מה עושים כדי שחוויה משברית לא תהפוך לטראומה ואיך לפתח חוסן פנימי להתמודדות עם מצבים קשים? אבי בז'ה מזיקים, מטפל במרכזי החוסן בשדרות ובנגב המערבי, חווה את הדברים על בשרו ומשתף בתובנות
"פחד, בהלה, חרדה, הם מושגים שונים שאנשים מאגדים יחד ל'טראומה', אבל זה לא מדויק" אומר אבי בז'ה (65) המכונה בז'ה, חבר ההרחבה בזיקים (זיקים הוא קיבוץ שיתופי שיש בו הרחבה קהילתית), מטפל במרכזי חוסן בנגב המערבי. "קחי שתי משפחות שגרות באותו בניין ונפל קאסם סמוך לבניין", הוא נותן דוגמה מהמציאות בהן חיות המשפחות באזור הדרומי. "שתיהן כביכול חוו את אותה החוויה. המשפחה שלה יש חוסן פנימי, שתדע איך לפעול במצב שנוצר, אומנם תחווה חוויה שלילית, אבל לא טראומה שתשפיע על התפקוד היומיומי. השכנים שלהם, שלהם אין חוסן, יחוו חוויה שלילית שתפגע בתפקוד ובהתנהלות, מה שעלול לגלוש לכדי טראומה".
לבז'ה שלושה ילדים (בת ברוחמה, בת בחצרים ובן שדרך הטלוויזיה גילה שהוא במילואים) וחמישה נכדים. הוא נולד וגדל בתל אביב ובחולון ובגיל 18 דרך תנועת הנוער העובד והלומד הגיע לקיבוץ סופה, שכמו קיבוץ חולית והעיר ימית הוקם בחצי האי סיני לאחר מלחמת ששת הימים. "התאהבתי במקום ובמהלך השהות שלי שם והשירות הצבאי הכרתי את אשתי ושם התחתנו". בהסכמי השלום עם מצרים הועברו חברי הקיבוץ 20 ק"מ צפונית לשם "לסופה החדשה בפתחת שלום".
"בסופה הישנה הייתי חבר קיבוץ חמש שנים ו-25 שנה חבר בסופה החדשה, כך ש-30 שנה מחיי אני קיבוצניק" מספר בז'ה שבגיל 50 החליט עם אשתו לעזוב את סופה "כדי להתקרב למרכז. היו מעט ילדים בגיל של בני הצעיר וידענו מהבנות הגדולות מה המחיר של זה. רצינו מקום קצת יותר צפוני, אנחנו אוהבים את הים וכך הגענו לזיקים. יש כאן אנשים חמים, עוטפים, ופה החלטנו לבנות את הבית. זו פריצת דרך משמעותית ואני מברך על המהלך בכל רגע".
בסופה היה בז'ה מורה לחינוך גופני ותנועה ובהמשך גם התמחה בחינוך מיוחד לגיל הרך. קרוב ל-20 שנה היה רכז מקצוע ועבד גם בפיקוח ובהמשך למד טיפול, ויסות חושי וכישורי למידה אצל רמי כץ. במקביל השתלם בטכניקות עבודה בטראומה והחל לעבוד במרכז חוסן שבמועצת אשכול "הם הראשונים שפתחו לי את הדלת. שילבתי בעבודת הטיפול בילדים תנועה, יוגה וגם ראייה אחרת של האדם, בניתי קונספט טיפולי שעושה שימוש בכלים שלמדתי".
עם השנים פתח בז'ה קליניקה משלו ועם המעבר לזיקים הצטרף למרכזי החוסן בשער הנגב ובשדרות. "הייתה תקופה שעבדתי במקביל בשלושה מרכזי חוסן. כל מקום הוא קצת אחר ולכל מקום צרכים שונים. נדרשת גמישות רבה להכיל צוותים שונים, דגשים שונים. במקביל התחלתי להרצות בנושא כישורי חיים וכ-15 שנה שאני מרצה ומכשיר מטפלים ומאבחנים בתחום הוויסות החושי.
בשלב מסוים מחליט בז'ה להתמקד במרכזי החוסן שבשדות ובשער הנגב במרכז הפסיכולוגי. "עבודתי שם התמקדה בוויסות חושי, הדרכה הורית, הפרעות קשב, בעבודה דרך הגוף ובשילוב של גוף נפש ודגש על העצמה של הילד דרך התנועה. יש מעט ילדים שהם ורבלים, ודרך התנועה הכול יוצא, אני מביא לטיפול מגוון רחב של אמצעים".
העבודה העיקרית במרכזי חוסן מתמקדת בטראומה של הילד ומשפחתו. מרכז החוסן בשדרות הוא המרכז הגדול בעולם לטיפול בטראומה. שלוש קומות ממוגנות כולל הפרוזדורים, השירותים ועשרות החדרים בהם מוענק מגוון רחב של טיפולים לילדים, למשפחות, לזוגות וגם באופן פרטני. מרכז החוסן נמצא בצמידות למבנה המשטרה שהוחרב לאחר שמחבלי החמאס השתלטו עליו במתקפת הטרור.
יכולת להתמודד עם משברים
"חוסן זו היכולת הפנימית להתמודד עם משברים וקשיים. ככל שהיכולת חזקה וגמישה ויש מודעות גבוהה, יש לאדם יכולת להתמודד עם המשבר. משבר לא חייב להיות מתקפת טרור או מתקפת טילים, גם גירושין או אובדן יכולים להחוות כמצב משברי".
"מי שחי בעוטף ישראל", מדגיש בז'ה ומזכיר שהיישובים והקיבוצים עוטפים את ישראל ולא את עזה, "עצם השהייה יוצרת דריכות יום-יומית. אנחנו חיים 20 שנה תחת הרעשה בלתי פוסקת של בומים, סירנות, מטוסים וזה עוד לפני אזעקות צבע אדום. חיים במקום שההרעשה היא חלק מהסביבה. אם לאדם יש חוסן הוא יכול להתמודד. כשיש הסלמה במצב גם הדריכות עולה, תסמיני החרדה עולים, האדם, משפחתו וסביבתו נמצאים בלחץ גבוה".
בז'ה מסביר כי טראומה נמדדת בטווחי זמן, כלומר כמה זמן לוקח לאדם שחווה חוויה שלילית לחזור לתפקוד יומיומי מבחינת שינה, אוכל, היגיינה, חברה. "ככל שאדם חוזר מהר יותר לשגרה זה מראה שעוצמת הטראומה נמוכה. לכן השאלות הראשונות שנפנה לאדם בודקות את מצבו – האם ישן בלילה, האם מתעורר מסיוטים, האם אוכל, האם יש לו חשק לאכול, האם מתקלח מידי יום, האם יש לו חברה או שהוא לא רוצה לראות אף אחד. על פי המדדים האלה אנו מבינים מה עוצמת הטראומה".
באזור הנגב המערבי, מועצה אזורית שער הנגב, מועצה אזורית אשכול ושדרות היו ב-15 השנים האחרונות לא מעט מבצעים, "סבבים" ו"הסלמות". "ברגע שמתחיל אירוע כזה, מאויש מרכז חוסן בשדרות בכשבעה-שמונה מטפלים לאורך כל היום והלילה. כל אדם וכל משפחה שפוחדים יכולים להרים טלפון ותוך מספר דקות יגיעו אליהם שני מטפלים שנותנים כלים ראשונים. לפעמים מגיעים פיזית הביתה, לעיתים העזרה ניתנת דרך הטלפון, כמעט תמיד תוך כדי 'צבע אדום'".
בז'ה מסביר כי בשדרות כבר יודעים שבמקרה של נפילת קאסם יגיע יחד עם מד"א גם צוות חוסן שיעשה התערבות ראשונית ומהירה וזאת במקום לפנות את האדם שמוגדר נפגע החרדה לבית חולים, מה שיכול להוסיף על החרדה שבה הוא נמצא. תפקידם של אנשי מרכז חוסן הוא גם לנסות להביא את האנשים לטיפול על מנת שיקבלו כלים להתמודדות עתידית. "זה נכון במיוחד עבור הורים. איך מדברים עם הילדים, איך עוזרים להם וגם – מי מטפל בהורים עצמם, גם הם זקוקים לתמיכה".
להיות מטפל באזור העוטף זו התמודדות כפולה בימים אלו. כמטפל מכיר בז'ה באופן אישי רבים שנרצחו, נחטפו, נפצעו או נעקרו מבתיהם בעקבות התקפת הטרור ב-7 באוקטובר. מטופלים ומשפחותיהם משדרות, ניר עוז, נחל עוז, כפר עזה, מפלסים. הוא נמצא בקשר עם מטופלים רבים בשיחות טלפון, בהודעות ווטסאפ או במפגשים בזום, עם כל ילד וכל משפחה שפזורים בין ים המלח לאילת או נמצאים בקיבוצים ברחבי הארץ. "איך אני עוזר לכל מי שנזקק עכשיו לעזרה וגם מתפנה לצורכי המשפחה שלי? כדי להתמודד גם אני זקוק לטיפול. כמו שפה בחדר שלי יש רק ארון קטן בו אני מחזיק רק מעט בגדים שנכנסים אליו, ככה גם עם העומס, רק מה שאני יכול להכיל ברגע זה. אני מגיע ללוויות, לניחום אבלים, להיות עם משפחות שחלק מהמשפחה לא נמצאת איתם. לפעמים מה שאני עושה זה רק להיות שם איתם, לחבק".
חוסן קהילתי
בעשור האחרון מתפתח דגש על החוסן הקהילתי, כשבעיר הדגש על פעילות בתוך השכונה ובקיבוץ פעילות קהילתית באמצעות רכז/ת צרכים מיוחדים או רכז/ת חברתית, בסדנאות והרצאות.
"ביום יום הקהילה מחזיקה את הקהילתיות, בזיקים מאוד מורגש הביחד. גם עכשיו כשאנחנו בשדות ים, יש את המעטפת של קהילת שדות ים על המעטפת של קהילת זיקים. זה קרה בכל מקום בו קיבוץ אימץ קיבוץ אחר. יש בזה הרבה כוח ועוצמת ריפוי גבוהה". אומר בז'ה שפונה יחד עם חצי מקהילת זיקים למרכז הימי בשדות ים. "חילקנו בינינו תורנויות, יש התחלה של חלוקת תפקידים בתוך הקהילה וזה עוזר לקהילה ולפרטים בה לחזור לשגרה. אומנם יש דברים בהם אנחנו תלויים באחרים – אין לנו מטבחים בחדרים, אז אנחנו תלויים באחרים למזון, באנו כמעט ללא בגדים ואין לנו כאן מכונת כביסה, אז תלויים באחרים בנושא הביגוד, אבל יש תחומים שבהם אנחנו יכולים לעשות ועושים. הילדים התחילו ללמוד אז יש "נהג בית" שמסיע אותם לגנים ולכיתות, יש נציגי הנהלת קיבוץ שמחלקים אחריות, יש אחראית בריאות ורווחה. נעשתה חלוקה לבעלי תפקידים שאולי לא קיימים בשגרה. הקמנו 'קיבוץ קטן' וזה הכרחי, ככה המבנה הארגוני עובד, גם במתחם הקטן שלנו יכולים לתרום לעשייה".
מה הופך קהילה לחזקה?
"כשקהילה מתארגנת למטרה, משמעות, יעד חשוב לכלל החברים והיא מצליחה להתגייס, זה מראה על חוסן. זה מבוסס על הסכמה, על שיתופי פעולה, כשהחברים רואים את המטרה כאישית שלהם ועל כן מוכנים לוותר על משהו מעצמם כדי לוותר לאחר. בשגרה, כשאין מצב מאיים, אותם חברי קהילה יכולים גם לבקר, לא להסכים, להתווכח, אך במצב הישרדותי, כשצריך לאחד כוחות, הביחד נותן עוצמה. התחושה שיש ליחיד בקהילה שמישהו ידאג לי בעת צרה, שתמיד יהיה מישהו שיושיט לי יד, היא דבר חשוב. יש כאלה שמאוד אוהבים את היחד ויש כאלה שפחות.
קשה להחזיק חוסן בקהילה גדולה, ככל שהקהילה קטנה יותר כך המכנה המשותף גדול יותר. כל מי שגר בקיבוץ יודע מה המשמעות של חיי קיבוץ, מה השפה, מה הכללים, מה הנורמה. עצם החיים בקהילה מאחדים, החיים המשותפים עוזרים לעשייה משותפת. בזיקים הוחלט שהחינוך, התרבות, הנוי והביטחון יהיו בכל מקרה משותפים לחברי הקיבוץ השיתופי ולחברי ההרחבה הקהילתית. כשיש הרבה מכנים משותפים יש רצון לביחד. יש אצלנו מוסד 'קפה-גן' בשישי בערב במועדון לחבר, שהוא מקום מפגש עבור כולם, ככל שיהיו יותר מוקדים משותפים זה יוכל לתת חוסן קהילתי".
צוות מה נשמע?
אנחנו חודש וקצת לתוך המלחמה, וכבר ברור שחברי הקיבוצים המפונים לא יחזרו בקרוב לביתם. מה עתיד חברי זיקים?
"הייתה סוג של אסיפה, נעשה 'סקר' בין חברי הקיבוץ. לכל אחד יש תפיסות עולם אחרות וניסו להבין מה החברים מעדיפים. מה שברור שכולם רוצים רווחה לילדים, חינוך, שגרה. כולם רוצים ביטחון והרוב רוצים להיות בקרבת מקומות העבודה. מה יהיה ולאן נלך? אין לי מושג.
זיקים שייך לקיבוצים שניצלו בזכות כיתת הכוננות שהצליחה למנוע ממחבלים להיכנס. גם זו סולידריות ביטחונית, קבוצה של אנשים עם נשק שבאפס התרעה יצאו להגן על הקהילה. הקיבוץ לא נפגע מהרס וטכנית אפשר לחזור. זה תלוי במדינה, תלוי בהנהגה ועד כמה יוחזר האמון כי הוא נשבר. להחזיר את האמון ייקח זמן וזה מצריך מעשים ולא דיבורים. הרוב יחזור ויהיו כאלה שיחששו. גם המשכיות מראה על חוסן.
התנועה הקיבוצית הראתה את היכולת המעולה שלה ואני גאה להיות קיבוצניק. הדאגה למי שנפגע, העטיפה, מעידה על החוסן, על החוזק ועל החשיבות של התנועה הקיבוצית ולהמשיך ולהוביל. הערבות ההדדית בולטת בתנועה הקיבוצית, אין הרבה ארגונים שעובדים בצורה כזו, זה ייחודי לנו".
ביום חדירת המחבלים ישבו בז'ה ואשתו 13 שעות בממ"ד, ללא חשמל, ללא תקשורת, עם אקדח מוכן ביד. לעת צוהריים עבר צוות חירום יישובי בית-בית, אדם-אדם, העבירו מידע ובדקו מה הצרכים של כל משפחה. בערב נוצר חלון הזדמנויות להתפנות והם יצאו מזיקים. צוות "מה נשמע?" ממשיך ללוות את חברי קיבוץ זיקים שחלקם שוהים בשדות ים וחלקם במעלה החמישה, נפגשים, מתקשרים, שואלים "מה נשמע?" לפחות אחת לשבוע כל חבר וחברה.
בינתיים הוא ואשתו צועדים כל יום על החוף. "להרגיש, להריח, לגעת, להסתכל, לנוע, להפעיל את החושים, זו אחת הטכניקות המהירות להעלות חוסן. אני מתחבר דרך הגוף, מתקרקע, לוקח אוויר וחוזר למציאות. אני אופטימיסט מטבעי ובטוח שנסתדר. נחוצה גמישות מחשבתית לקבל את מה שהגורל, שהעולם, מכין לנו כרגע ועם זה להמשיך".
שבעה משאבי אנרגיה
הפסיכולוג פרופ' מולי להד פיתח את מודל החוסן הרב ממדי לפיו לכל אדם יש שבעה כוחות אנרגטיים בהם הוא יכול להשתמש במצב משברי, שבעה משאבי אנרגיה שבראשי תיבות נקראים גש"ר מאח"ד
ג – גוף: כל דבר פיזי, ריצה, הליכה, תנועה, נשימה, וכל דבר שמפעיל אפילו אחד מחמשת החושים.
ש – שכל: רציונאליזציה, מידע, איפה קרה, מה קרה. חשוב לרגיעה ומפחית אי וודאות שהיא אחת התחושות שקשה לנו לחיות עימה.
ר – רגש: יש אנשים שזקוקים לביטוי רגשי, לבכות, לספר, וזה מקל עליהם.
מ – משפחה: משפחה מהווה גב חזק ומקור לתמיכה.
א – אמונות ותפיסות עולם: משמעות, במה אני מאמין, תפיסה של האדם.
ח – חברה וקהילה: בני נוער בקבוצות, קהילות קטנות וגדולות, הביחד הוא משאב טוב.
ד – דמיון ויצירתיות: כל דבר שקשור לעשייה ויצירה, שירה, ריקוד, מוזיקה, ציור, אפייה.
אלו הם שבעה משאבים שעומדים לרשות כל אדם, אם האדם מודע להם ויודע להשתמש בהם בשעת משבר ומה מביניהם הכי נכון וזמין עבורו להשתמש בו.
"מעבר לטכניקות נשימה והרגעה, מבררים על כל הורה וילד מה המשאב שלו, מה הוא אוהב לעשות וכך מכוונים אותו לעשייה אקטיבית שיוצרת חוסן" מסביר בז'ה.
"זה לא בהכרח לעשות משהו באופן מיוחד. זה לא להיסגר בד' אמותייך. לטייל, לקרוא ספר, לכתוב משהו, לאפות. עצם העשייה, ה-doing, חשובה להתערבות ראשונית. גם אם אנחנו עדיין באמצע אירוע, הרגע קרתה תאונה, פעולות כמו ללכת עד למדרכה, לענות על שאלה 'מה אתה מעדיף, לשתות מים או מיץ?' מכריחות את האדם להיות בעשייה".
"יש לנו שתי אונות וכשיש הצפה הצד השכלתני לא פועל. העשייה, השאלות, נועדו לשנות את האיזון הזה, להכריח את הצד השכלתני לקחת יותר פיקוד. כשהשכל נכנס לתודעה, הרגש מקבל פחות מקום והאדם יכול לצאת מהאירוע באופן מהיר יותר. חשוב לתת מקום גם לבכי, להתפרקות, אבל גם שהשכל יתפוס מקום".
