מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? שמח

"ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם," אומר איש החינוך, הסופר והפילוסוף דני לסרי. הרי מה ילד בסך הכל רוצה? הורים שיאהבו אותו כמו שהוא, שיראו את היופי שלו, שיתפעלו ממנו, שיעניקו לו מרחב להכיר את עצמו ואת העולם בסקרנות ובפתיחות.  ואני? אני הייתי עסוקה בלהחזיק את המרחב בגבולות ומסגרות ברורים, העיקר שלא יסטו מהדרך

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? שמח. יש לג'ון לנון ציטוט מפורסם: "כשהייתי בן חמש, אימי תמיד אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר, הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. כתבתי 'שמח'. הם אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, ואני אמרתי להם שהם לא הבינו את החיים." חוכמתו של ילד. אני אוהבת מאוד את הציטוט הזה, כי הוא עוזר לי ברגעים שבהם אני מתבלבלת ואני רוצה להציע אותו גם לכם. מתבלבלת במה? מתבלבלת לחשוב שאני צריכה להעניק לילדים לי עוד משהו חוץ מילדות מאושרת, תמימה ושמחה.

ילדות מאושרת

אתם חושבים בוודאי – נכון, ילדות מאושרת זה חשוב אז מה הבעיה? איפה הבלבול? ובכן, הבלבול אצלי מתחיל כשאני חושבת שאני צריכה להכין אותם לחיים בעולם המבוגרים. הרי יש כל כך הרבה דברים שהם יהיו צריכים ללמוד בשביל זה, כל כך הרבה דברים שלא קיימים בעולם הילדים, אבל כן קיימים בעולם המבוגרים, כל כך הרבה דברים שאדם צריך לדעת כדי להתנהל בעולם כמבוגר – דברים מורכבים, רגישים, לפעמים קשים או כואבים – ואני צריכה להכין את הילדים שלי לכל אלה. איזה לחץ!

רבים מהנהנים ועונים לי: ברור שאת צריכה להכין אותם לעולם המבוגרים. זה התפקיד שלך כאמא. את זו שצריכה לדאוג שהם יגדלו להיות מבוגרים טובים, אחראיים, ערכיים. את צריכה תמיד להסתכל קדימה ולראות לאיזה מבוגרים את רוצה שהם יהפכו להיות.

ואני עוד מתכווצת ועוד מתכווצת מכמות הלחצים המופעלים עלינו, כהורים, ועל ילדינו גם כן, להביט כל הזמן אל העתיד, אל מה שנכון שיהיה אי שם, בעוד שנים. ומה עם מי שהם עכשיו? אני שואלת בתוכי. מה עם הרגע הזה, הפשוט, שבו הם משתובבים, משחקים, מתלכלכים, רבים, משלימים, חוקרים, מגלים ולומדים? כל כך הרבה דברים קורים בו, ברגע הזה עכשיו. למה להעמיס עליו עוד?

האמת היא, שפעם גם אני חשבתי ככה. תפסתי את תפקידי כאמא ברצינות גמורה וכל הזמן הייתי עסוקה בחינוך. לחנך את ילדי כדי להיות רגישים, לחנך את ילדי להיות מנומסים, לחנך את ילדי להיות סבלניים, לחנך את ילדי שידעו לכבד אחרים ועוד. המון מטרות חיוביות וערכיות. ככה, כל פעם שמישהו מילדי עשה או אמר משהו שלא תאם למטרות האלו, מיהרתי לחנך – כלומר, להסביר לו איפה הוא טעה, להראות לו שאפשר אחרת, לתקן. בקיצור, הייתי עסוקה בלראות איפה הם "לא" ולהפוך אותם שיהיו "כן". זה עוד קורה לי היום, ברור.

הרי מה ילד בסך הכל רוצה? הורים שיאהבו אותו כמו שהוא, שיראו את היופי שלו, שיתפעלו ממנו, שיעניקו לו מרחב להכיר את עצמו ואת העולם בסקרנות ובפתיחות. ואני? אני הייתי עסוקה בלהחזיק את המרחב בגבולות ומסגרות ברורים, העיקר שלא יסטו מהדרך.

בזכות עצמם

עד שפגשתי את כתביו של איש החינוך, הסופר והפילוסוף דני לסרי. לסרי הוא ממובילי זרם החינוך הדיאלוגי בארץ וממקימי בית החינוך "מיתר", שסמוך לחיפה. הוא כתב ספרים רבים, מרצה ומכשיר אנשי חינוך. אחד הדברים המרכזיים שלסרי מלמד הוא, ש"ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם." (מתוך מאמרו באתר האקדמיה הדיאלוגית).

"אפשר למצוא לאמירה הזו כל מיני צידוקים," הוא מוסיף וכותב, "שהילד הוא אבי האדם ומה שחווה בילדותו עתיד להשפיע על כל חייו, שגם אם נניח שבעתיד הוא יצטרך לשלם על אושר ילדותו בסבל בגרותו, אין סיבה להעדיף את הבגרות על פני הילדות. גם הילדות היא פרק זמן ארוך. במונחים פסיכולוגיים אולי הוא ארוך אף יותר. והרי הילדות כל כך עשירה בצבעים וטעמים, כל דבר חי בה יותר. מה גם שאין הבטחה שאם ננקוט היום בכל מני פרקטיקות של 'הכנה לחיים', זה יביא להם בגרות מאושרת… ואם ממילא אין הבטחה, אז בוודאי שעדיף להשקיע בזה שיחיו טוב עכשיו." עבורי, מה שדני לסרי כותב כאן הוא לא פחות ממהפכני. הוא מבקש להחזיר אותנו, ההורים, אל ההווה. הוא מבקש מאיתנו לראות את ילדינו כבר עכשיו, כמות שהם, כאנשים שלמים וטובים. אנשים שאין ולו גרם אחד של צורך לעצב אותם או לשנות אותם. זה לא פשוט בכלל להיענות לבקשה הזו של לסרי. היא יכולה לעורר חרדה בקרב אנשים. "יגדל פה דור של פרזיטים," הם יצעקו, "דור של אנשים חסרי חינוך, מרוכזים בעצמם, שאינם יודעים להתנהג בחברה.,

זה מפחיד לשחרר את האחריות הזאת כיצד יראו פני המציאות בעתיד. אבל מה עם פני המציאות כיום, עכשיו, כאן, בבית של כל אחד ואחת מאיתנו? האם אין לנו אחריות גם כלפיה? שתהיה מתוקה, מלאה באהבה, מקבלת ומכילה, מתפעלת ונוכחת. לא נוכל להיות נוכחים בה במלואנו אם נשים פנינו רק אל העתיד. מוטלת עלינו האחריות לתת לילדינו את האהבה שהם ראויים לה, כאן ועכשיו – ויש סיכוי גדול שככה, דווקא ככה, הם יגדלו להיות כל מה שאנחנו חולמים עליו – אנשים מלאי אהבה, בעלי תחושת שייכות ומשמעות ברורה, אנשים שמכירים את עצמם וחשים נראים ולכן גם יכולים לראות את האחר.