החיים המודרניים רווים בלחצים ולא פעם דורשים מאיתנו קצב גבוה ועמידה בלוחות זמנים צפופים * עם הזמן למדה הילה אפללו, משריגים, לעמוד בכל המטלות שנטלה על עצמה – עבודה בהיי-טק, נטורופתיה, רילוקיישן וטיפול באנשים – בזכות המיינדפולנס (קשיבות) – שיטת תרגול מדיטטיבי שכוללת את הפניית הקשב באופן מכוון ובלתי שיפוטי לחוויות ומחשבות המתרחשות ברגע
רילוקיישן הוא מצב שישראלים רבים רוצים להגיע אליו. אבל מסתבר שלעיתים דווקא חיי המושב השלווים יכולים להכריע את הכף בין מגורים בעיר תוססת בחו"ל, לבין ישראליות פשוטה ומזמינה. הילה אפללו מישוב שריגים עשתה את כל הדרך עד לדבלין שבאירלנד וחזרה למושב. בין מעבר דירה מלחיץ וסגירת יקב אשר היה בבעלות המשפחה, היא תרגלה המון מדיטציית מיינדפולנס (Mindfulness) – מה ששמר עליה חזקה, מודעת ויציבה.
"נולדתי וגדלתי באשקלון, לשריגים הגענו אחרי שמכרנו את המשק במושב גפן. היה לנו יקב בוטיק (יקב בן-חנה) אותו ניהל שלומי, בן זוגי, שמלבד היותו איש מחשבים, הוא גם יינן מחונן. היין שלנו זכה במדליות ובציונים גבוהים מאד ממבקרי היין בארץ ובעולם. שלומי ואני יזמים בנשמה, פרט לקייטרינג וליקב היה לנו סטארט אפ שעסק בחינוך ונקנה בהמשך."
״אני למדנית סדרתית, למדתי לתואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטה העברית, למדתי נטורופתיה ועשיתי שנתיים סטאז' באסף הרופא, ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות בפסיכולוגיה עסקית וניהולית. למדתי הוראת מדיטציה ויוגה וכעת אני שוב סטודנטית והפעם לפסיכותרפיה גוף נפש מבוססת מיינדפולנס, בתכנית של 4 שנים."
"ואז החלטנו לצאת לרילוקיישן…"
את כל זה הספיקה לעשות הילה אפללו עד גיל 48. הילה ומשפחתה, יצאו לרילוקיישן נחשק בדבלין, והחליטו לחזור לשריגים. הילה מצאה את הכוח להתמודד עם האתגרים שהמעברים זימנו לה באמצעות תרגול מדיטציית מיינדפולנס.
בראיון של צהריי יום חרפי, הילה מסבירה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן: "אחרי שסיימתי את השירות הצבאי גרתי בירושלים. עבדתי באינטל, טסתי לשנה לדרום ומרכז אמריקה ואחר כך חזרתי לירושלים ללימודי תואר ראשון. כשסיימתי גרתי בתל אביב שנה, כששלומי ואני החלטנו לעבור לגור ביחד, שכרנו בקתה מקסימה מעץ במושב שילת. מאז אנחנו חיים רק בישובים כפריים."
"לפני עשר שנים עברנו ממושב גפן לשריגים. בתקופה הזאת נתתי יעוץ וליווי למנהלים וצוותי חינוך, גם במסגרת הסטארט אפ שהיינו שותפים בו ואחר כך באופן עצמאי. טיפלתי בקליניקה פרטית בבית, לימדתי בבית ספר לאחיות בבית חולים ברזילי, הרצתי והנחתי סדנאות בחברות וארגונים. אחרי שנים של עבודה קשה, העסק גדל והתפתח, המליצו עלי מפה לאוזן ומבחינה מקצועית הגעתי לשיא. ואז החלטנו לצאת לרילוקיישן."
איך זה קרה? עם כל כך הרבה דברים שיש לכם בישראל?
"שלומי תמיד רצה לחיות כמה שנים בחו״ל ואני לא ממש רציתי. אבל אחרי 10 שנים שהוא לוחץ, גרנו בבית שהיינו צריכים לפנות, הבנו שהילדים כבר גדולים וזה היה 'עכשיו או לעולם לא' והסכמתי. התנאי שלי היה שהרילוקיישן יהיה למדינה דוברת אנגלית, לכן בחרנו את אירלנד.
״שלומי היה צריך להתחיל את העבודה החדשה באירלנד מיד וטס חודשיים לפנינו. כמות הדברים שהייתי צריכה לעשות בחודשיים האלה היו הרבה מעבר למה שאדם אחד אמור לעשות. ידעתי שאני יכולה לעמוד בזה, אבל זה היה קשה ומתיש. היה קשה לעשות את הכול לבד, טכנית ורגשית."
מה צריך לעשות לפני רילוקיישן?
"היה צריך להכין את הילדים לפרידה מהמשפחה והחברים והייתה גם הפרידה שלי. היה צריך לסגור את היקב, למכור את המלאים ואת הציוד, לפנות את הבית, לשלוח מכולה, הכול במקביל לעומס עבודה בעסק. עבדתי עם טבלאות אקסל במשך חודשיים. כל יום היו לי משימות ונצמדתי לזה. הכול היה מציף וקשה להכיל. הייתי צריכה למכור/למסור/לתרום את כל מה שלא נשלח, לפנות פיזית את המבנה של היקב ואת הבית. הילדים ואני חיינו חודש שלם על מזרונים בלי רהיטים וציוד ולקראת הסוף גם בלי מכשירי חשמל. עמדתי במשימה בגבורה אבל היה לזה מחיר. זה היה שיעור חשוב. היום לא הייתי לוקחת על עצמי את האתגר הזה ולא הייתי מסכימה לחיות חודשיים בסטרס – לא נתפס ומאד לא בריא ולעשות את כל זה לבד."
דברים שרואים מכאן לא רואים משם
"המעבר מהכפר לעיר כלל יתרונות עצומים!" הילה מספרת. "גרנו בדבלין, היה לנו אוטובוס מפתח הבית למרכז העיר בפחות מעשרים דקות. לילדים זה היה מדהים, בעיקר לילדות הגדולות שהתניידו באופן עצמאי, זה מעולה לעומת החיים בשריגים עם תחבורה ציבורית דלה וכשהילדים רוצים להיפגש עם חברים, ללכת לסרט, או לבאולינג, הם צריכים שנסיע אותם לכל מקום. היום הבנות מתגעגעות לחופש שהיה להן באירלנד ולפעילויות שהעיר הגדולה מציעה. המעבר היה קשה, אבל עם הזמן הילדים התחילו להרגיש בדבלין בבית. היו להם חברים, מסגרות, חוגים, בית ספר טוב עם ציונים טובים והם הרגישו שייכים.
"ידענו שאנחנו מגיעים למקום כזרים ושייקח זמן להתחבר. אני אדם מאד חברותי ואוהבת אנשים, אז די מהר ארגנתי לנו קהילה חמה של חברים ישראלים שפגשנו ושל ישראלים שהיו בסביבה שלנו. היינו מזמינים משפחות ויחידים ישראלים לארוחות שישי ולחגים ועם כולם אנחנו בקשר חם עד היום.
"ביום או ביומיים הראשונים – אחרי שהמכולה שלנו הגיעה – סידרנו את הדברים בבית והלכנו לקנות מדי בית ספר לילדים: מדי צמר איכותיים עם חצאיות פליסה, חולצות צווארון, סוודר וי ועניבה, ממש כמו הארי פוטר. המדים היו מאד יקרים וכללו את כל הפריטים ממעיל עבה עם סמל בית ספר, סוודר, מכנסיים או חצאית, חולצות צווארון ועד הגרביים והנעליים. התלבושת הכי אחידה שפגשתי. מצד אחד היה בזה משהו מרגש כמו בסרטים וגם מאד אסטטי, ומצד שני לילדים זה היה קצת מתסכל כי הם ראו בבגדים עוד דרך להביע את עצמם. עם ההקפדה על המדים של בית הספר לא היה לזה מקום, הייתה אפילו הגבלה על מספר וגודל התכשיטים, אסור לצבוע שיער ועוד.
"בתי הספר הציבוריים באירלנד הם קתולים, בחרנו בית ספר ש-30 אחוזים מהתלמידים היו מהגרים, הצוות היה מיומן בסיוע לתלמידים חדשים שהגיע בלי לדבר אנגלית, וגם הילדים עצמם הכירו את הסיטואציה וניסו לעזור. בבית הספר למדו מוסלמים, אתאיסטים, סינים, בודהיסטים, פרוטסטנטים וכו׳. הילדים יכלו לבחור לצפות בטקסים הקתוליים מתוך סקרנות, אבל לא הייתה חובה להשתתף בהם. אנחנו היינו היהודים היחידים בבית הספר.
"החברה ששכרה את שלומי, הבטיחה לי שאוכל לעשות את מה שאני עושה בישראל גם באירלנד, אבל כשהגענו גיליתי לתדהמתי שאני לא יכולה לקבל אישור עבודה. מסתבר שזה היה הרילוקיישן הראשון שהם עושים מחוץ לתחומי האיחוד, ולכן לא ידעו מה המעמד של בני זוג שאינם בעלי אזרחות אירופאית. זה היה משבר נוראי. תוך ארבעה ימים שלומי חזר לעבודה, הילדים הלכו לבית ספר ואני קרסתי לתוך עצמי.
"כל הקיום שלי באירלנד היה תלוי בבן זוגי. כל כמה חודשים הייתי צריכה ללכת למשרד ההגירה ולהאריך את אישור השהיה שלי ושלומי היה צריך לבוא איתי להגירה ולחתום כספונסר שלי. הייתי תלויה בו כלכלית, עצם היכולת שלי לשהות באירלנד הייתה תלויה בו. זה היה משבר מאד גדול בשבילי, זה ממש לא היה חלק מהתוכנית. מאישה עצמאית שעובדת מגיל 12 מצאתי את עצמי בתלות מוחלטת."
חוזרים הביתה
"כשנסענו לרילוקיישן היה לנו ברור שזה לא לתמיד. הקצבנו עד ארבע שנים לחוות את זה ולא תכננו לעזוב את ישראל לתמיד. היו שני דברים עיקריים שהחזירו אותנו לארץ – המשפחה שלי והוריי, אליהם מאד התגעגעתי ורציתי להיות קרובה אליהם, וגם כי הרגשנו שלאט לאט הילדים מאבדים את הזהות הישראלית שלהם, הבנו שאם לא נחזור עכשיו לא נחזור יותר. קיוונו שיקרה נס ונוכל לחזור לשריגים. מאד קשה למצוא פה בית באופן כללי ובמיוחד גדול מספיק שיכיל את כולנו. התקשרתי חצי שנה מראש לכל החברים בישוב וביקשתי שיעזרו לנו למצוא בית. וכך היה: בעלת הבית שלנו סיפרה לחברה שהדיירים שלה עוזבים, היא מיד אמרה לה להתקשר אלי. שאלתי אותה בטלפון כמה חדרים יש בבית, וכשהבנתי שהגודל מתאים לנו, הודעתי לה שאנחנו רוצים את הבית וסגרנו בלי אפילו לראות אותו. זה היה נס!"
מה הקושי האמיתי ברילוקיישן?
"כששואלים אותי איך היה הרילוקיישן אני אומרת שהיה נפלא ונורא, מדהים וקשה, כמו בחיים. אירלנד היא אחת המדינות היפות ביותר, מצד אחד, יורד שם גשם כמעט כל יום ורוב הזמן אפור, ומצד שני זו הסיבה שיש באירלנד נופים עוצרי נשימה. טיילנו המון ולא הפסקנו להתפעל מהיופי הפראי שלה. היינו מוקסמים מהאדיבות והנימוס, כמו למשל תרבות נהיגה רגועה וסבלנית, הנהגים האחרים נותנים לך מיד להשתלב בכביש, אנחנו כל כך לא רגילים לזה. אנשים עומדים בתור בצורה מכובדת, אף אחד לא נצמד דוחף או נדחף. בקטע הזה זה היה פשוט תענוג.
"גם בבית ספר היה נדיר שתהיה אלימות או בריונות. הייתה משמעת וכבוד למורים ולחברים, זה היה מקסים!. מצד שני אין שם את החום הישראלי, גם אם את מכירה אנשים זמן רב, הם לא יזמינו אותך לבית שלהם. אצלנו הישראלים זה אחרת. יום אחד פגשנו במשרד ההגירה אישה וילד ישראלים שרק הגיעו. הבית שלהם היה מלא ארגזים ובלגן, המטבח עוד לא תפקד. זה היה יום שישי בבוקר, אז מיד הזמנו אותם לארוחת שישי ומשם כבר הפכנו לחברים. אין את החום הזה בשום מקום אחר – רק בישראל. באירלנד אם ירצו לפגוש אותך יזמינו אותך לפאב. לקח שנה וחצי עד שזוג חברים אירים שלנו הזמינו אותנו אליהם הביתה, זה לא משהו שקורה הרבה.
"אם הבן שלי רצה לפגוש חבר אחרי שעות הלימודים ('פליי-דייט') הייתי צריכה להתקשר לאימא של החבר ולקבוע מפגש לעוד שבועיים. בשריגים הילדים יוצאים מהבית דופקים בדלת של החבר ושואלים אותו אם בא לו להיפגש? הבן שלי היה משתגע מזה. הוא רצה לשחק עם חבר עכשיו! הוא לא הצליח בכלל לחשוב על מה יהיה עוד שבועיים."
"הרגשתי מרומה"
"בזמן הרילוקיישן נשארתי לבד בבית, בלי עבודה, הרגשתי מרומה. אם קודם הייתי מגדירה את עצמי לפי מה שאני עושה, אז פתאום לא עשיתי כלום – אז מה אני כלום? השארתי מאחור עסק משגשג ותובעני ופתאום מצאתי את עצמי בריק גדול. הייתי צריכה להגדיר את עצמי מחדש, מה חשוב לי בחיים, מהם הערכים והעקרונות שלי, מהי הזהות היהודית והישראלית שלי, מה היא הצלחה בעיני ועברתי תהליך קשה אבל מצמיח. לאט לאט בניתי לעצמי חיים באירלנד. התחלתי להתנדב באגודה למלחמה בסרטן האירית, תרגלתי יוגה ומדיטציה כל יום, נרשמתי לקורס תרפיה באומנות, עשיתי קורס מורים ליוגה ולאט לאט מצאתי דרך ליצור קהילת נשים קטנה וחמה במקום. נשים ישראליות הגיעו לסדנאות בעברית והן שילמו בנדיבות הלב בשיטת 'דאנה', ככה יכולתי להתפרנס בלי אישור עבודה. בהמשך מצאתי דרכים לעבוד בזום, עוד לפני הקורונה הייתי מטפלת בישראלים שגרים ברחבי העולם, ובקורונה הגיעה הפריחה, העברתי הרצאות, טיפלתי ולימדתי יוגה בזום."
באיזה מקום הרגשת שתרגול מיינדפולנס משרת אותך?
"מיינדפולנס הוא תרגול המאפשר את היכולת לחיות את הרגע, להיות בכאן ועכשיו, זה מאד עזר לי לא להיות מוצפת. בזכות השיטה למדתי להסתכל על המציאות בפחות שיפוטיות, פחות לסווג כל דבר כטוב או רע, אלא פשוט לקבל את המציאות כמצב נתון. הרגשות שהתעוררו היו סוערים פחות, והתרגול סייע לי להכיל אותם. בהדרגה עליתי פחות ופחות על גדותיי והצלחתי לנשום. השתדלתי להיות נוכחת ברגע בלי להשוות אותו למה שהיה לפני או למה שקיוויתי שיהיה. זה עזר לי לראות את מה שיש ולא רק את מה שחסר. למדתי לעצור לרגע, להתבונן, לנשום וזה הפחית מאד את הסטרס.
"החזרה לארץ אחרי שלוש וחצי שנים הייתה לא פשוטה בכלל, בניגוד למה שציפינו שיהיה. מסתבר שלחזור זה עוד רילוקיישן לכל דבר. גם המעבר לאירלנד, גם החזרה לארץ לפני שנה וחצי וגם היום, התרגול והעיסוק במיינדפולנס מספק לי רוגע, משפר את החוסן הנפשי ומאפשר לי להכיל את הקושי, את הרגש שעולה ממנו ואת המציאות כפי שהיא לטוב ולרע. היום אני יכולה להגיד שהמיינדפולנס הציל אותי! לא שקעתי בדיכאון, לא הלכתי לאיבוד, מצאתי את הדרך להיות עם כל הקושי ולהנות ממה שיש. וחשוב לציין שהיה באירלנד גם הרבה מאד טוב."
מה צריך לדעת על השיטה?
"מדובר באימון מנטלי המתבסס על מדיטציה ועל ממצאים בחקר המוח ובפסיכולוגיה. מיינדפולנס או קשיבות היא שיטת תרגול מדיטטיבי שכוללת את הפניית הקשב באופן מכוון ובלתי שיפוטי לחוויות ומחשבות המתרחשות ברגע."
במה שונה מיינדפולנס מהדימוי של מדיטציה שבה יושבים בשיכול רגליים ואומרים "אום"?
"מיינדפולנס (קשיבות) היא כלי, לא מטרה. זאת מדיטציה שונה ממדיטציות אחרות משום שהיא מאד פשוטה לתרגול. היא קלה ואי אפשר לא להצליח או לקלקל אותה. המטרה היא פשוט להתבונן ולהיות עם מה שיש. אפשר לתרגל אותה באינספור דרכים, בישיבה שכיבה והליכה. התרגול שלנו בתוך המדיטציה מרחיב את היכולת שלנו לשלב אותה בחיים שלנו. מדובר על פתח שבאמצעותו אנחנו יכולים להביא את האיכויות של המיידנפולנס להתנהלות היומיומית.
"אפשר לתרגל קשיבות בשטיפת כלים, כשאנחנו מתלבשים, אוכלים ארוחת בוקר וכולי. זאת דרך חשיבה, זאת לא דת או תפילה או אמירת 'אום'. המהות שלה היא לספק כלי שיעזור לנו להכיר את עצמינו יותר טוב ללא שיפוטיות עם הרבה חמלה ולקבל את המחשבות, הרגשות והדברים שעולים בנו, את הנעימים והלא נעימים. ככה אנחנו מרחיבים את המיכל שלנו ומשפרים את היכולת להכיל את הרגשות שלנו ואת אתגרי היום יום שלנו."
"המקשיבה"
"גם כתיבה היא חלק מהחיים שלי. כתבתי בעבר ספר על 'תזונת הניקוי האדומה' – תזונת ניקוי רעלים שאני מלמדת, ספר שהיה רב מכר באמזון. מלבד תרגול מיינדפולנס, מצאתי עצמי כותבת המון, גם באירלנד. בלי לתכנן כתבתי את הרומן הראשון שלי המספר על אישה שמתפרנסת מלהקשיב לאחרים. בסיפור עצמו יש שלוש נשים שמגיעות כל אחת בתורה לספר את הסיפור שלה למקשיבה, ותובעות באמצעות הסיפור שלהן את המקום שלהן בעולם. הרומן מדבר על הקשבה, נשיות, וסיפורי חיים של ארבעת הנשים. אני נמצאת בכולן ואני לא אף אחת מהן, יש בהן מהמטופלות שלי, מהחברות שלי, מהנשים שהגיעו לסדנאות שלי ומכל הנשים הנפלאות שבחיי. הרומן נכתב מפני שהרגשתי שאין לי קול. היה לי הרבה מה ללמד, רציתי לטפל, להרצות, להעביר מסרים חשובים ולא היה לי איך ולא היה לי למי.
"הכתיבה הייתה חלק בלתי נפרד מהריפוי שלי. לספר קראתי 'המקשיבה' והוא יצא לאור באוגוסט 2021 מיד עם חזרתנו לישראל. היום אני חלק מקבוצת 'ספוקן וורד' (שירה מדוברת) שנקראת 'קשקשני הכפר', שפועלת, לומדת, כותבת ומופיעה. את הספר 'המקשיבה' ניתן לרכוש בחנויות הספרים ברשת, אבל מומלץ לרכוש ישירות ממני במחיר מוזל."
במה את מתמקדת היום?
"כיום אני נותנת ייעוץ, מעבירה סדנאות של מניעת שחיקה עם פסיכולוגיה חיובית ומיינדפולנס בתחום של סיעוד, הוראה והייטק – אלה המקצועות השוחקים ביותר. אני מעבירה סדנאות בבית הספר לאחיות בברזילי ובהדסה. ככל שעובר הזמן אני מתרגלת יותר קשיבות ורואה כמה זה יותר משמעותי בחיים שלי, לכן אני לומדת ומלמדת את זה יותר. אני לומדת עכשיו פסיכותרפיה גוף נפש מבוססת מיינדפולנס. אני מעמיקה את הלימוד עוד ועוד וזה נפלא. בחודשים האחרונים שכרתי מרחב בתוך שריגים, שיפצתי אותו וקראתי לו 'מרחב הקשבה', בו אני מלמדת מיינדפולנס, סדנאות תזונה בריאה, וכל מה שקשור לבריאות הגוף והנפש בקבוצות קטנות. את המטופלים שמגיעים לטיפול נטורופתי אני עדיין מקבלת בקליניקה בבית."
מי מגיע לסדנאות?
"בסדנא הנוכחית יש גם אנשים צעירים בשנות ה-20 לחייהם וגם פנסיונרים. מגיעים אנשים מכל הגילאים, בעיקר אנשים שמחפשים דרך להתחבר לעצמם, להשקיט מחשבות, להפחית מתחים וחרדות וגם להיות נוכחים בחיים שלהם ולחיות אותם במלואם."
האם יש לך עצת מיינדפולנס למתחילים?
"אפשר להתחיל עם תרגול מאד בסיסי של מדיטציית מיינדפולנס. למשל, לשבת בכל צורה שנוח, או לשכב, אפשר לשבת על כיסא או על הרצפה. כעת יש לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות ארוכות ולהרגיש את הכובד של הגוף, את המגע של הישבן עם המושב ושל הרגליים על הקרקע. כדאי לא למהר, ואז להפנות את תשומת הלב לנשימה. פשוט להקשיב לנשימה, להקשיב לאוויר שנכנס ויוצא, לשים לב לטמפרטורה שלה, לקצב שלה, לעקוב ולבדוק האם האוויר מגיע לבית החזה, לבטן או לשניהם? להיות בתשומת לב לנשימה, ובכול פעם שהמחשבות מתגנבות אלינו באופן טבעי, אז פשוט לחייך אליהן ללא שיפוטיות, לא להתנגד למחשבות אלא להתבונן בהן, לשחרר אותן ולהפנות שוב את תשומת הלב לנשימה.
"כדאי להיות בזה כמה זמן שמתאפשר, גם כששוב מתגנבת מחשבה, יש לתת לה לעבור כמו ענן בשמיים, בחיוך ולהחזיר את תשומת הלב לנשימה. חשוב לזכור ש'ההצלחה' במדיטציה היא לא כמה זמן תרגלתי אותה, או כמה זמן הצלחתי להתרכז בנשימה בלי לחשוב, אלא עצם ההחזרה של תשומת הלב אל הנשימה, זאת העבודה. מומלץ לא להתנגד למחשבות, לא להיות שיפוטיים כלפי המצב או כלפי עצמינו. להבין שמחשבות הן חלק מהמדיטציה. השריר שאנחנו עובדים עליו הוא שריר במוח שיודע להחזיר את תשומת הלב לכאן ועכשיו. זה שריר שיעזור לנו לחיות יותר בנוכחות ולהירגע.
"מיינדפולנס הצילה לי את החיים גם בהלוך לרילוקיישן וגם בחזור. האפקט והיכולת לשהות עם מה שאני מרגישה באותו רגע – הצילו אותי ויכולים לעזור לכל אחת ואחד, בשגרה או במשבר."
