"כשהגענו לחמש שנים אחורה ולחצי מיליון שקל שנגנבו אמרתי למנהלת החשבונות הראשית: 'די, תעצרי, חבל על הזמן. חצי מיליון שקל כבר מתקזז עם דמי העזיבה שלא נשלם למועלת כשנפסיק את החברות שלה בקיבוץ. אין טעם ללכת עוד אחורה'". הרפתקאות הדי בן עמר כמנהל קהילה
במדור "משפט חברים" של יעקב דרומי בעיתון זה סופר לפני שבוע על אחד הקיבוצים, שעם מינוי הנהלה חדשה בו החלו לצוץ סימני שאלה מטרידים בעניין התנהלות גורמים בקיבוץ מול קבלן שביצע בו עבודות שונות בהיקף המתקרב ל-30 מיליון שקל – כך על פי המדור.
הקיבוץ טוען לתשלומים מוגזמים שלא על פי דין ובמשתמע מהטענות – עולה חשד לשיקולים זרים של המזמין. הנושא הגיע לבית המשפט בתביעות הדדיות של הקבלן והקיבוץ.
מה שהעלה בזיכרוני את הסיפור הבא:
לפני שנים נכנסתי לתפקיד מנהל הקהילה של אחד הקיבוצים. הקיבוץ היה אז במצב של חדלות פירעון לאחר שצבר חובות גדולים, המפעל הפסיד כסף, אבל מה שלחץ יותר מכל היו החובות השוטפים של הקהילה לספקים הקטנים – טכנאי מזגנים, פנצ'רייה בעיירה הסמוכה, מוסך לתיקון מכוניות בעיר וכן הלאה.
חרשתי את הדוחות הכספיים של הקהילה לחפש איך ניתן לאזן את פעילותה. "לפני שאמצא פתרון לשאלה איך משלמים את חובות העבר", חשבתי, "חייבים להפסיק את הדימום החודשי של כספי הקהילה".
וכך הגעתי לגירעון הגבוה של תחום הבריאות והמרפאה.
בקיבוץ שאחרי ההפרטה תחום התרופות אמור להיות מאוזן, מאחר שחברי הקיבוץ משלמים עבור התרופות שהם רוכשים.
עומק הגירעון היה חריג.
רכזת הבריאות סיפרה לי שכבר שנים ידוע לה ולהנהלת החשבונות של הקיבוץ שההוצאות בתחום הבריאות בקיבוץ זה עולות על הממוצע של קיבוצים אחרים בתנועה.
זימנתי את מנהלת החשבונות הראשית אלי, הבהרתי לה מה אני רואה בדוחות ומה אני מבקש שתבדוק, ושתיידע אותי כשתגיע לממצא כלשהו.
את מה שראיתי ואת מה שביקשתי שתבדוק אתאר בהמשך.
"ישולם באשראי קיבוצים"
הייתי בסיור בגולן עם ראשת המועצה כשהגיעה שיחת הטלפון. מנהלת החשבונות הראשית אמרה בהתרגשות: "יש לנו מעילה!"
"כך חשבתי," אמרתי לה. "אל תגידי כלום לאף אחד. כשאחזור נשב על זה".
כדי לא להאריך בדברים: הסתבר שבכל חודש שולמו כל התרופות שנקנו על ידי הקיבוץ – פעמיים.
זה נעשה כך: נהג הבית של הקיבוץ, פנסיונר מקבוצת הוותיקים, קיבל מהאחראית על נושא התרופות במרפאה, גם היא פנסיונרית מקבוצת הוותיקים, את רשימת התרופות שעליו להביא. הוא נסע אל בית המרקחת בעיר הסמוכה וקנה את התרופות.
הוא לא שילם.
במקום זה הוא קיבל תלוש קופה עם רשימת התרופות, המחירים והסכום הסופי.
בתחתית התלוש הודפס באותיות קטנות המשפט: "ישולם באשראי קיבוצים".
משמעות המשפט הזה היא כך: בית המרקחת עבד עם כל קיבוצי האזור ועם המפעלים האזוריים. את החשבונות של הקיבוצים שלח בית המרקחת אל המפעלים האזוריים. המפעלים האזוריים שילמו מחשבונות הקיבוצים שהתנהלו אצלם וחייבו כל קיבוץ בקניה שלו.
אם כן, כשסיים נהג הבית את קניותיו וחזר לקיבוץ, הוא נתן את חבילת התרופות ואת התלוש לאותה פנסיונרית ותיקה, אחראית התרופות במרפאה, שעשתה את הדבר הבא:
היא גזרה מהתלוש את המשפט "ישולם באשראי קיבוצים" והגישה אותו לאחראית על הקופות הקטנות ועל המזומן בהנהלת החשבונות.
"נתתי מזומן לנהג הבית שיקנה תרופות", היא אמרה.
והאחראית על המזומן נתנה לה "החזר", "להחזיר לה את הכסף שנתנה לנהג הבית".
את הסכום חייבה מנהלת החשבונות לחובת המרפאה ברישום שאצלה.
כך, פעמיים בשבוע, קיבלה האחראית על התרופות את המזומן לידיה.
בסוף החודש או בתחילת החודש הבא היה מגיע אל הנהלת החשבונות של הקיבוץ סכום החיובים שחויב הקיבוץ בארגון המפעלים האזוריים, ומנהלת חשבונות אחרת – הפעם זו שאחראית על ההתחשבנות מול הארגון – הייתה רושמת את כל הסכומים לחובת הענפים שעבורם בוצעו רכישות דרך הארגון.
סכום רכישת התרופות דרך הארגון נרשם על ידה, שוב, בכרטיס המרפאה.
שתי מנהלות החשבונות – זו שאחראית על המזומן וזו שאחראית על ההתחשבנות מול המפעלים האזוריים – לא ידעו כל אחת מה עושה השנייה, ומעולם לא החליפו מידע.
"למדנו את זה בקורס למניעת מעילות בהנהלת חשבונות", הסבירה לי מנהלת החשבונות הראשית, "לאחר שהתגלו מספר מעילות בקיבוצים, הוחלט שיש ליצור מסך בין העובדים בהנהלת החשבונות שלא יוכלו לשתף פעולה ביניהם ולמעול. לכן כל מנהלת חשבונות אצלנו עובדת בנפרד ואין לה קשר עם מנהלת חשבונות אחרת במשרד".
ואז הוסיפה: "הכול בשביל למנוע מעילה".
"אין ספק שזה הצליח לכן". אמרתי ביובש.
סיפרתי למעלה שאחרי שעברתי על דוחות ענף הבריאות והמרפאה, ביקשתי ממנהלת החשבונות לבדוק עבורי משהו. מה שביקשתי ממנה לבדוק היה הדבר הבא:
איך זה שכל חודש יש סכום שמופיע פעמיים בדוחות של המרפאה.
כל חודש הסכום אחר, אבל מופיע פעמיים.
וכך עלינו על המעילה.
"שימי מישהי על המשימה", אמרתי למנהלת החשבונות הראשית כשהבנו שמדובר במעילה, "שתלך אחורה עם הרישום הכפול. נראה כמה זמן זה נמשך וכמה כסף נגנב".
כשהגענו לחמש שנים אחורה ולחצי מיליון שקל שנגנבו אמרתי למנהלת החשבונות הראשית: "די, תעצרי, חבל על הזמן. חצי מיליון שקל כבר מתקזז עם דמי העזיבה שלא נשלם למועלת כשנפסיק את החברות שלה בקיבוץ. אין טעם ללכת עוד אחורה".
איך יהיה בסדר?
"אני זקוק לעזרתך." אמרתי לחברה הוותיקה האחראית על התרופות, שאקרא לה כאן "המועלת", כשישבה מולי במשרד. "יש לי כאן חיובים ומספרים שלא נסגרים בעניין התרופות, ויש לי הרגשה שחסר כאן הרבה כסף. אולי את יכולה לעזור לי בזה".
"אין לי מושג", היא אמרה והעלתה הבעה של ספינקס. "למה, אתה רוצה לרמוז משהו?"
"חלילה", אמרתי. "רק קיוויתי שאולי תעזרי לי להבין את זה. חבל, עכשיו אצטרך לפנות למשטרה שישלחו חוקר מיוחד לעניינים כאלה, שיעבור על הדוחות ויבדוק מה קרה כאן".
כעבור שעה קיבלתי טלפון מחברת קיבוץ אחרת, ידידה של המועלת.
"שפרה (שם בדוי) במצב לא טוב", היא אמרה לי. "היא מיואשת והיא במצב קשה אחרי שהייתה אצלך. אני דואגת לשלומה. אני יכולה להגיד לה שדיברתי איתך ושהיא לא תדאג? שיהיה בסדר?"
"לא", אמרתי. "אם אני צודק, היא גנבה מהקיבוץ יותר מחצי מיליון שקל – איך יהיה בסדר?"
שולם בכספי הגניבה
על המשא ומתן המפרך מול המשפחה יכולתי לכתוב טור נוסף. היו למועלת בנים בקיבוץ, נשואים ועם משפחות, ומסתבר שכל נכד שהגיע לגיל בר המצווה נסע עם המועלת לדיסניוורלד בצרפת. לילדיה היא רכשה מגוון מכשירי חשמל ביתיים עוד טרם ההפרטה, ממזגנים ועד מקררים ומכונות כביסה. הם הרגישו מחויבים לה ונאבקו בי קשות.
כמקובל, הם גרמו לי להרגיש אשם על שחשפתי את המעילה.
שנים העסק דפק כמו שעון – מה נתקעתי להם באמצע פתאום??!
אבל הייתי חד-משמעי – חברותה בקיבוץ תופסק ללא דמי עזיבה, שיקוזזו מהגניבה, ויוּתָר לה לגור בדירתה עד סוף ימיה עקב גילה, 70, בשכר דירה של 10 ש"ח לחודש שיבטא את מעמדה כשוכרת.
אחרת, אמרתי, אעביר את הנושא למשטרה.
ועמדתי התקבלה.
שני דברים נותרו לא ברורים לי:
הראשון – איך מדי חודש בחודשו, במשך יותר מחמש שנים, מופיע סכום זהה פעמיים בדוח הכספי של המרפאה, סכום בסדר גודל של כעשרת אלפים שקלים, ואיש אינו מתייחס לכך?
והשני – האם יכול להיות שהייעוץ המשפטי שהבנים לקחו שולם בכספי הגניבה?
תגובה אחת
עצוב וכואב שאין לאן להוליך לא את הבושה ולא את החרפה.