מה ששבור  

מה הם סיכויי הישרדות של גוזל? בבארי ברמצווה עושים! * אילן וייס, החלל חטוף, שב הביתה

*תמונה ראשית:  בבארי לא מוותרים על טקסי ברמצווה. הפעם בחצרים. צילום: עופר גתי 

ציפור פצועה 

כשחזרתי בערב הביתה מההפגנה, שמעתי חיבוט כנפיים, וראיתי יונה פצועה. זה היה רגע עצוב, אין בדרך כלל הרבה מה לעשות, מנסים לשכוח, ולמוחרת מוצאים אותה מתה. אבל היא לא מתה, למוחרת בבוקר ראיתי שזה גוזל מתבגר, כמעט בגודל מלא. לא הבנתי מה שבור אצלו, הכנף או הרגל, אבל התנועה הייתה קשה לו, והוא יכול היה לזוז רק צעדי ציפור מועטים. הוא התחבא מאחרי לוח, ובעיקר בארון שדלתו חצי פתוחה ששימש לי כמחסן.  

שמתי לו קצת מים. הוא שרד, נראה שבזכות טיפול מהוריו שקיננו בגג הפרגולה שלי, ומשום מה לא מלכלכים אצלי. למזלו החתול השמן שלי לא טרח להבריח אותם וגם לא נגע בו. זה נמשך ארבעה ימים. הלב נכמר לראות אותו מנהל את עצמו בפינת העולם החשוכה והקטנה, אליה נקלע מהקן והשמים הפתוחים מעליו, עושה חישובי הישרדות, בלי לדעת מה יעלה בגורלו, ולמה ומדוע נפצע.  

אתם חושבים על החטופים? גם אני, בטח.  

בלילה שמעתי את חיבוטי הכנף שלו מעבר לקיר חדר השינה שלי.  

אחרי שעבר יום ראשון הגדול של השביתה, עשיתי מעשה וירדתי לפינת חי לבקש משמיל שיטפל בו. שמיל, שאי אפשר להבין מהי פינת חי בבארי בלעדיו, הסכים ובא מיד. תוך דקה תפס את הקנדידט, בלי חיבוט כנף אחד, ולקח אותו לטיפול.  

הסתכלתי בגוזל והוא הסתכל בי במבט ציפורי, שאני אף פעם לא יודעת לפענח, ורציתי להגיד לו: עכשיו יטפלו בך, אתה מתרחק מאבא ואימא, אבל סיכויי ההישרדות שלך השתפרו. אבל, לומר את האמת, לא הייתי בטוחה שכך יקרה, והוא אכן לא שרד. מסתבר שעדיין לא היה מסוגל לאכול ולשתות בעצמו.  

אולי הייתי צריכה להשאיר אותו לטיפול ההורים ועם קצת מזל היה מתאושש? יכול להיות שחוסר היכולת שלי לראות אותו סובל גרם למותו, אם כי לא היה לו הרבה סיכוי.  

להגנתי בשערי גן עדן /הגיהנום (אם לא יתברר שחוקי הכניסה לשם שונים ממה שחשבתי) אומר שאני משתדלת לאפשר לחרקים תועים שנקלעו לביתי לצאת החוצה בשלום. אבל העידוד העצמי עוזר רק קצת. משום מה הצטערתי עליו יותר ממה שאני מצטערת בדרך כלל במקרה כזה, ולא, לא יצא לי משל. 

כפר חתרני 

מצידה של בארי – מת העולם, ברמצווה עושים. קרה שדחו ברמצווה בשנה שלמה בגלל מלחמה, הייתה קורונה שגם הואילה לשבש, והשביעי הזיז את האירוע למחוזות גיאוגרפיים אחרים – אבל ברמצווה היה תהיה. כי בארי הוא כפר אדוק, ומבחינתו ילדים לא יכולים לעבור סתם כך לבגרות בלי לקפץ על גשר חבלים ולחלוף דרך כתובות אש.  

זה מועד קיץ פרטי שלנו, ואנחנו מתים עליו. לראות כמה גדלו, ואיך השתכללו התרגילים (שכפי הנראה לא יהיו נחוצים להם אף פעם בשלב אחר בחיים). הברמצווה כעת מלאה מתמיד רגש וחיבור למה שקרה לנו.  

ובכל זאת – לא נסעתי לברמצווה בחצרים. בשבע בערב כבר אין לי כוח לדמיין נהיגה של שעה לכל כיוון. רציתי לנסוע וכבר לא רציתי, והשלמתי. אפילו לא פיתחתי בבית את חרדת מה הפסדתי, גם כששמעתי שהיה מרגש, נשארתי במקומי הבלתי מצטער.  

יכול להיות שמתפתח פה כפר נפרד? כפר של עצלנים פרובנציאלים שיודעים טוב מאוד שמרכז העולם הוא מתחת לאף שלהם, ולא יזוז משם אף פעם והם לא יזוזו ממנו?  

יום יבוא והוא יתמזג עם כפר חצרימבארי, הגדול ממנו, שכפי הנראה יבלע אותו כאילו לא בא אל קרבו. ואולי יישאר ככפר חתרני, זרם סודי רוחש באוקיינוס בארי הגדולה?  

מדי פעם יעיפו מבט חבריו זה בזה כיודעי סוד, יספרו על בריכה פרטית, פיג׳מה בצוהרי היום, חדר אוכל ובו שלושה שולחנות מלאים בערב של שישי. על שקט מתחת לבומים, דממה בשכונות, עלילות נסתרות, עץ שנפל מבלי שייראה.  

מי יספר את סיפור הכפר הזה? הרוב הדומיננטי כנראה יטמיע את סיפורינו בפרובינציה של סיפוריו הוא, אבל אולי אי פעם ניזכר במעט. לא כמו הנפילים המייסדים, אלא כדור שני, פחות מהראשון שישב בנגב הנצור והחזיק את הנקודה. כדור שישב תחת בומים שלא מכוונים אליו, ללא צבא מצרי באופק המאיים לכבוש אותו, דור מצומצם מהראשון, שחולשותיו האנושיות נראות לעין כל, ובכל זאת – החזיק. 

חול ומועד 

ימי החול והמועד מתערבבים בבארי. יש מועדים של המשכיות, המבטאים קשר בין עבר ועתיד, ויש מועדים מסוג חדש, המתקשרים ליום הניצב בפני עצמו בלי קשר לזמן החולף – ה-7 באוקטובר 

והינה, בהסתחררות האירועים, נודע לנו שאילן וייס ז״ל, שיצא מביתו מבצרו למעננו, מושב עכשיו.  אנחנו כבר למודות ניסיון. מכירות את מראה השיבה הזאת, שמזעזעת את החברים והמשפחה. וכלמודות לוויות ראשונות, שניות ומאוחרות, אנחנו יודעות שהלוויה הצפויה תהיה כואבת כאילו נודע על מותו בימים אלה.  

אילן, שנתן את ליבו לבארי, יזכה בהגעתו המאוחרת ליחס יותר פרטני, והלוואי ומשפחתו תזכה לסגירת מעגל. ועדיין, אין בקרבנו אבל שלם אחד, כולם משובשים.  

ריבוי המועדים אצלנו (גם הלוויות והחזרות הן מועדים), ועוצמתם הרגשית, מעידים על הזעזוע. כשנגיע לרגיעה יתרווחו המועדים ויהיו פחות טעונים. עוד לא הגענו למקום הזה, אנחנו אפילו לא רואות אותו באופק. 

על העיוורון 

כבר יותר משלוש שנים עברו מאז קם המחנה הליברלי להגן על מעוזיו הנמצאים תחת התקפה רבתי. עוד מעט ימלאו שנתיים ליום ההוא, בו הותקפה מדינת ישראל כולה. ועדיין אנחנו מפולגים, ועדיין נגוע הדיבור על אחדות במידה רבה של צביעות, כי כל צד רואה את האחדות כמצריכה שינוי דעה של הצד האחר (הקרויה בפי העם "התפכחות"). הקיטוב בינינו לא היה מעולם גדול יותר, וצד אחד רואה את האחר כמחריב את המדינה. הקיטוב הזה מגיע למשפחות וקורע אותן, וזה לא עניין מטאפורי, אני נתקלת בו באופן אישי מכל עבר.  

מחנה השמאל לא מצליח להבין איך השכבות העניות לא מתחברות עם ערכיו, האמורים להיטיב עימן, איך אחרי נטישה והפקרה הן יצביעו לבסוף רק לביבי, איך צער החטופים, שנוגע לליבן, לא יגיע אף פעם לשיתוף אקטיבי במחאה נגד השלטון. נדמה שמשהו שקוף לנו בשמאל בראיית האחר, או במילים אחרות, ראייתנו אותו לוקה בשטחים מתים, שטחי עיוורון.  

הסוציולוג פרופ' ניסים מזרחי מנסה להסביר, ואנסה לתמצת את מה שהבנתי מרעיונותיו, ושל עמיתיו שדיברו באותו הקשר:  

למחנה הימני, המסורתי, והדתי יש ערכים העומדים לפני צרכים חומריים וכלכליים, ממש כמו לשמאל. הליברליות האוניברסלית, מאיימת על ערכי השייכות והשורשיות שלו, ומתנגדת לדת. זה מחנה של קהילות שחשובות לו הגדרות, כדי לשמור על קיומן. בנוסף זהו מחנה שקופח תרבותית וכלכלית מאז קום המדינה. ש״ס והליכוד הם הראשונים שנתנו עמדות כוח למחנה המזרחי וכך נוצרה ברית היסטורית. הברית הזו דוחה את עמדות המוסר של הצד הליברלי מאחר שהן שייכות לצד השני.  

וכאן אני רוצה להגיד כמה דברים משלי. האמת היא שכל קהילות האדם שואפות לגידור ביניהן, שיאפשר פעפוע מצד לצד, אך לא יפרק אותן ויבטל את זהותן. בעולם המודרני יש מאבק מובנה בין השייכות לאוניברסליות. מבחינה מוסרית אנחנו תלויים בין טוב ורע ומחויבים לבחור ביניהם, אבל השייכות והאוניברסליות שנקשרות אליהם הן לא טובות או רעות בפני עצמן.  

אנחנו מסתובבים בעולם, צודקים בעיני עצמנו, ושומעים רק את קולנו. ומצד שני, אנחנו אכן זועקים, כי נראה שהצד השני ויתר על חוקי מוסר, שלרוב מושרשים גם ביהדות, שעליהם אי אפשר לוותר, מהם אי אפשר לסגת אחור. ומדובר במה שקורה עכשיו, לנגד עינינו בעזה, ולא רק בה.  

אבל אפילו בימים הקיצוניים האלה אולי תיתכן תקשורת עם המיינסטרים. אולי נמצא אותה דרך ההסתכלות האקדמאית הערה במתרחש סביבנו.