעשה ניסיון להנציח את מה שהיה ואת מה שחשבו אחרים מסביב. הפער בין נקודת המוצא לבין הסיטואציה הקיימת, תוקע מקל בגלגלי המשא ומתן; ומשבש אותו בצורה חמורה.
"זה לא סוף העולם," אני מנסה להשמיע בפניהם קול חדש ומבקשת שיניחו לעניין, כי רק כשישכילו לעשות זאת, נוכל למעשה לשבת באמת סביב השולחן, לנהל שיחה שתוביל לפשרה. מי יודע, אני נוהגת לומר להם, אולי אם נתקדם, תהיו המשפחה שכנגד כל הסיכויים צלחה את המשבר וחזרה לדרך של שלום – תואר שללא ספק, אין להמעיט מערכו.
לעולם אין לדעת מה קורה בבתים אחרים – צילום שאטרסטוק
