ציפורים בשפע, טווסים, אנשים משני סוגים, כלבים משוטטים ובתים (שרופים ושאינם שרופים) שמתגעגעים
הבומים מרעידים את הבית. חצי שנה עברה, והם עוד פה. מסכמים בדרכם הנונשלנטית, שאינה צריכה לשאול שאלות, את המצב. הדלתות נטרקות, התריסים רועדים. תפתחי אותם אולי? מחר יהיה חמסין.
הזמן תקוע פה עם מלחמה בלתי נגמרת. העוטף התמחה תמיד בניגודים, שקט של פריפריה שנקטע באחת במתח ובקולות ירי. עכשיו הניגודים התקרבו והתחברו. כל יום ולילה הם סימפוניה של חלקיקי שקט ורעש שמתערבבים ביניהם ומחלחלים אחד לתוך השני. הגבול מעולם לא היה כל כך קרוב. הבומים מערבלים את האוויר בין שני צידיו. ההדף המרחיק הוא רגעי, הערבוב הוא זה שנשאר.
רשימת מצאי
ציפורים – יש פה בשפע, כשהבומים חולפים נשמעים הציוצים. הקוקיה נשמעת בקצב המיוחד לה, יש לה אצל מי להתנחל, עורב בודד קורא מרחוק, יונים עפות בכבדות לענף קרוב, זוג השחרורים ליד הבית שלי אוספים ריפוד לקן מסלסלות הפרחים ומחפשים משהו טעים בחצר, השרקרקים עפים בשריקות מהשדות בשעות הבוקר והערב, ובגלל גובהם וסנוור השמש אנחנו לא רואים את הצבעים היפים שלהם. מחוץ לפינת החי משוטטים הטווסים, ארוכי זנב. כל הציפורים נרעדות מרעש לא צפוי, כל בום מלווה ברשרוש כנפיים ועלים מהעצים הגבוהים.
אצלן הכול בסדר?
אנשים יש פה מעט, משני סוגים, חיילים ואנשים, ואפשר לחלק אותם גם אחרת. החרדונים עדיין מצטנעים, עוד לא הגיע זמן מלכותם – הקיץ.
הצמחים עוד ירוקים מחורף וגשם. השנה צמחו כמו שהטבע מאפשר, אבל האדם חזר, לפעמים בנחילים (של מתנדבים) והשליט את מה שהוא קורא לו סדר. לקבוע חשיבות (מטופשת) ביניהם. מאיפה הוא יודע, הוא אף פעם לא ידע מה ומי חשוב לחרקים ולציפורים. החרקים מזמזמים. פה ושם נכנסים זבוב תועה או דבורה לבית. אולי יש מעט מהם?
כלבי הבית שניים לנדירות מהילדים. הם קשורים לרוב מתוך הרגל, אבל לרוב גם כך הם צמודים לבעליהם מפחד.
ילדי הרחוב האמיתיים הם הכלבים המשוטטים, ויש לא מעט מהם. כלבים לא קטנים, שנראים בעיקר לעת ערב. נזהרים מבני האדם ושומרים מרחק, אבל עושים מה שבא להם.
החתולים הפכו פה לחיית הבית הקלאסית. חלק מחתולי הבית המקוריים נלקחו לבתי אומנה על ידי בעליהם. האדם מרסן את הִתְרַבּוּת החתולים שנוספו, ועדיין יש פה יותר חתולים מאשר קודם.
ובתוך הרעש והרחש הבתים מדברים. כשאין אנשים הם מדברים. לא בקול, אלא כעקבות. לא רק הבתים השרופים, החרוכים, שצעקתם נשמעת עד קצה העולם, גם הבתים השלמים, היפים והמסודרים מדברים בקול רם. על געגועיהם ליד שטיפחה ועזבה אותם, לקולות שמילאו אותם ואבדו במרחב. האם אי שם במרחקים מתגעגעים אליהם? האם לא יקרע מהם מעטה הקסם שהפך אותם ממבנה לבית?
