אומר יריב בן עמי, מיסד הארגון האזרחי "עד כאן" שנאבק בתופעת הפרוטקשן שפשטה בכל הארץ * "כשאיש עסקים או חקלאי מגיע למצב בו אנחנו צריכים לדאוג לרכוש שלנו ולדאוג לביטחון האישי שלנו, אנחנו לא יכולים לישון בלילה מדאגות על מפעל חיים שלם שהולך אחורה – אז המצב חמור מאוד" * עברייני הפרוטקשן הגיעו לאלמגור עם בקבוקי בנזין ודרישה: "שלם לנו 2 מיליון ₪"
כך ממש במיקרה קבעתי עם יריב בן עמי פגישה בצח"ר שבראש פינה, במתחם של חברת "הדסים" שבבעלותו. זה היה ביום שלישי ותוך כדי נסיעה אני מתקשר ליריב שאומר לי: "תגיע לאלמגור, היה מיקרה פרוטקשן הלילה". למי שלא יודע, בן עמי הוא מייסד ארגון "עד כאן", התארגנות חקלאים ותושבים אזרחית למאבק בפרוטקשן שהפך למחלה רעה בכל רחבי הארץ, ובמיוחד בצפון ובדרום.
במושב אלמגור, המוכר גם כבירת המנגו הישראלי, אני חונה ליד ביתו של אבשי הרצוג, מגדל מנגו ותיק אותו הכרתי עוד מהתקופה שמכר מנגו לעזה. בסלון יושב לידו יריב. שניה אחרי שהטילים מאיראן עצרו, עברייני הפרוטקשן שבו להטיל טרור על העסקים, החקלאים ותושבי הצפון. ובסוף יוני, ממש בלילה שבין ראשון לשני, מצאו אבשי ושוכר המשק שלו, סמיח סמארה, שני בקבוקי בנזין על שער בית האריזה. זה היה ברור, מישהו שמנסה לאיים כדי לגבות פרוטקשן.
אבשי מספר לנו: "אתמול בערב בעשר בלילה קיבלתי את הטלפון שמצאו את בקבוק הדלק על השער של בית האריזה. מצא אותו עובד של סמיח, הבחור שמנהל את המשק שנה שניה במקומי, כי המצב שלי לא משהו, קשה לי לעבוד…"
אתה נראה מצוין!
אבשי: "תודה, אבל אנחנו ממשיכים לגדל, עושים ריסוסים, עם הכל אני מסתדר, אני גם הולך כל ערב 8 ק"מ עד כורזים, זו הדרך שלי להתמודד עם המחלה. יש לי 170 דונם מנגו, אני מגדל אותם ואני ללא יוצא דופן, כמו רבים אחרים באלמגור."
אבשי מספר שעובד הגיע לבית האריזה לעשות הבחלה ומצא את בקבוק הבנזין תלוי על השער. "הוא התקשר אלי, כמובן ירדתי ישר לבית אריזה, הזמנתי משטרה, ראיתי ששני השערים נעולים. סמיח סיפר לי שהוא קיבל כבר ב-27.6 אחרי חצות הודעת SMS איום ודרישה לתשלום 'חוב' של שני מיליון ש"ח. בהודעה הכתובה נכתב: "הגענו לבית אריזה שלך יש לך חוב של שני מיליון תגיע לטובא לסגור את החוב כמו גבר אם אתה מערב משטרה אנחנו נפגע לך בפעילים במשפחה יודעים עלייך הכל תסגור את החוב".
אבשי: "התקשרתי למשטרה והתחלנו לראות מה קורה. סמיח גם קיבל כמה הודעות קוליות של 2-3 שניות שהתקשרו וסגרו. 4 דקות אחרי זה קיבל את ההודעה הכתובה. למחרת, בחמישי בערב, הוא שוב קיבל טלפון והמטלפן אמר: "אתה חייב לנו כסף, אתה צריך להביא לנו אותו". מי שהתקשר דיבר דרך בד, כדי לשנות את הקול. הוא שאל "לאן להביא את הכסף?" ואמרו לו לטובה (טובה זנגריה).
"סמיח, ממגדל שאמס, הוא בחור אמין ביותר, אני עובד איתו מעל 10 שנים והוא בן אדם הוגן מאוד ובגלל זה הוא פה. היו הרבה אנשים שרצו לקחת את ניהול המקום. אני בחרתי בו ואני מאמין בו. אגב הוא גם מתנדב כמנהל קבוצת הכדורגל של הילדים במג'דל שאמס, היכן שהתפוצץ הטיל של חיזבאללה, הוא אחלה גבר.
"אז בגדול זהו זה," אומר אבשי, "המשטרה לקחה עדות ולנו אין שום כוונה לשלם להם פרוטקשן. מה זה הדבר הזה? טפילים שיושבים על פונדקאים ואם יש פונדקאי שמוכן אז הטפיל ישב עליו – אין לי הגדרה אחרת לפרוטקשן. ברגע שאתה משלם לא יעזבו אותך. נניח שהגעת להסכמה ואתה משלם 2,000 לחודש, ואז חודש הבא ירצו ממך 3,000 וחודש אחרי זה 4,000 – ככה זה עובד ובגלל זה הם מצליחים. בגלל אבו לטיף ושתי החמולות בטובה הם הפכו לגדולים, אני רואה איך שהם מתקדמים ואני מכיר את כולם אישית. גם אני וגם יריב, שנינו העסקנו הרבה חבר'ה מטובה. אגב, אני לא רוצה להכליל, יש בטובה גם אנשים נפלאים אבל זה מה שקורה באזור שלנו, אין מה לעשות ואי אפשר ליפות את זה. משפחת אבו לטיף למשל לקחו כאן מכל האזור. תחשוב שאחד מהם הוא ראש מועצה בראמה."
נולדנו פה ונמות פה
יריב בן עמי מקשיב ואומר: "אני רואה את זה כתהליך מאוד שלילי, שבו הפשע משתלם, שבתהליך הזה בעצם העבריינים מתעשרים ואנחנו הולכים ונעשים עניים. לצערי אנחנו חיים תחת שלטון זר. את הגליל גם אבשי וגם אני מכירים לעומק, אנחנו חיים פה, נולדנו פה ונמות פה, אבל אם אנחנו יודעים שבכל תת אזור ואזור תעשייה יש ראש ארגון פשיעה שנחשב לבעל הבית – אז השלטון כאן הוא שלטון זר. זו בעצם התובנה המדהימה שאתה מגלה, שאנחנו חיים פה באזור שלם תחת שלטון זר. כשאיש עסקים או חקלאי מגיע למצב שאנחנו צריכים לדאוג לרכוש שלנו וצריכים לדאוג לביטחון האישי שלנו, אנחנו לא יכולים לישון בלילה מדאגות על מפעל חיים שלם שהולך אחורה – אז המצב חמור מאוד.
"אנחנו צריכים להבין שפה אנו עדים לתהליך. לי לקח 20 שנה להבין את זה, מאירוע הפרוטקשן הראשון שחוויתי. אנחנו לא במצב הגיוני. אי אפשר לנרמל מצב שבו אנשים חיים תחת איום אינסופי. עכשיו, כשנופלים פה טילים ורקטות יש כיפת ברזל, קלע דוד, חץ, עובדים סוציאליים, מס רכוש, גדודים וחטיבות, מועצות ועיריות, משרד ביטחון. באירוע פה של אבשי תגיד לי אתה – מה יש לו עכשיו? מי יעזור לו? אנחנו האנשים שחיים פה חיים תחת שלטון זר חשופים לחלוטין. אתה לא יכול להתמודד מול כנופיות שלא שומרות על החוק, החוק כובל אותנו ולא עוזר לנו.
"נקודה נוספת, אם מחר חלילה יהיה לאבשי נזק של מיליונים בבית האריזה הוא לא מקבל שיפוי מחברת ביטוח. ברגע שקיבלת איום מורידים לך את הביטוח. אחד הדברים ש'עד כאן' נאבק עליהם זה הביטוח, כי זה לא רק הכסף שמגיע לך אלא שברגע שיש לך ביטוח – פחות אנשים ישלמו פרוטקשן. היום זה או תשלם או נדפקת במיליונים. אם היה לאנשים ביטוח הם לא היו משלמים פרוטקשן, כי משריפה למשל הם לא יפשטו את הרגל."
אבשי: "קח למשל את חברת 'רפקור' (בית אריזה וקירור של חקלאי ראש פינה ע.ד.ו), הבית אריזה שלהם נשרף פעמיים, נזק של משהו כמו 8 מיליון שקל ועכשיו אין להם ביטוח. להערכתי, מעל 80% מהאנשים שפונים אליהם משלמים פרוטקשן."
יריב: "להערכתי, אולי מעל 90%! אתה מבין, המצב הוא שהכנופיות מתבססות, מתעשרות מאוד, שוות מיליוני שקלים, וזה כמו גידול ממאיר ששולח את זרועותיו לכל מקום. צריך אומץ להגיד להם לא ולרבים זה קשה. אני למשל לא יודע לאיזה בוקר אני קם מחר ובכל יום ויש לי התחייבויות ללקוחות שלי. זה טרור לכל דבר ועניין, על הדבר הזה אנחנו לא נתפשר ואת הפרוטקשן צריך לעקור מן היסוד!
"אני חושב שמדינת ישראל שמסוגלת להוריד מחבל בקומה שלישית באיזשהו רחוב ברובע נידח בטהרן, יכולה לפתור את בעיית הפרוטקשן אם היא רוצה. מה שקורה פה היום זו הזיה. כל ההתארגנות שלנו ב'עד כאן' זו התארגנות של שותפות גורל. פשוט מאסנו במצב. אבשי בהתארגנות שלנו עוד לפני שהוא ידע שהוא יחווה אירוע כזה. עצם זה שאנחנו כמערכת אזרחית החלטנו שאנחנו מתמודדים בנושא בפנים גלויות וביחד – זוהי הדרך שלנו להתמודד, אבל זה לא הגיוני.
"בתחום שלנו העלויות מאוד כבדות, בעיקר בגלל מיסים, למשל המחיר על המים. גידולי תירס ואחרים מושתתים על מים מושבים, אנחנו בעצם תעשיית מיחזור. אבל על כל דבר אנחנו משלמים מחיר מלא כי אנחנו שומרי חוק. מנגד, אנשי הכנופיות לא משלמים מיסים, מוכרים בשחור, גונבים ואז העסקים עוברים לידיים הלא נכונות. קח אותי למשל, יש לי תחרות, אז למה אני צריך להיות יותר יקר מאחרים? כי אני שומר חוק ומשלם את מה שצריך, ואם אני לא יהיה כאן מי ייכנס במקומי? מי יעבד ויגדל את המטעים של ראש פינה בעוד כמה שנים? אחד מ'החבר'ה' שעושה פעולות כאלה ואחרות היום, אולי מחר זה יהיה לו כלכלי. לכן אני אומר, שהתהליך הוא תהליך רע מאוד. את התהליך הזה צריך לעצור."
בינתיים אבשי מקבל הודעת חיזוק מאפרת ניסנבוים, תושבת יבנאל, שאף היא אוימה בסחיטה, סירבה לשלם וארגון "עד כאן" בא לעזרתה בשמירה ובתמיכה.
אתה מכיר חבר'ה שמשלמים פרוטקשן?
יריב: "בטח, הרוב משלמים. קודם כל אתה יכול לשלם בכל מיני צורות, אתה יכול לשלם כביכול על שמירה, הוא יכול להציע לך שיספק לך סולר ויש עוד ועוד דרכים. מה שחשוב לזכור שזה לא מהיום, זה נמשך כבר שנים ובינתיים העבריינים מתעשרים, הופכים לאנשי עסקים גדולים והם צוברים כוח, כסף ושררה. זה תהליך של התדרדרות ואם לא נעשה לזה סוף אנחנו נגמור פה בשפיכות דמים."
הרגע שאמרתי "עד כאן"
זה המקום להגיד שיריב בן עמי, מייסד אירגון "עד כאן", פגש את הפרוטקשן ואף נפגע ממנו כבר מספר פעמים. יריב נולד במטולה, אגרונום במקצועו, נשוי לרווית ואב לשלושה ילדים. "תבין, המשפחה שלי ממטולה רק משנת 1896, מהמשפחות המייסדות ואת המשק במטולה דוד שלי משה עיבד כל השנים. הבן שלו היה עומר ויינשטיין ז"ל, שנהרג בשעה שעיבד את המטע עם הפועלים. אמי נולדה במטולה ואבי בשנות ה-60 העריך ששני משפחות לא יוכלו להתפרנס מהמשק במטולה, אז הוא יצא לחפש פרנסה מחוץ למטולה. הוא הפך לקבלן חקלאי, בנה והקים את חברת 'הדסים'."
בשנת 2007 עבד יריב בעסק עם אביו יורם בן עמי, שהקים את העסק בצח"ר – אזור התעשיה המשותף לחצור וראש פינה. "ב-2007 קנינו ציוד חדש, אז זה היה במעל מיליון דולר," משחזר יריב, "זאת הייתה חגיגה עם התרגשות גדולה, נקודת ציון בחיי חברת 'הדסים'. עד לשנת 2007 בכלל לא ידענו מה זה פרוטקשן, שמירות או גדרות, הכל היה אז פתוח. נקודת פרשת המים אצלי הייתה באמת בעקבות הנושא של הפרוטקשן, כאשר אמרתי לעצמי, 'אני לא רוצה שהילדים שלי חוו את זה'. זה היה הרגע שבעצם אמרתי 'עד כאן'.
"המצב הזה של הפרוטקשן הוא מצב שבאמת אי אפשר לתאר אותו והוא רודף אותי כל הזמן. ב-2007 זה התחיל כשפגעו בציוד שלנו, גנבו משאבות ולמעשה השביתו אותנו. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו בתופעה הזאת – הם התקשרו אלינו וכמובן שלא הסכמנו לשלם. אמרו שיחזרו ואז חזרו ושרפו, זרקו רימונים על המפעל, זרקו עוד פעם, זו הייתה הפעם הראשונה."
האיומים נמשכו ובשנת 2023 שוב התחדשו האיומים והפעם על יריב בן עמי. "לפני כשנתיים זרקו לנו רימון, שרפו קומביין, ירו מנשק חם על העסק וגרמו לנו לנזק של מיליונים והתשובה שלנו הייתה הקמת 'עד כאן' ומאבק חסר פשרות. גם הפעם לא ניכנע ולא נמצמץ. כולנו ביחד, אומרים לא משלמים בפנים גלויות ועושים סוף לטרור הפרוטקשן."
העבריינים לא מתייאשים ושוב ושוב מנסים לאיים על יריב. במאי האחרון הגיע שוב איום בשיחת טלפון. "אתה צריך שומר להדסים?" שאל העבריין שסרב להזדהות בשיחת טלפון עם יריב בן עמי, "מי אתה? אתה מבקש כאילו חאוו'ה?" שאל בן עמי והעבריין השיב בלי בושה: "כן".
זרקו עליכם רימונים, זה משהו שבטח מזעזע בן אדם לגמרי…
יריב: "זה זעזע אצלנו את אמות הסיפים. למזלי אבא שלי היה אז בחיים, הוא ניהל את האירוע. זעזוע זו מילה קטנה, המילה הנכונה היא שכולנו עברנו טלטלה, רעידת אדמה. אבי היה שבור מזה ואבי היה יהודי קשוח מאוד. הוא היה שבור מנטלית מזה.
"החקלאות זה ענף קשה מאוד ואת החשיבות האסטרטגית שלו – של האחיזה בקרקע ראינו ב-7 באוקטובר, כולם הבינו שלאדמה יש חשיבות. בלי קשר לעמדות פוליטיות, אדמה זה לא מוצר כלשהו שסוחרים בו – אנחנו פה במדינה הזאת בשביל להישאר. ופה יש אירוע שבו אתה נלחם לבד ואתה קורא למדינת ישראל שוב ושוב לפתור את הבעיה."
מה ארגון כמו "עד כאן" יכול לעשות למען אבשי הרצוג?
יריב: "עובדתית, ואבשי גם יגיד לך, שקודם כל ההתארגנות שלנו והנוכחות שלנו במשק של אבשי נתנה לו ביטחון וידיעה שהוא לא לבד! זה העיקרון הראשון! עובדה שאני פה, בלילה כבר דיברנו, בבוקר היה פה זוהר המנכ"ל שלנו, למחר נארגן מתנדבים שיהיו פה ויסייעו, כולם באירוע כולל כיתת הכוננות של המושב וכמובן שאנחנו מתנהלים מול כל הגופים כולל התקשורת.
"הרגעים הראשונים האלה, אחרי שקיבלת איום של פרוטקשן, אני לא מאחל אותם לאף אחד. השעות הראשונות והימים הראשונים אחרי האיום זה זמן להתארגנות, ואני רוצה להגיד לך שאני הייתי במשך שבוע ימים לבד לגמרי, אחרי ששרפו לי כלי, קומביין אפונה בשווי של 4 מיליון שקל. זה היה ביולי 2023."
אבשי הזכיר את אבא שלי, ישבנו בצח"ר ראשונים משנת 1979. פגעו בנו, טרוריסטים חדרו לי לבית העסק ושרפו לי אמצעי ייצור. זה הגיוני שראש רשות לא יבוא אליי לעסק, ישים לי יד על הכתף וישאל אותי אם אני צריך עזרה? מספיק שתגיד לי שאני לא לבד, תעשה איתי תמונה, תראה שאתה תומך לי.
"אני לא מצביע על מישהו ספציפי אבל חלק מראשי רשויות בצפון, באופן כללי לצערי לא מראים תמיכה במקרים האלה. לא כולם, יש מנהיגים מצוינים שבאים ומחבקים ויש כאלה שאתה רואה שהם בעקביות נמנעים מלהגיע לאירועים האלה. אני מצפה ממנהיג כזה להוציא וידיאו, גם לתושבי האזור, גם למדינה ולהעביר מסר שכולו: 'אנחנו לא זזים מפה'. זה מה שאני מצפה ממנהיג ולצערי אצל חלקם אנחנו לא רואים את זה. אני לא נכנס בכוונה לשמות כי זה לא פרסונאלי אלא קונצפטואלי, כי התנהלות שכזאת מביאה לנרמול המצב.
"אנחנו דורשים ממדינת ישראל לשים סוף מוחלט לתופעה הזאת, לא להוריד באחוזים, אנחנו לא רוצים להיות בסטטיסטיקה. אנחנו לא נגד אף אחד, לא נגד המשטרה או המשרד לביטחון לאומי, אנחנו דורשים מהמדינה להיכנס לאירוע על כל זרועותיה. אם זה היה תא טרור של חיזבאללה היה לוקח בדיוק יומיים לשים לזה סוף. אנחנו לא רוצים שפשע במדינת ישראל יהיה דבר משתלם, כי אם הפרוטקשן ימשיך ברור לכולם שהילדים שלנו לא יוכלו לחיות פה."
ביחד ננצח זה לא פרסומת
אני מבין שאתה לא רוצה להאשים, אבל צריך להודות שמשהו כאן לא מתפקד, התופעה נמשכת ואי אפשר להתעלם מזה…
יריב: "אתה רוצה שאני יאשים? אני מאשים גם אותנו, את האזרחים שלא מסתכלים על השכנים שלהם ומנרמלים את התופעה, כולל את עצמי בעבר. שרפו לשכן שלי ולא הזיז לי כלום, המשכתי לשתות את הקפה בבוקר עד שהגיע הרגע שבו אני נפגעתי. אז קודם כל אנחנו! אחדות וביחד ננצח זה לא פרסומת בטלוויזיה ואנחנו יודעים להתאחד.
"מעבר לתושבים כלומר אנחנו אני עולה מדרגה ופונה לראשי הרשויות – תגלו מנהיגות, מותר לי לדרוש מהם מנהיגות? אחרי זה אני הולך איתך לפרקליטות ומבקש מהם – תתאמצו, תנו לנו עונשי מינימום, מה זה כל ההסתובבות בבתי המשפט, כשהוא נכנס יוצא, נכנס יוצא… למה שאני אתלונן על מישהו אם אחרי שנה אני פוגש אותו שותה קפה בארומה?"
אבשי: "לפני חמש וחצי שנים תפשתי פה גנב על חם. לא הצלחתי לשים עליו את היד, רדפתי אחריו, הוא הצליח לגנוב 450 ק"ג ומילא את כל האוטו, רדפתי אחריו כמעט עד מירון. תוך כדי צלצלתי למשטרה, אני מדווח להם, הכל מתועד עם מצלמות. הגעתי לצומת, המשטרה חיכתה לו והוא נעצר, הכל היה באוטו ועד היום – במשך חמש וחצי שנים המשפט לא נגמר. הייתי 24 פעמים בבית משפט בקרית שמונה, אז אני שואל איפה נשמע דבר כזה? יש הכל ביד, ראיות, מרדף מצולם, התוצרת ברכב וזה צריך לקחת חמש שנים בלי פסק דין? מישהו בבתי המשפט צריך להתעורר."
את בית האריזה של אבשי מפעיל כאמור סמיח סמארה, ששוכר את המתחם מאבשי. סמיח כאמור קיבל שיחות איומים והוא אומר: "דרשו ממני הלילה שני מיליון ש"ח בטענה שאני חייב להם על זה ששמרו על המקום. אני לא חייב מאה שקל לאף אדם. אני עובד קשה ולא מוכן לשלם שקל. אני מבקש גם מהאחרים – אל תשלמו! הקודם ששילם גרם להם לבוא אלי, ואם אני אשלם – אגרום שיגיעו לעוד אחרים".
