השנה תמה, אך לא קללותיה, אליהן נוספה קללת גירוש עזה
שלוש בלילה בין שישי לשבת. סדרה של בומים מקפיצה מהמיטות. העונה דומה, וזה גם בוקר שבת. אבל זה שלנו, אפשר לחזור לישון.
שלנו יכולים לירות בכל שעה, בכל יום, כולל בחג ובשבת. המהדרין יכולים להסתכל אחר כך כמה נהרגו מהפצצות ומרעב ביום אתמול. כל יום יש עשרות. לא כדאי להיות מהדרין, זה עולה בבריאות הנפש.
אולי תשמחו לשמוע שכבר כמה שבועות אין את הבומים מרעידי הבתים, בומים רבי עוצמה שנועדו להרוס מבנים ותשתיות. כעת יש הפצצות מהאוויר, חדות, מקפיצות בהפתעה, ומרעידות רק קצת. תפקידן להפחיד כדי לגרש מעזה (סורי שלא כתבתי "הנעת אוכלוסייה", אני לא עובדת במכבסה). אני מניחה שהבומים החזקים מתוכננים לאחר כך, אחרי שנזיז מיליון איש למחנה ריכוז ענק.
גדי אלגזי, היסטוריון שמאלני, מעדכן שספרד וצרפת ביצעו בעבר מהלכים דומים של ריכוז מסות אוכלוסייה. המהלכים האלה עלו באובדן חיים של מאות אלפים. זאת כנראה ההומניטריות שמצפה לעזתים, שכבר עתה ההערכה היא שנפגעו מהם יותר ממאתיים אלף. אם היה באמת רצון טוב להומניטריות, רצון לתת להם מזון, רפואה, תברואה, שלא לדבר על בריאות הנפש, היו מביאים אותם אליהם כשהם בבתיהם.
ממש כמונו, הספרדים והצרפתים הגדירו כמטרת הפעולה את הפרדת העם מתנועות הגרילה. לא צריך להיות מומחית גדולה כדי להבין שהפרדה כזו מתקיימת אולי בראש מגדיר, ממיין ומסדר, אבל לא במציאות. תנועות ההתנגדות יוצאות מהעם, וככל שמענים אותו – כן גדלים בו יותר צעירים וצעירות שואפי נקם. הכתובת שלהם למימושה בעזה היא בעיקר גיוס לחמאס, שכידוע התעצם בזכות מימון שעבר דרך רוה״מ הישראלי בכבודו ובעצמו.
לא ישאירו אבן על אבן
גם עכשיו, כשאני כותבת, נשמע בום, ואחריו זמזום מטוס. ניסיון ההרס על ידינו את עזה בשנתיים האחרונות אומר שסביר שיפרידו בין העזתים לבין בתיהם, ויהרסו את האזור האחרון בעזה שנשאר בנוי. בתרגום לתנ״כית לא ישאירו אבן על אבן, בישראלית מצויה: רצועת עזה תשוטח. ובין כל התוכניות לעתיד הזוהר באופק עזה: ריביירה, נוף לים מהעוטף ווילות מתנחלים צוהלים – מצטופפים שני מיליון עזתים, שאין לאף אחד מושג מה לעשות איתם.
מצרים מכינה את צבאה מול שערי עזה, מדינות העולם לא רוצות לשתף פעולה עם המהלך ולקבל לשטחן פליטים, מה גם שקליטתם מאיימת על יציבות משטרים גם במערב. הסכמי השלום עם ירדן ומצרים בסכנה ואיתם הסכמי אברהם.
בשביל זה דורסים, ללא הסכמת רוב העם, את סיכויי הצלת חטופינו המעונים, שעדיין אוחזים תקוות חיים במנהרות. גם לזה, בגלל בריאות הנפש, לא כדאי להיכנס יותר מדי.
פרשן צבאי, מצד ימין כלשהו, מבשר לנו באושר שהלוחמה בעזה תימשך עשר שנים. מה טוב. אולי אנחנו לא צריכים צעירים. הינה עכשיו מפציצים עוד. הגיוני ויעיל, המטוס הישראלי לא עלה לשמים רק בשביל להטיל פצצה אחת.
לפי תחקיר "מקור ראשון", הפצצות ההפחדה (שגם הורגות, כן?) מצליחות מעבר למצופה. מה אני אגיד לכם, אם הייתי עם ילדים מעבר לגבול ודאי שהייתי בורחת בניסיון להצילם, אפילו למחנה ריכוז. כבר רבע מיליון ויותר ברחו, מודיע הקריין בסיפוק.
ואני, מביתי העומד על כנו בעוטף עזה, יכולה לבשר לכם, שפה מערבבים אלי המלחמה את האדמה והשמיים, שאוזניי שומעות מדי יום את התפוצצות השנאה והנקם. השנה תמה, אך לא קללותיה, אליהן נוספה קללת גירוש עזה.
לפעמים אני מדמיינת בחשש איך אחרי שידחסו אותם הם לא יישאו את הלחץ ויתפרצו עלינו. זה כנראה לא יקרה ככה, אלא בדרך אחרת שגם היא רעה מאוד.
ומה נשאר לתקווה? להיאחז נואשות בסיכוי אחרון אולי, של שינוי כיוון בעזרת קמצוץ קטן של הלא צפוי, שדווקא בזכות היותו כזה, גם הוא אזרח קבע בעולמנו.
התפוררה לנו המציאות
מישהו סובב את השולחן בקצב משלו, ואני יושבת על הספה בקצב משלי, לכתוב טור לראש השנה. מה יש לומר. אין עצמאות, אין סדר ועכשיו כבר אין שנה. התפוררה לנו המציאות.
בגלל ימים קשים כבר הבנתי את הצורך לחגוג חגים במועדם, לא משנה מה. למה בקטסטרופה הכי גדולה מצווים לחגוג.
ועכשיו אין מועדים, החגים יתומים. מספר הימים ומניינם אומרים שהגיע המועד, והוא איננו. אין ימים לפניו או מאחוריו שיחזיקו אותו.
אני רואה הרבה סרטונים ביוטיוב ובפייסבוק על עוגות, איך ממלאים אותן, חותכים ומקשטים, ואני בכלל לא רוצה עוגה, רק מבקשת נורמליות כלשהי שאולי תימצא בדברים הקטנים. אבל כשחותכים את העוגה של חיינו, מתפרצים ממנה הכאוס והספינים וההטרלות, נוזלים כמו נחשים אל הרצפה. ולמרות שכבר אזלו לנו כמה מהן, אנחנו צריכים אלף אלפי נשמות כדי להתמודד עם מה שקרה לנו, קורה ואולי יקרה, כי שד ה-איך יכול להיות- שולט בעולמנו.
ואני יושבת בבית מתחת למאוורר ומישהו סובב את השולחן ואנחנו לא מדברים, וכבר לילה וכדאי לישון ואין לי יכולת לומר שנה טובה.
