היא הייתה עולה חדשה, קיבוצניקית, מושבניקית אבל בעיקר ירושלמית, אישה צרפתייה שהתאהבה בעיר העתיקה ובכל הסובב בירושלים * שנים עבדה כמעצבת בגדים בתיאטרון וכמרצה בסדנאות אומניות הבמה בחוג לתיאטרון של האוניברסיטה העברית * עכשיו פרנסואז קוריאט, אמנית ירושלמית כותבת את זכרונותיה
תעצמו רגע עיניים ותחשבו על העיר ירושלים? מה הדבר הראשון שיקפוץ לכם לראש? העיר העתיקה? כיפת הזהב? שוק מחנה יהודה? או אולי דווקא היער ו"אוויר הרים צלול כיין"?
כל אחד ואחד ששומע את המילה " ירושלים" עולה משהו אחר. יש כאלה ששומעים צבעים והמילה ירושלים מכילה במקרים האלה הרבה אור, זהב, אדום ולכל אחת מהמילים האלה גם מכילות אינספור אסוציאציות נוספות. לאמנים ולאמנות יש כבר במשפטים האלה כר מאוד מוצלח לעבודה.
ירושלים כבית לאמנים
מה מושך אמנים לירושלים? ההיסטוריה? הארכיטקטורה? האגדות שנקשרו לעיר? היער? הסימבוליקה הדתית? המשמעות המיסטית? לא משנה מה מושך אותם לעיר, הרבה אמנים נמצאים ופועלים בה, אם באופן זמני ואם לצמיתות. האמנים הזרים יכולים למצוא בה השראה לכל הרבה סגנונות אפשריים של אמנות- ויזואלית, ווקאלית, מסורתית או אוונגרדית. לכל אמן יש את הפוטנציאל למצוא בעיר מוזה לפעילות. הירושלמים אולי ימצאו פינות אחרות מאשר הזרים, והיתרון של ירושלים הוא שבכל פינה יש אוצר קטן שרק צריך לדעת לחפש את האוצר הנכון לאמן הנכון. עובדה שהאמנים הירושלמים ממשיכים לפעול בעיר ולא מחפשים את מזלם במקומות אחרים, בארץ או מחוצה לה.
האמנית לדוגמא שאני רוצה להתייחס אליה ספציפית היא פרנסואז קוריאט. אמנית צרפתייה דווקא הגיעה לירושלים בשנות ה 60-ופחות או יותר לא עזבה אותה. היא כן הציגה ברחבי הארץ את עבודותיה וגם נסעה חזרה לפריז 4-5 פעמים ב 50-שנה האחרונות, אבל איכשהו ירושלים תמיד קוראת לה. פרנסואז טוענת שזה לא ניתן להסבר, והרבה אמנים בירושלים נוטים להסכים איתה, שהעיר היא הבית ואין מספיק מילים בשום שפה לתאר מהו בית. שפת האמנות מנסה, אבל גם האמנים המוצלחים ביותר עדיין נוטים להרגיש שלא הצליחו במדויק להעביר את כל המהות והרוח שפורצת מהעיר הזאת.
פרנסואז קוריאט היא אמנית מסוג האמנים שאדם מצפה לראות בסמטאות הנסתרות של ירושלים. הרי כל האגדות סיפרו על גברת נכבדה, עם שיער אפור וגלימות ארוכות שאורגת חלומות בסמטאות ירושלים הנסתרות. היא מיוחדת במינה ובאופייה היא דומה בכך לעיר שבה שהיא עובדת. העבודות של פרנסואז מגוונות, החל ממסכות וחלה בציורי נוף. היא מגדירה את מטרתה כמגשימת חלומות, גם של עצמה וגם של אחרים. היא מעצבת תלבושות, תפאורות, בובות מריונטה, מסכות, ציורים במגוון סגנונות, על מגוון משטחים בעזרת מגוון שיטות איור, ציור או רישום.
עדינות והרמוניה כללית
משיחות שלי עם פרנסואז, היא מגדירה את העיר כנמצאת בתחום הפסיכו-פרוידיאני שלה באופן ספציפי ומניסיונה, זה ככה גם אצל אחרים (לאו דווקא אמנים) שעולים לארץ בחיפוש אחר בית, שייכות, היסטוריה, תרבות, קהילה. ואני מסכימה איתה. יש שורשיות עמוקה בירושלים, כזו עמוקה שלא כל כך פשוט להתעלם ממנה, גם אם מאוד רוצים. ירושלים משפיעה על האדם.
ההקשר הנוצרי של הויה-דלרוזה לא פחות חזק מההקשר היהודי של הכותל המערבי וההקשר האסלאמי של הר הבית. ויש עוד כל כך הרבה קשרים שקוראים לאדם מכל זיז בקירות. הארכיאולוגיה העשירה של העיר, ההיסטוריה המפוארת. אדם שמסתכל על חומות העיר העתיקה פשוט לא יכול להישאר אדיש. זה עושה לך משהו בנשמה לראות את האבנים האלה ולדעת שהן נמצאות במקומן כבר יותר מ-2,000 שנה. לא ייאמן… לא משנה מה האדם עשה בכדור הארץ ב-2,000 השנים האחרונות, האבנים האלה נשארו במקומן.
בנימה אישית, הרושם שקיבלתי מהעבודות של פרנסואז, הסקיצות והנופים, הוא עדינות והרמוניה כללית. בכל ציור רואים את האהבה והתשוקה שלה ליצור ולא משנה מה שהיא יוצרת. ציורי הנוף מזכירים קצת את ארץ ישראל הירוקה, צבעי המים על הנייר החום מיד הופכים את זה ליותר ביתי, ליותר חמים. פחות מחייב וצח מהנייר הלבן. יש בזה אחרוּת כמו של ירושלים וכמו של פרנסואז עצמה. הסקיצות של התלבושות השונות שהיא עיצבה לאורך השנים, זה משהו כל כך עדין ותמים שזה מיד מחזיר לזיכרונות ילדות ולסיפורי האגדה.
"אני רציתי שיראו את הרישומים עצמם כעבודת ציור ולא כעיצוב אופנה! מכירים אותי כמעצבת תלבושות, תופרת, 'גברת פורים' ולא כציירת שמצאה עבודה בתיאטרון, מה שאני בעצם," מעידה פרנסואז על עצמה. "לסקיצות של תלבושות תיאטרון יש קהל מיוחד ואספנים. זה סוג מאוד ספציפי של אמנות, שונה לחלוטין מעיצוב אופנה: מעצב אופנה מנסה להפוך בן אדם (כל אחת ואחד) לדמות אידיאלית (אופנתית). מעצב תיאטרון מצייר דמות תיאטרלית ושחקן ספציפי בתוך אותה הדמות. כפי שכל פסנתרן מפרש אחרת סונטה של מוצארט, כך כל שחקן ו-או במאי מחפש מימד שונה להמלט. תפקידי הוא לעזור לו בזה, להיכנס כביכול לתוך הראש שלו ולתת לפרשנות שלו צורה, צבע, טקסטורה ומשקל. מעצב אופנה מכתיב מבחוץ. מעצב תיאטרון יוצר בסימביוזה עם הלהקה."
ילדה בצל המלחמה
כל זאת לא מגרד את פני השטח על היקף העבודה של פרנסואז ואת הביוגרפיה המיוחדת שלה. פרנסואז קוריאט נולדה בבסיס הצבאי השייך לצבא האנגלי בחצי האי גיברלטר, באפריל 1941. הוריה, יהודי ממוצא טנג'ירי ונוצרייה ממוצא צרפתי עתיק שהתגיירה למען האהבה, היו בדרכם מפריז, דרך טנג'יר, גיברלטר, איסלנד, סקוטלנד, עד שהגיעו ללונדון.
בגיל שלוש נשלחה, יחד עם רוב ילדי לונדון, לאחוזה כפרית הרחק מהפצצות, בלי שידעה מילה אחת באנגלית. בגיל ארבע, אביה הגיע להחזיר אותה לחיק משפחתה בצרפת, בלא שנשארה בפיה מילה אחת בצרפתית. ילדותה חלפה עליה בין פריז הרעבה לכפרים, בהם החיים היו יותר שקטים והאוכל יותר זמין.
באופן בלתי רגיל לחלוטין, היא ילדה יהודייה בפריז, שחוותה את מלחמת העולם השנייה כמלחמה, אך לא כפליטת שואה. היא לא מגדירה את עצמה כניצולה או כקורבן, אלא כילדה בצל מלחמה שפגשה דמויות היסטוריות וחוותה אירועים היסטוריים. למען הדוגמא, פרופ' רנה קאסן היה שכן וחבר קרוב של המשפחה. דודה היחיד, רוג'ר שברייה, היה גיבור מלחמה צרפתי מתנועת 'הריסיסטנס' (המחתרת הצרפתית ע.ה.פ). בגיל 13, בלוויה של רוג'ר שברייה, המשפחה, בעיקר פרנסואז, מקבלים הצצה נדירה על פועלו מתוך ההספד שנושא עליו פרופ' קאסן.
בגיל 12-13 פרנסואז שומעת לראשונה את המושג "מדינת ישראל הגיבורה". משפט אייכמן פרץ את הסכר ורק בגיל 20, היא שומעת לראשונה את המושגים "אנטישמיות" ו"שואה". היא מגיעה לישראל בפעם הראשונה בגיל 21, ביקור שישנה את חייה לעד. תחילה כעולה זרה, "קצת משונה" לדבריה.
את חיי באץ מתחילה פרנסואז כ"נערת אולפן" בתל אביב בחברת צעירים, שאמורים להיות דומים לה. בעזרת חברים וקרובי משפחה מטנג'יר שהגיעו לארץ לפניה, היא תרה ולומדת, גומעת מרחקים, מאכלים ותרבות חדשה. כמובן שמהביקור הראשון בירושלים, בקיץ 1961, היא מתאהבת בעיר במבט ראשון.
בקיבוץ
פרנסואז לומדת עברית וחקלאות בקיבוץ בצפון – מוסקת זיתים, תפוזים ואשכוליות, מטפלת במשק החי ומספרת לי את הסיפור הבא: "כשהפכתי לחברת קיבוץ, קיבלתי יום אחד 100 לירות כדי לקנות לי 'שמלת שבת', לפי התקציב שקיבלתי עם המינוי החדש. קיבלתי כתובות של חנויות בחיפה, בהן הקיבוץ קנה בגדים חגיגיים שלא תפרו במתפרה של הקיבוץ. אחרי שראיתי את כל מה שהציעו לי, הבדים ("כולם סינתטיים וכולם נוקשים") וגם הדגמים ("מרובעים, משעממים"). שום דבר לא שימח אותי, שמרתי על ה-100 לירות שלי.
"לקחתי את האוטובוס לתחנה המרכזית של עפולה. משם נהגנו ללכת ברגל לקיבוץ (כקילומטר) או לעלות בטרמפים, כלי התחבורה הנפוץ ביותר באותה תקופה בישראל. היה יום שמשי; החלטתי ללכת ברגל. נכנסתי לקיבוץ, לא דרך הכניסה הגדולה אלא דרך השער האחורי שהיה פתוח. הוא השקיף על בי"ס התיכון ששמו היה 'המוסד': הוא היה בנוי מצריפים צריפים שהיו מפוזרים על שטח גדול, שכל אחד מהם תפקד ככיתה או סדנא.
"אחד מהם היה פתוח וראיתי אישה עובדת על נול. כשהתקרבתי ראיתי שהיא מסיימת בד מרהיב של צמר טבעי, אפור-בז', מעוטר בדוגמת כחול כהה יפה. התברר שהיא הייתה מורה לאריגה, ששמה את הגימור לעבודה הזו שהתלמידים לא ממש סיימו. היא נאנחה: 'אני לא יודעת אם לא אצטרך לפרום את זה, כי אין לנו יותר צמר ואין עוד כסף לקנות!' שאלתי אותה כמה היא צריכה. היא אמרה לי: 100 לירות.
השטר שלי החליף ידיים ולקחתי את הבד. בחזרה לחדר שלי, ניסיתי לגזור אותו לפי הצורה של חצאית וז'קט שהיו לי. הרכבתי אותם ואז תפרתי אותם ביד. התוצאה לא הייתה מה שהייתי רוצה: הייתי רוצה להוסיף לזה בטנה מחזקת וכפתורים. אף פעם לא סיימתי את זה. אבל למדתי משהו. זה היה הניסיון הראשון שלי לתפירה קצת מסובכת. מאז השתפרתי."
ביומנה מאותם הימים, פרנסואז תיארה את הקיבוץ כך: "הנוף נפלא: ירוק, מיוער, הררי עדין, כמה הרים סלעיים, אופקים כחולים, שמיים מלאי אור: זה מזכיר לי את טוסקנה בצורה גדולה יותר. הקיבוץ עצמו הוא צבר של בתים קטנים ופשוטים, קבורים בירק ופרחים כמו קוטג'ים אנגליים, גובלים במדשאות ועצים, מפוזרים בהרמוניה סביב שבילים מרוצפים, בעלי קווים מעוגלים, אשר יוצרים רושם של פארק גדול.
"יש גם חווה בה מגדלים תרנגולות ופרות ובית ילדים וכן מפעל פלסטיק ונגריה. האולפן מאורגן כפנימייה במבנה לבן גדול, בכניסה לקיבוץ: חדרים לשניים או שלושה, חדרי מקלחת, כיתה, חדר משותף, הכל מרווח, אוורירי, נקי מאוד. יש בית ספר, בית ילדים מוקף מגלשות ונדנדות, שנראה לי כמו גן עדן אמיתי. ילדים ישנים שם בדרך כלל, אבל מודים שלפעמים הם מעדיפים לישון עם הוריהם. הם מבלים את כל היום בסביבת בית הספר: שיעורים בבוקר, אחר כך משחקים, סדנאות, פעילויות שונות, טיולים. אחר הצהריים, כשהם חוזרים מהעבודה, ההורים אוספים אותם לכמה שעות של 'זמן איכות', שבמהלכן הם זוכים לתשומת הלב שמעט מאוד הורי עיר יכולים להקדיש, הן מבחינת הזמן והן מבחינת סבלנות.
"אין גם הפרדה, כביכול: הם יכולים לראות את הוריהם במהלך היום הרבה יותר בחופשיות מילדי עיר שהוריהם עובדים בחוץ. הם חיים באוויר הפתוח, נהנים מחופש גדול בתוך הקיבוץ שהוא כל היקום שלהם ומשפחה אחת גדולה, תמיד נשארים בהשגחת המחנכים שלהם. החיים בקיבוץ נשארים חברתיים ותרבותיים לא פחות: כאן יש ציירים, פסלים, מוזיקאים, סופרים, רקדנים, זמרים, שחקנים, ספורטאים, פוליטיקאים, רופאים, פסיכולוגים, מורים שחלקם עובדים בעיר ואחרים כאן. אני מקווה להכיר את כולם באופן אישי בקרוב, מחוץ לשעות העבודה. הם די מאופקים, מכובדים, קצת מרוחקים ולא נפתחים כמו האנשים שפגשתי בתל אביב. הם צנועים מאוד בביטוי רגשותיהם."
חיי אמנית
פרנסואז מתאהבת בקיבוץ, אבל בהמשך היא שבה לפריז על מנת לסיים את לימודיה בתולדות האמנות בסורבון ב-1963 עד 1967. וביוני 1967, חוזרת לקיבוץ. היא מצטרפת לגרעין התיישבות בחרמון. ב- 1969, התפרקה הקבוצה והיא מחפשת נחמה ומוצאת אותה רק בירושלים, ברובע היהודי בעיר העתיקה שהיה כולו הרוס ורק באותה תקופה התחילו לשקם אותו. השפעת האבנים, הקירות והסיפורים שהם סיפרו לה ממשיכים להדהד בנימי נפשה.
תחילה שלחה ידה בקרמיקה. היא הביאה מפריז תנור קרמיקה קטן. היא הגיעה ל"אחיות הקטנות של ישוע" בממילא, שעסקו בקרמיקה ועזרו לה לאתר חומרים. היא הגיעה לבית האדום ברמת מוצא, שם קנתה חמר לעבודות.
ב-1982 פרנסואז פותחת את "חנות התיאטרון" הראשונה בארץ בתוך מתחם החאן. החנות הייתה הסדנא ובה היא מכרה והשכירה תלבושות, מסכות, בובות וספרים לאנשי תיאטרון באשר הם. בשלב הזה קוריאט כבר החלה לעבוד עם כל מיני קבוצות תיאטרון, בעיקר בתיאטרון הפרינג'. היא השתתפה בפסטיבל עכו הראשון של תיאטרון הפרינג'. בתקופה זו, בין היתר, הלבישה את ספי ריבלין, ג'וליאן שאגראן ויהודה ברקן וכן עבדה עם המחזאי אריה מארק בתיאטרון פרגוד.
בשנות ה-90, סגרה פרנסואז את החנות והצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית בחוג לתיאטרון, והעבירה סדנאות של אומניות הבמה, בנושא: איפור בימתי, עיצוב במה, עיצוב תלבושות והכנת מסכות. גם כאשר ביתה וליבה תמיד נשארו בעיר העתיקה, ביתה הפיזי נע ונד בין מרכז העיר, המושב אבן ספיר והשכונה מוצא שבפרברי ירושלים.
עדות אמת
בגיל 80, בבידוד הראשון של הקורונה בישראל, פרנסואז התיישבה בדירתה וגוללה את סיפור חייה. תחילה בצרפתית, ולאחר מכן בעברית, בשלושה כרכים של חובת זיכרון, סיכום מסע, עדות חיה, מדיטציה על מה שהחיים לימדו אותה ועל תקופה שאבדה, אך עוד ניתן ללמוד ממנה לעתיד.
לטענתה: "התחלתי לכתוב אותו בילדותי, בערך בגיל שמונה או תשע. סבי, שראה אותי כותבת בקדחתניות במיטה בימי ראשון בבוקר, התלוצץ בעדינות: 'היי הילדה הקטנה הזאת, היא כבר כותבת את זיכרונותיה?' הוא לא ידע עד כמה הוא צדק.
"עדיין לא העזתי לכתוב בגוף ראשון: כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי התחילו ב'היא'. אבל 'היא' זו, בזמנים שונים ובמצבים שונים, המומצאים או מושפעים על ידי הספרים שקראתי באותו זמן, הייתה תמיד אני.
כאילו שסיפרתי לעצמי את כל הגלגולים שלי: עבר, הווה, ועתיד. ספר-עד של ילדה, נערה צעירה, אישה, שהיא לנצח בשולי זמנה. אישה מלאת יצירתיות ותסכולים, עדינה ויצרית, אינטלקטואלית ואמנית."
תוך עדות אמת, משפחתית ונוגעת ללב, היא טווה את סיפורה של אומה חדשה – אומה גאה, פטריוטית שעתיד מדינתה לוטה בערפל. מתוך הסיפורים האישיים של גיבורים צנועים, מתגלות קבוצות רבות של לוחמים, מבית ומחוץ, מרצון או מגלות בכוח, שכל רצונם הוא לנצח במלחמה נגד הגרמנים, אחרי שהפסידו בקרב. כל רצונם הוא לפנות את ארצם מאותם פולשים, זו הפעם השלישית ב-80 שנים.
"הזיכרונות מחייבים אותי, מציקים לי. הם לא יתנו לי מנוחה עד שאצור להם גלעד (על נייר או אפילו על דיסק). מדובר בלא פחות ממנוחת רוחות אבותיי וכנראה גם מנוחת רוחי. עלי לשוב ולשוטט ביער זיכרונותיי, להעלות בנפשי הורים, חברים שעברו, לבנות להם מצבה רוחנית. זו אחריות גדולה המונחת על כתפיי! שיכחה תהיה חילול קודש של ממש, סוג של רצח.
"אני רק חוששת מדבר אחד, והוא למות לפני שאסיים. מעל לכל, לא הייתי רוצה להשאיר ערבוביית הפתקים והרשימות במגירות ובקופסאות מאובקות. כמה אני יראה מפחי אשפה! העברתי כל כך הרבה מחיי בכתבי היד האלה, שאני כבר ממשיכה לחיות דרכם. לא הייתי רוצה להסתלק מבלי לעשות סדר בדברים ולהיות מאוזנת (רוחנית, חומרית, כספית, וכל המשתמע מכך). אני רוצה לדעת שהשארתי דיסק או שניים או, יותר טוב, ספר או שניים מודפסים, אלבומי תמונות ומסמכים מסודרים, כמה ציורים, ולא יותר מדי חובות."
ביתה של פרנסואז עמוס ציורים פרי ידיה, פסלים, אבנים מכל העולם, אוסף הספרים של סבה (בן יותר מ-100 שנים), מסכות אפריקאיות ובובות מריונטה. אגב, הבובות של פרנסואז, רובן מוצגות היום בתערוכה במוזיאון הבובות בחולון. הספרים של פרנסואז יצאו לאור בעברית בהוצאה עצמית וניתן למצוא אותה בפייסבוק.
