בגיל 92, אחרי ששרד את השואה שבה איבד את כל בני משפחתו, למעט אביו, משמש חיים גולני, ממייסדי קיבוץ האון, עד ראיה אחרון לזוועות מחנה שטוטהוף. הוא נקרא להעיד במשפטה של מי שהייתה מזכירתו של מפקד המחנה, אבל לגרמניה הוא לא נוסע "אלא אם יזרקו עליה פצצת אטום"
"אתה לא מבין", חיים אומר, "מי שלא היה שם לא יכול להבין… שאל אותי פעם חבר, אם הדלקנו נרות חנוכה במחנות. נשארתי אילם…". הוא בוכה עכשיו בכי בלתי נשלט. ולוגם מים. ושתיקה ארוכה. "כל הדור שלכם, לא משנה כמה אדבר אתכם, כמה אספר לכם, לא משנה כמה סרטים תראו וספרים תקראו על הנושא, לעולם לא תוכלו להבין את קצה קצהו של מה שעברנו".
עם חיים גולני (92) אני נפגש בביתו שבבנימינה. מרפסת עץ נחמדה, משופעת בצמחייה וחתומה בגדר שלאורכה שורה של אבנים ומאובנים, חלקם פרהיסטוריים, שחיים מצא, הוא גיאולוג וארכיאולוג, חובב היסטוריה ופרה היסטוריה. עד לפני מספר שנים הדריך טיולים, היום מסתפק בטיולים עם בת זוגו, עודדה. עד שיצא לפנסיה, ניהל את מערכת השיווק של תנובה, היה בין מייסדי קיבוץ האון וחבר מרכזי בו במשך עשר שנים, השתתף במבצעי העפלה ונקם בלא מעט גרמנים.
לחיים הגעתי דרך כתבה בערוץ הראשון על שטוטהוף, שהוא אחד הדוברים בה. הוא היה שם. כך גם אמא שלי, ציפורה, שלא סיפרה דבר על המחנה הנורא ההוא. אני מבקש לדלות ממנו קצת פרטים על חיי המחנה, ביטוי אוקסימורוני לחיים בתוך מוות.
מחנה שטוטהוף
שטוטהוף היה מחנה עבודה ומוות, שעלה לאחרונה לכותרות בעקבות משפטה של אירמגרד פורכנר בת ה-96, שהייתה מזכירתו של מפקד המחנה. היא מואשמת בסיוע לרצח של יותר מ-11 אלף בני אדם, מיוני 1943 ועד אפריל 1945.
בשטוטהוף, שהוקם על אדמת פולין, לא רחוק מעיר הנמל גדנסק, נכלאו לאורך השנים כ-115 אלף בני אדם, יהודים, פולנים, אסטונים, צוענים ושבויי מלחמה רוסים. למעלה מ-85 אלף מהם נרצחו, בהם 28 אלף יהודים. לדברי פורכנר, היא עסקה ברישום, ובהעברת הודעות לממונים. מעבר לכך לא ידעה ולא שמעה ולא ראתה. מזכירה ממושמעת שמילאה הוראות, כמו כולם.
חיים גולני הוא עד במשפט שלה, העד החי האחרון, ועדותו חשובה. הבעיה היא שהוא לא מוכן לנסוע לגרמניה, "אלא אם יזרקו עליה פצצת אטום". ומאחר שכך, התביעה החליטה לגבות ממנו את עדותו כאן, בארץ. "אני אשב עם מי שיבוא מטעמה, ואספר את כל מה שאני יודע".
פרט לעדותו של חיים נאספו עשרות עמודי עדויות, שתורגמו מגרמנית לעברית:
בתוך שטוטהוף היו עשרות צריפים, חלקם של "מחנה הנשים היהודיות". צריפים מספר 17 עד 25, וצריפים מספר 28 עד 30. באחד מהם העבירה אמא שלי את לילותיה, לאחר ששבה מהעבודה. תנאי החיים שם היו מזוויעים. הצריפים, כ-200 אסירות בכל אחד, היו מאוכלסים מעל ומעבר. הן ישנו על דרגשי עץ, בקומות, כשלכל שתי אסירות ניתנה שמיכה דקה ושברירית, כשהקור בחוץ מגיע ל-15-8 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ובתוך הצריף אין שום חימום. במספר רב של צריפים לא היה מספיק מקום על הדרגשים, וחלק מהאסירות שכבו על קש מזוהם, שהיה מונח כמצע על הרצפה. כל בוקר הוצאו מהצריף גוויות. בחלק מהצריפים פרצה מחלת הטיפוס. האסירות סבלו גם ממחלות מדבקות אחרות. המזון שניתן להן היה דל ומעופש. לפי מה שאני קורא באחת העדויות, הסבל מהרעב היה כל כך קשה, שהיו אסירות (ואסירים), שאכלו גם מבשר המתים. אבל את זה, כך כותב בית המשפט, הוא לא יכול לקבוע בוודאות. "הרצח ההמוני של אסירים יהודים, בפרט נשים יהודיות, על ידי ירייה בעורף, התחיל בשטוטהוף בקיץ 1944…", נכתב באחת העדויות. באחרות מפורטות דרכי המתה נוספות: בגז, בזריקות, בהרעבה, ובעוד צורות. גוויות הנרצחים הועברו מיד למשרפות, שעבדו מסביב לשעון. חיים גולני עבד במשרפות, במיון בגדי המתים.
איך שורדים בתופת?
"אני התמקדתי ברצון שלי לחיות. איך לעבור את היום. איך לשרוד עוד יום. מי שהיה עסוק בגעגועים וברחמים עצמיים, וקונן על מר גורלו – לא שרד. רק מזה מתו אנשים. אני התנתקתי מזה באופן מוחלט".
חיים אחרים
חיים נולד בווילנה, באוקטובר 1929. הוא סיים כיתה ד' בבית ספר דתי, ואז פרצה המלחמה. אחרי שעלה לארץ, השלים את החסר. כשיצא לגמלאות ביקש ללמוד באוניברסיטה (לחיים תואר ראשון ושני בלימודי ארץ ישראל ובתולדות עם ישראל, והיום הוא חוקר מתוך עניין אישי את תקופת אשור) ונדרש לתעודת בגרות "הראיתי להם את התעודה שניתנה לי אחרי השחרור מהמחנות. זו תעודת הבגרות שלי. מי חתום עליה? אדולף היטלר חתום עליה".
את מלחמת הקיום שלו חיים התחיל בגטו וילנה. "הייתי הצעיר ביותר בחבורה של 12 נערים. היינו יוצאים בלילות מהגטו, דרך הגגות, כדי להביא מזון מהאיכרים הפולנים שבסביבה. בהתחלה האיכרים היו תורמים לנו מזון כי ריחמו עלינו. בהמשך הם כבר דרשו שנביא להם כסף ודברי ערך. אחר כך הם שיתפו פעולה עם הגרמנים. לילה אחד ארבו לנו אנשי אס-אס. הם ירו עלינו והרגו שניים מהחבורה. בזה הסתיים מבצע גיוס המזון".
עם חיסול גטו וילנה, בספטמבר 1943, הועבר חיים לאסטוניה, לעיר בשם נארווה, שם הועסק בבניית בונקרים ותעלות קשר לצבא הגרמני. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלו במחנה ריכוז. בינואר 1944 המצב האסטרטגי השתנה והגרמנים התחילו לסגת מערבה. אסירי נארווה הועברו לקיביולי, גם היא באסטוניה, עיר תעשייתית שהתבססה על תעשיית שמן למנועים מפחם צהוב. השמן הזה היה יקר ערך והזין את המאמץ המלחמתי הגרמני. העבודה בקיביולי הייתה נוראה, מכרות בעומק של 60 מטר מתחת לפני האדמה. האסירים נדרשו לרדת במדרגות לולייניות לעומק המכרה, לחצוב במכושים קטנים את הסלעים שמהם הופק השמן, להטעין אותם על מנשאי עץ שנשאו על גבם, ולעלות למעלה. כל מנשא שקל 30 ק"ג.
"בעבודה הזאת השתתפו כמה אלפי אסירים. כל אחד היה חייב במהלך יום העבודה להעלות לפחות 20 מנשאים כאלה. הטמפרטורה בתוך המכרות הייתה 30 מעלות צלזיוס, הלחות קרובה ל-90 אחוז, ולמעלה שרר קור של 10-8 מעלות מתחת לאפס. החציבה שרפה את הידיים. הסלעים שהעלינו היו מובלים בקרוניות למפעל, שם היו מרסקים אותם, וסוחטים מהם את השמן הגולמי, שאחר כך עבר סינון. את יום העבודה היינו מסיימים עם 20 אחוז פחות מהאנשים. את אלה שמתו למטה, היינו צריכים להעלות למעלה ולזרוק לבורות ששופלים של הגרמנים חפרו ואחר כך כיסו. היינו שם כמו נמלים. עולים ויורדים. עולים ויורדים.
"למזלי, באחד הימים כאשר עליתי מהמכרה, קלט אותי קצין גבוה מחיל ההנדסה הגרמני, הולנדי במקור בשם הלמוט, שבא לראות איך העבודה מתנהלת. הוא קרא לי ואמר לי לשבת בצד. זה היה סימן מבשר רעות. אני כנראה מיותר. הוא שאל אותי בן כמה אני. אמרתי לו 17. אם הייתי אומר לו את האמת (15), הייתי מחוסל. הוא שלח חייל להביא לי אוכל. מרק עם חתיכת בשר בפנים. לא הבנתי מה הולך פה. ואז הוא אמר לי שמעכשיו התפקיד שלי הוא ליישר מסמרים. וכך, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, חודשים, ישבתי עם סדן קטן ופטיש והפכתי מסמרים פגומים ועקומים לשמישים. 12 שעות כל יום, ועוד שעתיים הליכה מהמחנה ואליו. זה היה חורף נורא. מעל 20 מעלות מתחת לאפס".
בסוף אוקטובר 44 חלה חיים בדלקת ריאות ומיד אחריה בשחפת. "הקצין ההולנדי סידר שיאשפזו אותי בבית חולים של האס-אס. הם קבעו שהריאה השמאלית שלי רקובה ושרק ניתוח יציל אותי. ד"ר וילקוביצקי, רופא אף-אוזן-גרון ללא ניסיון בכירורגיה, יהודי מווילנה, ניתח אותי והוציא לי חצי ריאה.
הלמוט דאג לי גם לתרופה אחרי הניתוח. לאט לאט התאוששתי. יום אחד הייתה אקציה במחנה. ביקשו מבעלי מקצועות חופשיים לצאת מהשורות. לקחו אותם לאחד היערות והחזירו משם את הבגדים שלהם והנעליים. גם את ד"ר וילקוביצקי לקחו לשם…".
המלחמה נוסעת מערבה, וחיים מועבר למחנה רונדה שליד לטביה, לעבוד במפעל מלט. כל שק מלט שוקל 40 קילו. "בכל מחנה היינו אמורים לגמור את החיים. גם כאן. כדי לחמם קצת את הגוף, יצרנו לנו משקי המלט הריקים מלבוש. היינו חותכים את החלק העליון של השק כדי להכניס את הראש פנימה, וחותכים בצדדים כדי להכניס את הידיים. לבשנו את השקים האלה על הגוף, מתחת לכותונת הפסים. אלה היו הגופיות והתחתונים שלנו. האבק של המלט מהשקים נהפך לבטון כאשר אתה מזיע… מתו שם אנשים כמו זבובים".
בדצמבר 1944, הוא מובל לשטוטהוף. "נכנסנו למחנה. משני הצדדים עמדו אנשי אס-אס, והיכו אותנו עם מקלות מכות רצח. דשו בנו כמו שדשים תבואה. אחר כך הפשיטו אותנו. עשו לנו בעזרת מקל בדיקות בפה ובאזורים מוצנעים כדי לראות אם אנחנו לא מחביאים משהו. אחרי כך התיזו עלינו בזרנוקים מים קרים כדי לנקות אותנו מכינים. קיבלנו את הבגדים עם הפסים ואת נעלי העץ. הייתי שם שלושה חודשים. עבדתי בקרמטוריום, במיון בגדים של המתים.
"שטוטהוף היה ממש עיר. גדרות, צריפים, המוני בני אדם. בהתחלה עבדתי בחטיבת עצים. סידרתי לי הגבהה של הנעליים. הוספתי לעצמי גובה, כי ראיתי שאת הילדים משמידים ראשונים. אחר כך צירפו אותי לעבוד בקרמטוריום. המסדרים נערכו שלוש פעמים ביום. היינו עומדים שעה וחצי בקור של מתחת לאפס עד שהם גמרו לספור. אחרי כל מסדר היה צריך לאסוף את הגופות שנשארו על המשטח.
"אחרי מסדר הבוקר חילקו לנו אוכל, פרוסת לחם מעופשת, וקצת מרק, קראו לזה מרק, ששפכו לפנכה מאלומיניום, שהייתה קשורה עם חבל למכנסיים. זו הייתה הארוחה היומית. ברוב הפעמים לא זכית לאכול אפילו את זה, כי היו אסירים שחטפו ממך את המנה שלך. ואז, בדרך לעבודה, כשעברנו ליד שדה חקלאי, שגידלו בו תפוחי אדמה, או סלק סוכר, היינו מנסים תוך כדי הליכה, הניסיון הזה היה שווה כדור בראש, להכניס את היד לתוך הבוץ ולהוציא מתוכו תפוח או סלק, לשפשף, ולאכול אותו כמות שהוא".
משטוטהוף הובל חיים לקניגסברג ולדאוטמרגן, ומשם, ב-15 באפריל, החלה צעדת המוות שלו לדכאו, מרחק של 170 ק"מ. "צעדנו אל מותנו. היינו הולכים ביום על הכבישים, עם שמירה של אנשי אס-אס וכלבים. כל מי שהוציא את הרגל מהשורה, הכלבים היו טורפים לו אותה והשומרים היו יורים בו במקום. הלכנו כל יום 11-10 שעות. בלילות היו משכיבים אותנו ביער, בתוך השלג, ועל הכבישים היו נוסעים הכוחות הגרמנים הנסוגים. הצעדה הזו נמשכה תשעה ימים. כשהגענו 30 ק"מ מדכאו, לאלצהאוזן, השובים שלנו התחילו להחליף את המדים לבגדים אזרחיים, שהיו להם בתרמילים, ונטשו אותנו. זה היה לפנות ערב, ב-24 לאפריל. שוחררנו בידי הצבא של הרפובליקה הצרפתית החופשית.
מסע נקמה
"אחרי שקצת התאוששנו, התחלנו לחפש גרמנים, כדי לסגור חשבון. זיהינו אותם לפי קעקוע של האס-אס, שהיה להם מתחת לבית השחי. היינו מצוידים ברכב, היה לנו אוכל, היה לנו נשק. הרגנו בלי חשבון, עד שהאמריקאים עצרו אותנו".
חיים חובר לשאול מאירוב (אביגור), ומסייע בהסעת מעפילים מאוסטריה לאיטליה, דרך הרי האלפים, במשאיות. באוגוסט 1947 הוא עולה לארץ. הספינה בה הפליג "אף על פי כן", נתפסה על ידי הבריטים והוא נשלח לקפריסין.
הוא מצטרף שם לקבוצה של ילדים יתומים ("הפכתי ממבוגר לילד"), ובזכות זה עלה ב-11 בדצמבר 1947 לארץ. בינואר 1948 הוא הולך לקורס מ"כים בביתן אהרון, ובאפריל הוא כבר מוביל לוחמים בכיבוש אבו-כביר. אחר כך הוא נלחם בסג'רה, בגשר, במסדה, בשער הגולן, בעין-גב, הופך לסמג"ד בגולני בדרגת רס"ן, ומשתתף בכל מלחמות ישראל, עד יום כיפור.
למה שתקת כל השנים, ועכשיו אתה מוכן לספר?
"הסיבה הראשונה היא שראיתי שאנשים לא יודעים על השואה, וגם לא רוצים לדעת. הייתי מורה דרך, הובלתי טיולים של הרבה ישראלים, הייתי מביא אותם לאתרים שקשורים לשואה, ואנשים היו אומרים לי, 'מספיק עם השואה, נמאס לנו מזה'. אתה מבין לאן הגענו? הסיבה השנייה היא שהייתי ב'יד ושם' והתרשמתי שזה יותר שואו מאשר תוכן. זו הצגה לאנשים. יש שם הכול חוץ משואה".
אז מה אתה מציע?
"להזכיר ולזכור. יום ולילה, ולילה ויום. ולהבין שהשואה עלולה לחזור".
מכל בני משפחתו, מסבא זאב וסבתא צביה, שהיו להם 11 ילדים נשואים ונכדים, 72 נפשות, שרד רק אבא שלו, שנפטר בשנת 1989. "כל השאר נמחק", הוא אומר.
