לאחר שנות דיונים של כן או לא שינוי, הגיע במעגן מיכאל זמן הצבעה: 75 אחוזים אמרו "כן לבחינת שינוי אורחות החיים". הנוסח מהוסס, הרוב חד- משמעי. הקיבוץ הגדול בעולם עומד לשנות את פניו
את הצעת ההחלטה על תהליך השינוי, שיהיה או לא יהיה, ניסחו במעגן מיכאל באופן מעורפל: "כניסה לתהליך של בחינת שינוי אורחות החיים". בנוסח הזה תמכו 75 אחוזים מן המצביעים שאמרו למעשה כי אינם מרוצים מן המצב הקיים ו"צריך לעשות משהו". השאלה: מה. עד כה כמעט בכל הקיבוצים השינויים נעשו בשיטת "העתק-הדבק" והסתיימו בהפרטה של השכר ובשיוך כזה או אחר של הבתים. קיבוצים שהיססו, התחילו "במודל משולב" של תמורה חלקית לתרומה, אך זה לא שרד זמן רב. כולם השתכפלו.
מעגן מיכאל הוא הקיבוץ "הגדול בעולם", כאלף חברים וכ-2,500 נפשות, ומן העשירים שבהם.
שנות חופש לחצאי משפחות
הדיבורים על השינוי רצים כאן כבר הרבה שנים. בזמן הקורונה הם נעצרו וכעת הם שבו בגדול. הקורונה שינתה סדרי חיים. התרבות פחתה, וכך גם האכילה בחדר האוכל, המתפקד בעזרה ניכרת של עובדים מן הכפרים השכנים. עם זאת ארוחת שבת בבוקר מוסיפה להיות "אירוע קהילתי", כדברי אחד החברים.
אבנר קיפניס (קיפי, 75) שיתופי אדוק בהשקפתו, מתריע כבר שנים על בואה של ההפרטה במיילים שהוא מפיץ לקבוצה גדולה של חברי קיבוצים. הוא עושה זאת בדבקות ובלוחמנות, כאילו בכך יעצור את תנועת הגלגל. תהיתי באזניו לפשר הלהט האידיאולוגי הזה. כשתיאר איך באותו להט התגרשו הוריו על רקע הפילוג בקיבוץ המאוחד – האם נישאה למפ"ם, האב למפא"י – חשבתי: אולי זה בא לו משם.
לדבריו "המצב מורכב ומסובך. לפני שמונה שנים עוד היה רוב גדול בעד הקיבוץ השיתופי. עכשיו בקושי יש תומכים. התברר שהמשך המצב הקיים כרוך בחריגות שמפוררות את החברה: יציאה של חצאי משפחות לשנת חופש בתוך הקיבוץ, או משפחות שעוברות לתושבות. לקיבוץ השיתופי אין פתרון לכך".
***
יובל קם (69) השתתף בסדנת השינוי הראשונה בתנועה ב-1986, שכינס יהודה הראל (מרום גולן), מנהל יד טבנקין דאז, בהנחייתו של פרופסור יחזקאל דרור (גם אני הייתי בה). זכור לי שהוא זרם אז עם הרוח החדשה. היום הוא נשמע "ככה-ככה". חושש מאובדן. קם הוא נכה, בעקבות אירוע מוחי שעבר לפני 20 שנה. עד אז ניהל את השיווק של פלסאון בארץ. כיום הוא פעיל מאוד במועדון הגיל השלישי של הקיבוץ, שבו גם מרכיבים חלקים קטנים בשביל פלסאון. שילוב של עבודה עם הנאה, כדבריו.
קם: "אם השינוי יענה על רצון הרוב, בעיקר הצעירים, אולי זה יהיה לטובה. מצד שני קשה לי להשלים עם דעיכת הרעיון הקיבוצי. לא אשמח אם זה יוביל להפרטה. איש לא ציפה לרוב של 75 אחוזים. יש חברים שהשיטה השיתופית כבדה עליהם. זה משיק לירידה בפעילות הקהילתית. לראשונה לא היה השנה סדר פסח בקיבוץ. חברים בעלי הכנסה מכובדת מבקשים שנת חופש לחצי משפחה. ללכת עם ולהרגיש בלי. 'אמונה בצדקת הכסף' כמו שאומרים בגשש. העושר של מעגן מיכאל כנראה לא מספיק. הרבה ותיקים מסויגים מהתהליך הזה, אבל הם מתמעטים".
"חברת מניות על שום מה?"
מסע קצר בזמן: בהיותי מזכיר בקיבוצי (ראש הנקרה), בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה, הזמנתי את שאול אשכנזי, המנכ"ל המיתולוגי של פלסאון, להרצאה אצלנו. אשכנזי, שהגיע למעגן מיכאל בחברת נוער, למד ב-MIT ונעשה במהלך השנים אייקון בתעשייה הקיבוצית: יו"ר ודירקטור במפעלים קיבוציים גדולים ומצליחים. עיקר הרצאתו אצלנו היה על יתרונותיו של ניהול קיבוצי משתף.
כשיצא לפנסיה, היה מבין הראשונים לבקש "שנת חופש לחצי משפחה". לדבריו, עשה זאת כדי לסייע לבתו בלימודי הדוקטורט ולאפשר לבניו שנמנים על ה-5 אחוזים מהבנים שלא חזרו לקיבוץ, לרכוש דירות. זה קומם מאוד את החברים שארגנו עצומה נגדו. גם בזה היה פורץ דרך. או, שמא, פורץ גדר.
לספר שכתב "משהו בך יאמר לך המשך" (שורה משיר של עלי מוהר) על אודות חייו, הוא צירף מאמר בשם "חברת מניות על שום מה", שכתב ב-2006. זה סימן אצלו שינוי כיוון מהקיבוץ השיתופי.
בשנה האחרונה היו אשכנזי ואביבה מגנוס, גם כן גמלאית, מי שהתניעו את הדיונים על תהליך השינוי, עד שהתקבלה ההחלטה על כך בקיבוץ. את עמדותיהם פרסמו במכתבים לחברים.
אתה "טופ מודל" של הצלחת הרעיון הקיבוצי הקלאסי, למה להחליף?
אשכנזי: "הרעיון של הקיבוץ השיתופי הוא עדיין הטוב שהיה אי פעם, אבל אי אפשר להתחלק בהכנסות ולא להתחלק במטלות. כשמשתנים הערכים, מתחייב שינוי. אינני יודע כרגע מהו. ההיגיון של האוכלוסייה הבוגרת הוא לשייך חלק מהנכסים. הצעירים רוצים לשייך את הבתים, גם מבלי לומר זאת. הקיבוץ מאוד עשיר והחברים חשים עניים. אנחנו שווים ארבעה מיליארד דולר בלשון המעטה".
מה תעשו בשונה מאחרים?
"אומר את דעתי: הערבות ההדדית כאן תהיה מאוד גבוהה ונקפיד עליה. נשייך נכסים יצרניים, נשייך דירות ויהיה שכר דיפרנציאלי. רוב החברים עוד לא מבינים את המשמעות של השינוי".
ככה עשו כולם
"לא, אנחנו נהיה אורגינליים. החינוך, כולל אוניברסיטה, הסיעוד והבריאות יהיו בחינם. זה ביכולתנו. היו קיבוצים שחילקו כסף רב לחברים ולא ייחסו חשיבות לעניינים אלה, אצלנו הם יהיו בעדיפות גבוהה".
מה מקור חוסר הנחת?
"הרוב חשים שהם עניים בקיבוץ עשיר. אנשים רוצים יותר עצמאות, יותר חופש בחירה. בעבר אפשרנו לבנים להסתובב בעולם עד גיל 30, היום הם חוזרים הרבה יותר מהר, כדי לצבור ותק. זה דור אחר עם סדר עדיפויות משלו. ברור שיש כאן גם מחשבה חומרית".
איך תשייכו דירות?
"שיוך קנייני של הבתים כאן יכול לעלות לקיבוץ 400 מיליון ש"ח. לקיבוץ אחר באזור זה עלה עשרות מיליונים. לדעתי, יש להקים חברת שיכון מקומית שלחברים יהיו בה מניות".
רצפה מספקת, תקרה חופשית
אביבה מגנוס כתבה במכתבה לחברים, בין היתר: " … אנחנו חיים בקיבוץ עשיר עם תקציבים דלים. חברים לוקחים שנות חופש, או הופכים לתושבים לזמן מה. צעירים נשארים ודוגרים על הוותק שלהם מאחר והוותק, לאו דווקא המאמץ, מוביל לתנאים טובים יותר … אין יכולת לשלוט על ישוב כל כך גדול ברמות שיתוף כה גבוהות, זה מוביל לכאוס. עלינו לבנות מודל של שיוך נכסים לפי ותק, עם חלוקה שווה של פירותיהם. כך גם בשיוך הדיור; לעבור מתקציב שוויוני לשכר דיפרנציאלי לפי העקרון: רצפה מספקת עד גבוהה, תקרה – לא מעניינינו, ולקיים רשת ביטחון הולמת. מודלים כאלה נבנו, כך או אחרת, ברוב הקיבוצים. זה שינוי משמעותי מאוד שיש לעשותו בהתאמה למעגן מיכאל. ייתכן וייעשה בשלבים".
***
בטרם בוא הקורונה קמה בקיבוץ קבוצה וולונטרית של חברים כדי לעשות סקר רצונות. לשאול: הקיבוץ לאן? הם סקרו יותר מ-300 איש, כשליש מכלל החברים. 77 אחוז רצו "סוג של שינוי", בלי לומר איזה.
תום אלקלעי (34) ורותם יצחקי (52), היו חברים בקבוצה הסוקרת.
תום, בן קיבוץ ואיש חינוך העובד כאיש שיווק בחברה חיצונית, מספר: "זאת הייתה תקופה שלא הצליחו להעביר החלטות. היה שיח לא נעים בפייסבוק, אנשים לא רצו בתפקידים ציבוריים. הייתה תחושה של התפזרות חברתית ושל שבטיות. לדעתי, יש לעשות סדר בשותפות הכלכלית כדי לחזק את השיתופיות החברתית. איננו חייבים לשכפל את מה שיש בקיבוצים אחרים. אם נעבור לשכר דיפרנציאלי, השאלה מה יהיה המיסוי. עם מיסי קהילה גבוהים נוכל להבטיח יחסים הוגנים ומענה על הרצונות. זה לא פירוק ודי. אמשיך לחיות בטוב גם במצב הקיים. אני מאמין שהשינוי ייטיב עם הקהילה. אני רוצה יותר עצמאות ואחריות בניהול חיי. אפשר ללכת לדרגות שכר, או שמי שעובד יותר, יתוגמל יותר. אנחנו במקום חזק מבחינה כלכלית, תעסוקתית ודמוגרפית. ייתכן מצב שבגלל הצפיפות בנים לא יוכלו לחזור. נקים צוותים שיגישו הצעות, אינני בטוח שהן יעברו בסיבוב הראשון. הצעת השינוי הראשונית צריכה להיות מתונה, נדיבה, עם ערבות הדדית לנצח. לגבי הטווח הרחוק, נראה שקנינו כרטיס לכיוון אחד: אל ישוב קהילתי".
"אוי לנו אם פלסאון ישתעל"
לדברי רותם יצחק, בת הקיבוץ, סמנכ"לית אסטרטגיה ופיתוח עסקי במפעל חוליות של שדה נחמיה וקרן טנא, "יש במעגן מיכאל ארבעה או חמישה דורות וזה קשה לניהול. הצעירים רוצים דברים אחרים. יש משהו בזבזני באורח החיים שלנו. אין נדיבות במתן בונוסים. הרצון הוא בחופש להחליט. במצבי כיום לא אותיר דבר אחרי לכתי. איננו מקימים ישובים, איננו מגינים על הגבולות, לכן ראוי לשאול: לאן עכשיו?".
עשית MA במימון פלסאון, את אשת קריירה מצליחה, רבים היו חולמים על זה …
"גרתי 12 שנים בתל-אביב, שם התחלתי את הקריירה. זה עיצב את דמותי. יש לי רעב להצלחה. אנשים שאלו: 'למה את עובדת כל כך קשה'. אני בעד שכל אחד יבחר מה ברצונו לעשות ולהיות הוגנים עם זה. כוונתי לאחריות אישית. יש פה הרבה תחומים אפורים של קבלת כסף עבור עבודה. חלק רוצים יותר כסף אישי, גמישות ואחריות על מסלול חייהם. לתת אופציות להרוויח יותר, או פחות. אולי זה ייגמר בהגדלת הבונוסים. השפע הכללי כאן מוגזם. כל שפע דורש תחזוקה. קיבוץ של 2,500 נפש, זו 'מדינה' שקשה לנהל. אני אוהבת את המקום ואוהב אותו יותר כשיהיה יותר חופש בחירה. לא הוגן שהוותיקים ילכו לעולמם בלי להותיר אחריהם דבר. יש לעשות שינוי מעמדת כוח, אוי לנו אם יום אחד פלסאון ישתעל".
***
ההחלטה על כניסה לבחינת שינוי אורחות החיים במעגן מיכאל מסמנת, להערכתי, את בוא השינוי לעוד קיבוצים שיתופיים וחזקים: זהו שינוי שאיננו תוצאה של משבר, אלא יותר של מהפך בתודעה, שינוי של דור שנולד בקיבוץ, אבל לא בחר בו. תהליכי ההפרטה של העשורים האחרונים שינו את האיזונים בין הפרט לחברה לטובת הפרט. אתגרים שהצריכו קיום של קולקטיב, כבר אינם. אלה זרמי עומק שניכרים גם בהפרטת הפוליטיקה הקיבוצית ובהתנהלות התנועתית. יש "שינויי אקלים", שמכתיבים הלכי רוח.
מעגן מיכאל, למרות היותו קיבוץ שיתופי, מעולם לא חבר לזרם השיתופי, גם כשזה היה עדיין באופנה. זה גורם לי לחשוב שהקיבוצים האחרונים שיישארו על חומת השיתוף, יהיו אלה שהניחו את היסודות לזרם: כעשרה קיבוצים. למה אני חושב כך? כי מי שרוצה בהפרטה, רוצה בה יותר חזק ממי שאינו רוצה בה. יש בידיו יותר סנקציות כלפי הרוב: לקחת חופש, לעבור לתושבות, להקפיא משכורות, "לשבור כלים". מעגן מיכאל עמד בזה כמה שנים בזכות עושרו. אצל אחרים הפתיל היה נשרף מוקדם יותר.
סביר שבמעגן מיכאל ילכו בדרך כל שינוי. לא ימציאו שינוי חדש. ההבדל יהיה בעובי רשתות הביטחון, בפנסיות ובתנאי הרווחה המשופרים. למה כמו כולם? כי בסוף מדובר בכסף, הרוב רוצים יותר כסף ביד. וגם כי כך עושים כולם. "רומזים לנו שיש סקס אחר", שוררה יונה וולך, על שינוי אחר, עוד אין אף רמז.
***
לקראת סיום שיחתנו, סיפרה לי רותם יצחק על ביקורה בקהילת דמנהור שבאיטליה, המתקיימת כפדרציה של קבוצות שיתופיות, מה שגורם לי להציע למעגן מיכאל, לבחון גם אפשרות להיות קיבוץ של קהילות, שיחיו ברמות שיתוף שונות (או לא) לפי בחירתן. עושר גדול ואוכלוסייה של 2,500 נפש, יכולים לזמן גם אופציה כזאת.
