להישאר כאן קשה. לצאת (גם אם רק לכמה ימים) קשה לא פחות. אז מה עושים?
בדרך כלל אני מוציאה את הטור לעיתון רק ביום ראשון. במשך השבוע נכתב מה שנכתב, ובראשון הוא מסתכם ומקבל צורה: זה השבוע שהיה. בשבועיים האחרונים אני פחות כותבת לעצמי את הטור, הדברים מסתכמים ונכתבים באוויר. קורים, ואני לא רושמת. האוויר רושם את ההדים והמעשים.
בשבועיים האחרונים היד הכותבת התאבנה. מה, נגמרו החומרים? לא יכול להיות – מספיק לא נורמלי פה. למציאות יש עוד הרבה פנים עקומים להראות לנו. לא חסרים חומרים. היד התאבנה בגלל החשש והפחד, לא מצליחה לכתוב את האוויר. מלחמה בצפון, ואני מזמן סימנתי לי ששם נמצאת הסכנה הקיומית שצריך להישמר מפניה.
עוד מתחילת ההפיכה הגדרתי לי דרך פעולה לעשות כל מה שאני יכולה, ואם יהיה בלתי אפשרי – לדעת ללכת. המחשבה המובילה אותי מאז ה-7 היא לחזור לשקם את הקיבוץ, וכשתתחיל מלחמה בצפון, לצאת – עם כוונה לחזור. איך מסתדרים עם זה? לא כל כך ולא בכלל. יש פה סתירה מובנית.
אפילו בחירת העיתוי מספיקה כדי לשגע, אותי, ובהמשך גם את הילדים. מתי הזמן הנכון? כמה פעמים כבר היה "הינה זה קורה" ולא קרה? ולהם יש עבודה שבימים כאלה באזור שלנו צריך לשמור עליה מכל משמר, והאימא הדאגנית מעצבנת, למרות שלפעמים מהזווית המשונה שלה היא מצליחה לראות את המעבר.
והבחירה הכי קשה היא ללכת, כשאחרים נשארים. אני מסתכלת סביבי על שאר הנוסעים המחכים לטיסה המתעכבת. הרבה משפחות וילדים. למסתכל מבחוץ זו עוד טיסה רגילה. יצאו לחופש או שסתם רוצים חיים נורמליים? (רק בהמשך, בנחיתה יקרא פתאום מישהו: הצלחנו לברוח!)
מלחמה טובה לדיקטטורה
האוויר מלא טירוף ופחד. מאיימים עלי, על מולדתי ועל קיומי וקיום משפחתי. אני לא יודעת אם הפחד הוא העיקרי שמנהל אותי, אני משתדלת להתנער ממנו ולהמשיך. לא קל. ומצד שני – יש באי ההסכמה ללכת אחרי יהיה מה שיהיה, אקטיביזם בריא. שוב נחזור לממ״ד של ה-7? אני לא מסוגלת, וגם מרגישה שמחובתי לא לאפשר את זה.
ההישארות קורעת אותי, וגם היציאה. מה שגורם לי בסופו של דבר לקום וללכת הוא הביטחון, שרק מתבסס והולך, שברגעי משבר הממשלה הזאת תגיב בצורה הכי גרועה שאפשר.
מלחמה טובה לדיקטטורה. זאת כנראה אקסיומה. היא מחלישה כל אחד ואחת בדרכה, והיא זמן מצוין להעביר חוקים בלא התנגדות. וכן, זה אכן קורה עכשיו. ואחרי כל הדברים האלה – לקח לי המון זמן להגיע להחלטה לצאת לנסיעה כלשהי, לזוז מהבית.
אז כבר נסעתי וחזרתי די מהר (הגב, אם אתם זוכרים). יצאתי מלחץ, נחתתי לחופשה, והתכוונתי לחזור, גם אלמלא הגב. הפעם כבר לא היה לי כוח לחשוב על לנסוע. אבל הינה אני פה, בשדה התעופה, מחכה למטוס שלא מגיע, שדוחים אותו כבר שעות.
נכנסתי לפעולה בגלל בן משפחה שהתקשר ואמר נוסעים, אז גם אני הזמנתי. צד אחד של המשפחה לא הצליח להזמין כרטיסים, צד שני הזמין – ורק בשדה התעופה הודיעו להם שאין מקום, חזרו הביתה. בשדה התעופה נשאר רק האגף הקטן שלי.
המשאית עם המדליות בדרך
הטיסה נדחתה בשעה נוספת. ליד המזרקה בדיוטי פרי ראינו שוב ושוב את ארטיום, שש מדליות, הקהל מוחא כפיים. משאית המדליות בדרך, ורק הישראלים רואים אותה, בטוחים שהיא שייכת לכולם, ושהיא הצדקה לישראליות החדשה שלנו. הווטסאפ מצידו משדר במקביל איומים ממדינות ערב. רק אצלי זה קורה?
כעת אנחנו נוסעים מתוך אינרציה, ותו לא. פחות משעה ציפייה ואוי, הינה המטוס הגיע! לא האמנתי שנטוס עד שזה קורה, כבר לא בטוחה מה עושה. המקום שלי לא בממ״ד לעד? ומה נשאר מאחורי? זה לא עוד חופש. זאת נסיעה כואבת ומפנה מקום לדאגות – למרות שבצד השני מחכה אי ובית מלון. הסינים (לפחות לפי חיים שפירא) אומרים שבזמן אמיתי רק האלים יודעים מהי הצלחה.
בריזה
בוקר ברודוס. הגעה למלון מאוחרת, הליכה בסמטאות העיר העתיקה, דפיקה בדלת חצי חשוכה, גבר שפותח. לא רואות דיירים נוספים, ובלילה טיפות דם מסתוריות על הרצפה.
לא טעיתם – תסריט של סרט אימה, שמתעורר לבוקר של שמש וירוק. יש תיירים נוספים, משפחה מנהלת את המלון, חם כמו בארץ, אבל יש בריזה. רק שלהבדיל מפעם שעברה אני לא רוצה להישאר בה. מעלינו המון רעשי מטוסים שמביאים ולוקחים תיירים. אצלי בראש הם מתרגמים לרעשי מלחמה. מחליפים את הבומים.
מעשה באיכר שסוסו ברח, באו אליו השכנים להשתתף בצערו, והוא: אולי זה טוב, אולי זה רע – נראה. הסוס חזר עם סוג של מתנה, חבר סוס פרא. באו השכנים לשמוח איתו והוא: אולי זה טוב, אולי זה רע וכו׳. בנו עלה על סוס הפרא ושבר את רגלו והאיכר לשכנים בפזמונו. למוחרת הוכרז גיוס והבן לא גויס (חדשה טובה במושגים של אז) בגלל רגלו. והאיכר – אומר מה שהוא יודע: נראה…
אז עולה למטוס.
מי נשאר, מי לא נסע, מי ייסע, ומה מצפה לנו.
האם היציאה מזיקה? או שהיא דווקא המתכון להמשיך להחזיק פה? נראה.
