אורי וייס דור רביעי במושב גני עם שבשרון בחר להקדיש את חייו לחקלאות. במהלך השנים למד בפקולטה לחקלאות ועסק בהקמת מיזמים חקלאיים תיירותיים. והאחרון שבהם מבוך התירס, המושך מבקרים רבים, ילדים ומבוגרים לדעתו: "טכנולוגיה יחד עם עלויות תשומות נמוכות, יהיו המפתח להצלחת התבססות הדור הצעיר בחקלאות הישראלית"
מתי בפעם האחרונה נכנסתם למבוך ענק וגבוה, שמסלולו תחום בצמחי תירס טעים ומתוק? מסתבר שהמסלול מגוון, ומתאים לילדים ומבוגרים כאחד. זהו איננו מסלול ארוך ומשעמם, חד גוני של צמחי תירס, המגיעים לגובה 3 מטר ויותר וגם לא מסלול מאתגר שלא רואים את סופו – מבוך תירס גני עם
האגרונום אורי וייס (34), דור רביעי למייסדי מושב גני עם, יזם הפרויקט יחד עם חברו לסביבה וללימודים ניר קורקט ממושב ירקונה – יזמות שהתפתחה והשתדרגה במשך שלוש השנים לקיומה במשימות, בחידות ובאתגרים מסוגים שונים לאורך המסלול.
המבוך של וייס וקורקט משתרע על שטח של 3 דונם ונחשב לאחד המבוכים הגדולים והמרתקים בארץ.
האהבה לאדמה
למרות שצעירים רבים במושבים נוטשים את המשקים והחקלאות ופונים למקצועות בתחומים אחרים. בכל זאת קיימים מספר צעירים החיים ומתפרנסים מחקלאות, ואף שואפים שילדיהם ימשיכו בחקלאות. ווייס הוא אחד מהם.
מה הוביל אותך לבחור בחקלאות?
אורי וייס: "כנראה שהאהבה לאדמה עוברת מדור לדור והאדם הוא תבנית נוף מולדתו. נולדתי וגדלתי במושב שדי חמד בשנת 1986. החיים בהווי הכפרי קרוב לאדמה, לגידולים המגוונים, לעונות השנה המשתנות ועוד. כל אלו מחלחלים בך עם חלב האם, נספגים ומושפעים מהתנהלות החיים במושב, מהיבטים רבים. עוד בילדותי מאז ומעולם נמשכתי לחקלאות ולשיחות של 'הגדולים'.
"זה מתחיל בשורשים המשפחתיים, הורי נולדו וגדלו בשדי חמד וגני עם. אין לי ספק שהם אלו שהנחילו לי את האהבה לטבע, לצומח, לבעלי חיים ולמרחבים, עם רגישות רבה לאדם, לסביבה ולסובב."
גם לסבתו מצד אימו בת ה-93, תמר, "שתהיה בריאה," הוא מדגיש, "יש חלק לא מבוטל באהבה זו.
לרוב התנהלו במשפחה שיחות סביב השולחן בימי חול ובסופ"ש, בעיקר על מצב החקלאות בארץ ועד לסיכומי סיורים בשטחים, במטעים ואפילו בגינות הנוי כדיווחים חיים מהשטח, מתוך הסתובבות בחורפים הגשומים, כדי לאמוד את מצב ההצפות. כמו כן, היו גם התלבטויות ומסקנות בענייניי מזיקים, מחלות צמחים, פירות וירקות ולקינוח אפילו על הציפורים המזיקות ועוד. מאז ומתמיד אהבתי את חיי הכפר, והעיסוק בחקלאות.
"נולדתי וגדלתי כדור רביעי במושב שדי חמד, המושב בו נולד אבי אברהם וייס להוריו שושנה ודוד וייס ז"ל. התחנות בחיי הובילו אותי לבחור בחקלאות כמקצוע, כיזמות וכאורח חיים עם משפחתי. במהלך ילדותי כבן הבכור להוריי אברהם ולאה (לייקה) וייס, גידלתי: אווז, תרנגולות, בז ועורבני פצועים שמצאתי – וביליתי שעות רבות עם אבי בין ענפי החקלאות במשק, בו הנחיל לי ידע רב. כילד, גידלתי ירקות שונים ואף אבטיחים. ביליתי שעות רבות בחוץ כשאיני יודע שובע מכל השפע המצוי בטבע."
אורי מדגיש שבתיכון למד במגמה ביולוגית, מה שרק חיזק את אהבתו לנושא. את ה"ביוטופ" שלו חקר על השיטה המיטבית לגידול חסה במצע מנותק. וכך תחנה אחרי תחנה בחייו. השרות הצבאי עבר עליו במודיעין שדה, תפקיד שאינו כרוך בישיבה במשרד. כשהשתחרר יצא לטיול הגדול: לאוסטרליה, ניו-זילנד, סמואה, תאילנד ולאוס.
הטיול נמשך כחצי שנה עד שנגמר לו הכסף, והוא חזר לארץ: "מאותו מסע ומפגש בין הטבע והאדם, הבנתי עד כמה חשוב שיהיו עוד אנשים שילמדו חקלאות. בניו זילנד נחשפתי בפעם הראשונה לגינה קהילתית, ונוכחתי ליופי ולהתלהבות שבדבר. וכך קיבלתי החלטה ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, בהכרה שזהו המקצוע אותו אני הכי אוהב, ואעסוק בו למחייתי.
"למדתי שלוש שנים לתואר ראשון והתמחות בהגנת הצומח. לאחר מכן עבדתי תקופה קצרה בחברת זרעים, והבנתי שכשכיר יהיה לי קשה מאוד להמשיך לנהל את חיי. לכן חזרתי במלוא העוצמה לטפח את המשק המשפחתי שלנו מצד סבתי תמר מללי בגני עם. התחתנתי בשנת 2016 עם מיכל נוריאל מכפר סבא שהיא במקצועה יועצת חינוכית, ויד ימיני בעסק. יחד הקמנו משפחה ושני ילדים: לביא (בן שלוש וחצי) וכרמל (בת שנתיים), ושמחים להמשיך לחיות בכפר. אחותי ניצן (31), העוסקת בהיי טק, חזרה מארה"ב למשק הורי בשדי חמד."
אוריגני
לאחר סיום לימודיו וקבלת התואר אגרונום בפקולטה (2012), וייס פתח מיזם ראשון "אוריגני" – שמשמעותו הגנים של אורי, שיש בה גם גוון עם המילה "אורגני". אורי מסביר שהמיזם נולד לאפשר לילדים ומבוגרים הגרים בעיר ללמוד חקלאות מעשית, כגידול ירקות בחלקות אדמה, שהוא מספק להם פלטפורמה תומכת וכאשר הילדים קיבלו את כל הצריכים למשימה: שתילים, זרעים, קומפוסט, כלי עבודה וכמובן ליווי אישי שלו.
"מהר מאוד הבנתי שהציבור צמא לעוד מיזמים מסוג זה, אך יותר 'קלילים' ואז החלטתי להיכנס לתחום של הקטיף העצמי. ההשראה הגיעה, מקטיף עצמי של תותי שדה בשדות החקלאים בשרון. חשבתי להיות מקורי והקמתי חממה סופר מודרנית עם בקרת אקלים במשק, בהשקעה של עשרות אלפי שקלים. בה גידלתי עגבניות שרי בהדליה הולנדית. את העגבניות אפשרתי לאנשים לבוא לקטוף אצלנו בעצמם."
המיזם היה הצלחה כבירה, הרוב בזכות חברת הזרעים הישראלית המצליחה "הזרע", שאנשיה נתנו לו סוג של חסות ועזרה ביחצון המיזם.
אך עם ההצלחה – הסוף הגיע מהר מאוד: "המשק המשפחתי שלנו נמצא בלב המושב, והמיזם יצר בלאגן גדול לתושבים. המיזם נסגר אחרי פחות משנה של עבודה. אז הבנתי שאם אני רוצה שקט תעשייתי, אני חייב להתרחק מתושבים הגרים בסמוך. איתרתי חלקה נהדרת שבה אני מגדל כיום מחוץ למושב. על חלקה זו הוקם מיזם 'קלחים ומבוכים'."
שורשים עמוקים
וייס: "הסבים והסבתות שלי הם היסטוריה מהלכת, נוכחת ומשפיעה עלינו עד היום. כיום אני הנין הנחשב לדור הרביעי לחלוצים, קלמן ודבורה שוורץ ז"ל, ממייסדיי גני עם. בזמנו נולדו להם שלושה ילדים: מכבי, ישראל ותמר שוורץ, שהיא סבתי."
בנוסף, מההיסטוריה הרחוקה, אורי וייס נחשב לדור החמישי לחלוצים שהגיעו לארץ כבר בשנת 1882, מהצד של הסבתא רבא דבורה שוורץ, שנולדה במטולה.
"הוריה של סבתא רבא שלי דבורה שוורץ מצד אימי, היו לאה ואברהם יעקובסון ז"ל. הם הגיעו ארצה בשנת 1882 מבֵּסָרַבְּיָה ברומניה לגיא אוני המפורסמת (ראש פינה של היום) ועסקו בחקלאות. בהמשך עברו והתיישבו במושבה מטולה. שם נולדו להם שני ילדים: ישראל דן יעקבסון וסבתי דבורה יעקובסון – ועד היום צאצאיהם ממשיכים
"בגילה המופלג משתפת תמר סבתי בזיכרונות על הוריה, עם עזרה שלי, על תחילת התיישבותם בארץ והקמת מושב גני עם. וכך היא מספרת: 'אבי קלמן שוורץ ז"ל נולד ב-1900 בעיירה קטנה בליטא, למד עברית ודיבר בשפה זו, עוד בעיר הולדתו וגם הספיק לצבור רקע חקלאי."
"כשעלה ארצה בשנת 1920, עם אחיו בדרך לא דרך, הוא הצטרף לגדוד העבודה שהכשיר מקומות התיישבות חדשים. את דבורה יעקובסון, רעייתו לעתיד, פגש בקיבוץ גניגר במסגרת גדוד העבודה. בני הזוג התאהבו התחתנו ועברו ליישב את מגדיאל. אבא קלמן קיבל עבודה בניהול הפרדסים ביישוב."
'שמו של קלמן נודע במושבה כאחראי על פרדסים רבים ונחשב למומחה האזור בהרכבות עצי הדר. בשנת 1932 יצאו בני הזוג מהמושבה לייסד מושב חדש. הם הקימו את מושב גני עם, ביחד עם עוד שתי משפחות: משפחת שוורץ נוספת, שהפכה בהמשך למשפחת שחם ומשפחת אוקסמן.
'בשנת 1935', מספרת תמר, 'נפטר אחי הבכור, מכבי שוורץ ז"ל, מטיפוס וכעבור שנה נולד אחי ישראל שוורץ ז"ל, לימים היה איש צבא, שנפטר לפני כמה שנים והתגורר עם משפחתו בגני עם. אני זוכרת את הבית הקטן שלנו שכלל: שני חדרים, מטבחון, מרפסת קטנה ושירותים בחוץ שאבא שיפץ. השטח המקורי היה 5.2 דונם וכעבור זמן מה קיבלנו 5.3 דונם נוספים, אך הם היו מלאים בגדמי עצי האקליפטוסים שנחתכו'.
לעקור את הגדמים הייתה עבודה קשה, אבל כך הייתה להורים עוד אדמה לעבד. האב קלמן התחיל לגדל תפוחי אדמה, אך כבר בחמסין הראשון – הכול הלך לאבדון. בהמשך הוא נטע עצי פרי ליד הבית: "דווקא אימי, דבורה שוורץ" מוסיפה תמר, " הייתה עם ידע נרחב יותר בחקלאות. היא זו שטיפחה גינת ירק לתצרוכת עצמית וביחד הם התחילו לגדל לול קטן, עם מעט תרנגולות בהדרכתה. הלול גדל עד 360 עופות ושיווק הביצים הפך מקור התעסוקה העיקרי שלהם. הלול המשיך לפעול עד לשנות התשעים. המשפחה התקיימה מגידול עופות וגידולי חקלאות שונים, כמו: תפוחי אדמה, בוטנים, אבטיחים ועוד."
אורי וייס: "אבי אברהם וייס (65), דור שני במושב שדי חמד, עסק כל חייו בחקלאות. תחילה כמקצוע והיום כתחביב הוא מגדל זיתים. אימי לאה (לייקה) וייס (64), בת כפר מלל מציינת: 'עם נישואי עברתי להתגורר עם בעלי אבי בשדי חמד. עסקתי בהוראה רב שנותיי, עד צאתי לגמלאות. אך במשך השנים גם עזרתי במשק לולי תרנגולות שניהלנו'. לאחרונה הוציאה אימי לאור ספר ושמו 'לא רק לילדים' על הווי החיים במושב. היא מספרת על אמה תמר מללי, שהתחתנה בשנת 1949, עם יואב מללי, בן כפר מלל, שהיה לוחם בפלמ"ח.
לאה וייס: "לאחר נישואיה של אימי תמר היא עברה להתגורר עם בעלה יואב בכפר מלל. מללי שהשתתף בקרבות הנועזים של חטיבת הראל בדרך לירושלים. גדל עם אריק שרון והם היו חברי אמת. אריק היה בן בית שלנו." מעוד קצת מדברי האם תמר: "לחתונה שלנו שהתקיימה בכפר מלל הגיעו כאלף איש, מפני שהמלחמה בדיוק נגמרה וכל מי שנותר מהפלוגה הגיע." לתמר ויואב נולדו שתי בנות: יעל (70), לימים יעל שביט, אמנית המתגוררת במושב ניר ישראל ולאה (לייקה), המתגוררת בשדי חמד. האב יואב נפטר צעיר בשנת 1961 בתאונת דרכים.
מיזם קלחים ומבוכים
אורי: "מיזם 'קלחים ומבוכים' הוא למעשה יזמות המאפשרת למבקרים להתחבר לטבע ולחקלאות דרך משחק חוויתי במגוון פעילויות. במקור אשתי מיכל וייס הגתה את רעיון הפעלת המבוך. היא פשוט חיפשה באינטרנט ומצאה שזאת תרבות חקלאית ענפה הקיימת ומופעלת בארה"ב כמבוכי תירס. אז רתמתי לפרויקט את חברי ניר קורקט, להיות שותף, והשאר היסטוריה.
"האתר נפתח בשנת 2018 עם ניר שהוא חבר קרוב עד היום. למדנו יחד בפקולטה לחקלאות, הוא בן למשפחה שורשית מירקונה. בשנת 2019 החליט קורקט לעזוב את ישראל ולנסות את מזלו בחקלאות בארה"ב והשאיר אותי עם המיזם האדיר. שנת 2019 הייתה שנה מדהימה בה אירחנו קרוב ל-20,000 איש במיזם, וזאת ב-3 חודשי פעילות. לעומת זו בשנת 2020, שהייתה שנת קורונה, לא עבדנו ולו יום אחד. עקב מגבלות ההתקהלות התירו לנו לאכלס כ-50 מבקרים בלבד. שזה כמובן מגוחך. כשומרי חוק, העדפנו לא לפתוח."
המגמה הרגילה למבקרים באתר, שכל מבקר הנכנס למקום, יחווה חוויה מסוג אחר, כמו למשל: מבוך תעלות חפור באדמה; מבוך טפטפות הבנוי מצינורות לבנים; מבוך חבלים הכולל גבעת תצפית; אתר חפירות ארכיאולוגיות למציאת טביעות הרגל של חיות הבר; פינת זריעה של תירס בעציצים; קטיף עצמי של תירס סופר מתוק, הניתן לאכילה ללא בישול ועוד.
וייס: "כמובן שהפעילות במבוך התירס, שהוא המבוך המרכזי באתר, אינה רק להיכנס ולמצוא כמה שיותר מהר את הדרך ליציאה. לכל קהל על פי הגיל, מוצע לקרוא מידע אינפורמטיבי, כמו: התירס וגידולו ותוך כדי למצוא את דמויות התירס המסתתרות במבוך.
"על כל דמות תירס ישנה אות ויחד הן משלימות מילה חשובה שעל הילדים לצרף ולגלות. בנוסף, לילדים הגדולים וגם למבוגרים, ישנה פעילות מאוד מאתגרת של תיקון מפת המבוך. למעשה המבוך שונה ומסובך במציאות יותר מהמפה המופיעה בכניסה אליו."
מסתבר שיש 16 טעויות במפה, לכן יש להסתובב במבוך, ולנסות לסמן היכן הן. זוהי פעילות מאתגרת, שאפילו לכיתת מחוננים לקח כמה שעות לבצע במלואה. כמו כן, במבוך ישנם שלטי 'הידעת?' מאוד מעניינים על התירס וגידולו."
נפלאות התירס
וייס: "התירס נחשב לגידול מאוד חשוב בארץ בעולם בכלל. ישראל נחשבת למעצמה של תירס, לאו דוקא בגלל היקף השטחים, אלא בשל היבולים הגבוהים שמצליחים החקלאים הישראלים להניב. הסיבה החשובה ביותר להצלחת החקלאים הישראלים נעוצה בכך שהתירס הישראלי מושקה באופן מלאכותי, בעוד שברוב העולם הגידול שלו נסמך על גשמים (בעל). הישג זה נעוץ גם בהתאמה נכונה של זנים, מועדי זריעה, הדברה, דישון, נכונים כמובן."
התירס שאורי מגדל הוא מסוג "super sweet" (סופר מתוק) ואין בו כמעט עמילן כמו שיש בתירס רגיל. העמילן הוא רב סוכר בעל ערך אנרגטי רב לבעלי חיים, בעיקר מעלי גרה, אך הוא אינו יוצר טעם מתוק באכילתו. התירס במבוך הוא זן אמריקאי שנקרא "סנטינל", המופץ בארץ בלעדית ע"י חברת "הזרע". יתרונו בכך שלזן זה אין כמעט עמילן, אלא רק סוכרוז, גלוקוז ופרוקטוז ולכן הוא מתוק מאד. בניגוד לתירסים הלבנים הסופר מתוקים המצויים בשווקים, לסנטינל גם ארומה מיוחדת שהופכת את אכילתו לחוויה מדהימה: "כל מבקר ב'קלחים ומבוכים' זוכה להשתתף בכל האטרקציות שהאתר מציע ויוצא ממנו עם שני קלחים, שהוא קטף בעצמו. הפעילות מיועדת לילדים בגילאי 2-10, אך גם מבוגרים נהנים מאוד."
גורל החקלאות בארץ
אורי וייס שאל את סבתו תמר מללי מה היא חושבת על החקלאות של היום.
וכך ענתה: "חקלאי חייב לדעת מה הוא, אחרת זה עסק ביש. בחקלאות אין זמן לבזבז, בעיקר בגידולי ירקות. שם כל יום הוא קריטי לגידול. אני זוכרת את אבא שלי שקיבל פקעות תפוחי אדמה מהבריטים. שתלנו את הפקעות והכל גדל יופי, עד שיום אחד הגיע חמסין. תוך יום אחד הכול התמוטט ולא היה לנו יבול כלל. זה היה מתסכל, ומזל שהיה לנו גם את לול המטילות למחייתנו."
אורי וייס "אני מיישם זאת הלכה למעשה. ותמיד מנסה לחשוב תמיד מספר צעדים קדימה. חקלאות בשילוב תיירות היא אתגר לא פשוט. צריך לכוון את ההבשלה לתאריכים ספציפיים ואם מזג האוויר לא מתאים, באותו תאריך לשווקה לשוק הרגיל של הירקות. זה כמעט ולא משתלם.
מבוך תירס גני עם
"הגידול לתיירות שאינו מבוסס על מיכון ברובו, הוא גידול יקר משמעותית מהגידול החקלאי הרגיל, שנעשה בהיקפי שטחים גדולים בהרבה. לגבי עתיד החקלאות, אני מאמין שצריך להכניס דור חדש לחקלאות כי דור המייסדים כבר הולך ונעלם ודור ההמשך אינו אופטימי כמוני. מצב זה יושג רק ע"י אימוץ טכנולוגיות חדשות שחוסכות כוח אדם. יחד עם זאת, יש להוזיל את התשומות החקלאיות כך שמחיריהן יהיו שווים למדינות נחשלות. טכנולוגיה יחד עם עלות תשומות נמוכה יהיו המפתח להצלחת התבססות הדור הצעיר בחקלאות הישראלית. שר החקלאות פועל נכון, אך הוא פזיז ומהלך כזה יש לבצע בשלבים, הדרגה ושיתוף מלא של ציבור החקלאים."
וייס מציין שיחידות המשק בגני הדר מאוד קטנות, ויש גם משקי עזר רבים. העניין הוא שחקלאות עובדת במאסות, ומסביר שעמדו בפניו רק שתי אפשרויות: לגדל גידולי נישה מיוחדים, או לעשות חקלאות תיירותית. "למרות הקושי והאתגרים ברבים בתחום החקלאות. הייתי רוצה שילדיי ימשיכו. זהו מפעל החיים של המשפחה שלי מלפני קום המדינה ועד היום, ואני רוצה את זה בשבילם, למרות הכול".
לגבי העתיד של "קלחים ומבוכים" ומיזמים חקלאים-תיירותיים, אורי וייס, אופטימי מאוד. הוא טוען שהציבור הישראלי הופך לעירוני יותר ויותר. כבר אין לרבים מושג מהיכן מגיעים הירקות והפירות שהם אוכלים. מחלקת הירקות בסופר הקרוב כנראה תהיה התשובה הרווחת.
"מיזמים כמו 'קלחים ומבוכים' דואגים לכך שהציבור הרחב ידע ויזכור היכן ירקות ופירות גדלים. פרי עבודה קשה של חקלאים שעובדים יומם ולילה בשדה או במטע. אני חושב שרק במחוז מרכז, יש ביקוש ברגע זה לפחות לעוד 10 מיזמים חקלאים-תיירותיים מקורים, שישרתו את הציבור הישראלי הצמא לצאת לטבע ולמרחבים הירוקים.
"כאגרונום ויזם סדרתי של חקלאות תיירותית, אשמח מאוד, בתשלום סמלי, ללוות חקלאים לעשות מיני הסבה לתחום של חקלאות תיירותית. זה עסק כלכלי אבל יש בזה מעבר לכך ציונות ושליחות ענקית. המחשבה שאני גרמתי לילד להבין מאין מגיע האוכל, ואפילו שגרמתי לו לאכול יותר ירקות ופירות, שווה הרבה יותר מכסף."
מושב גני עם
מושב גני עם הוקם ב-1932 במסגרת "התיישבות האלף": תוכנית לעבות 11 מושבות קיימות בחגורה נוספת של 1,000 משפחות פועלים סביבן, על מנת להגן עליהן. התוכנית לא צלחה ועקב בעיות מימון התיישבו רק 430 משפחות.
המושב נוסד על ידי פועלים חקלאיים ממגדיאל הסמוכה, שהתארגנו והקימו מושב שנקרא בתחילה ארגון מגדיאל ורק מאוחר יותר הוסב שמו לגני עם. מקור השם גני עם הוא סמלי. באוקטובר 1932 עלו שלוש המשפחות הראשונות והתיישבו במקום.
בראשית 1933 נוספו עוד 30 משפחות. בתחילה קיבלה כל משפחה 6 דונם. כל אחד בחר מה לגדל, השיווק היה משותף. המשכורת הייתה 35 גרוש ליום ביציקת בלוקים, 30 גרוש לעבודה בפרדס. בית המגורים הכיל שני חדרים, מטבח קטן ומרפסת פתוחה. סך הכול: 42 מ"ר. השירותים היו בחצר.
ב-1938 הוקמה שכונה חדשה, שכונת היער - שכונה משוכללת עם שירותים בבית. ותושביה רובם עולים מגרמניה. מאוחר יותר נבנו במושב בנייני הציבור: בית העם, הצרכנייה וגן הילדים. המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא במועצה האזורית דרום השרון.
מאורעות 1936-1939 לא פסחו על מושב גני עם, הכול התגייסו להגנה. על כמה דברים הקפידו חברי המושב: לא להיכנס לחובות, לקיים חברה שהדגש בה חיי הפרט ולשמור על חוקי המדינה. כיום משתרע המושב על פני שטח של כ-350 דונם ומספר תושביו כ-300 נפש.
מבוך תירס גני עם | צילום: אלבום פרטי
