מורנוב – הסרט

חן שלח ומיכה לבנה  הם יוצרי הסרט "מורנוב", שיוקרן בערב יום השואה בערוץ הוט 8. שכונת מורנוב  בוורשה, היית השכונה היהודית הגדולה בעיר,  וערב המלחמה גרו בה כ-200 אלף איש. הגרמנים הקיפו אותה בחומה וכך נוצר גטו ורשה. כשפרץ המרד, כדי לחסל את המרד וגם כנקמה, העלו את כל השכונה באש. על פי ההערכה כ-10,000 איש  נשרפו שם ונקברו תחת ההריסות. השכונה שוקמה אחרי המלחמה והיום היא מקום מגורים מבוקש בוורשה. אנשים שגרים שם, אומרים שהם חיים עם רוחות רפאים של יהודים

בערב יום השואה, יוקרן בהקרנת בכורה בטלוויזיה (ערוץ הוט 8) הסרט התיעודי 'מוּרָנוֹב', של היוצרים חן שלח ומיכה ליבנה. הסרט, שאורכו 70 דקות, מביא את סיפורו של רובע מורנוב (Muranow) בוורשה, רובע שהיה המרכז היהודי של העיר לפני מלחמת העולם השנייה.

באוקטובר 1940 הוקם בו גטו ורשה ובעקבות המרד היהודי שנערך בגטו באפריל-מאי 1943 נהרס הרובע כולו ע"י הגרמנים.

לאחר המלחמה נבנה האזור מחדש והיום מורנוב הוא רובע ירוק ויפה אבל רוחות העבר ממשיכות לרדוף אותו.

בתור חובב היסטוריה הסרט הזה עניין אותי עוד בטרם צפיתי בו, ואכן לא התאכזבתי. אהבתי אותו מאד והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולראיין את שני יוצריו.

את שניהם אגב אני מכיר שנים. עבדתי איתם בעבר, בעיקר עם חן. אז לפני שנספר על הסרט, נכיר תחילה את היוצרים.

היוצרים של מורנוב

חן שלח, 55, מקיבוץ מזרע. בן הקיבוץ. נשוי לענת, גם היא בת מזרע ולהם 3 ילדים. "מגדירים אותי קולנוען" אומר חן, "אבל בעצם אני עושה את כל מה שקשור לתחום הקולנוע: בימוי, הפקה, עריכה והוראה. התחלתי עם זה מיד אחרי הצבא, בסוף שנות ה-80.

בזמנו כל מי שהשתחרר במזרע היה חייב לעבוד שנה במפעל. זה די שעמם אותי והציעו לי ללמוד יום בשבוע תקשורת במכללת עמק יזרעאל ולהיכנס לצוות של 'יומני מזרע', הטלוויזיה הקהילתית של הקיבוץ.

קפצתי על המציאה ומשם המשכתי הלאה. אחרי שנתיים במכללה הלכתי ללמוד בגבעת חביבה, בביה"ס למקצועות הטלוויזיה שהיה שם בזמנו.

למדו שם בעיקר חבר'ה מהתנועה הקיבוצית ויצאו משם לא מעט יוצרים שעובדים היום בתעשייה. איבתיסאם מרעאנה למדה שנה מתחתיי. לאחר מכן חזרתי למכללת עמק יזרעאל ועשיתי תואר ראשון מלא בתקשורת.

בכל השנים הללו הייתי בצוות של יומני מזרע ועשינו כל שבוע יומן בשידור חי לקיבוץ. זו הייתה תקופה מאד יפה מבחינתי."

"במכללה הכרתי את מיכה ליבנה שהיה מורה שלי ובעצם הקים שם את החוג לתקשורת. יותר מאוחר הוא הקים את מחלקת ההפקות של חברת מתב – טלוויזיה בכבלים, שהייתה אז בתחילת דרכה וישבה במערב חיפה, היכן שהיום חברת הוט.

מיכה, שהכיר אותי מהמכללה, הציע לי לבוא לעבוד שם, ובאתי. במשך תקופה קצרה ניסיתי לראות איך זה משתלב עם הקיבוץ אבל זה היה בלתי אפשרי, בעיקר כי זה היה רחוק ולא היה לי אוטו ואז החלטנו ענת ואני לעזוב את מזרע ועברנו לחיפה.

שנינו השתלבנו במתב, אני עבדתי באזור חיפה וענת הייתה מפיקה של אזור צפון. אהבתי את עולם הטלוויזיה, את האקשן, התנסיתי בהרבה סוגים של עבודה והתקדמתי מאד מהר.

זה היה מקום עם הרבה צעירים, כולם בוגרי בתי ספר לקולנוע ותקשורת והייתה שם מערכת מאד צעירה ופתוחה. עבדנו על חדשות ותכניות מקוריות, זה היה ממש בית ספר.

נתנו לנו יד חופשית למרות שהיינו מאד צעירים, כי כל התחום היה צעיר. אבל למרות שאהבתי את עולם הטלוויזיה, מתישהו הבנתי שאני רוצה גם לעשות סרטים.

התחלתי למשוך לכיוון הזה במקביל לעבודה במתב, עד שב-2002 חברת הוט השתלטה על הטלוויזיה בכבלים. הציעו לי להישאר שם אבל אז החלטתי שזו הזדמנות לעשות סוויץ' ולצאת לדרך עצמאית."

"הסרט הראשון שעשיתי נקרא 'חצי' – על בחור ממזרע שאביו היה גרמני נוצרי לפני שהתגייר. הסרט הבא היה 'שבעה' – על שבעת הנופלים של מזרע במלחמת יום כיפור ועל הקיבוץ בזמן המלחמה.

כמעט כל הסרטים שלי עוסקים איכשהו או במזרע, או בי ובמשפחה שלי. בין הסרטים הנוספים שעשיתי היו 'הנאמן' – סיפורם של הנאמנים שמונו בזמנו לנהל קיבוצים שהתמוטטו כלכלית וניסו לשקמם תוך שינוי אורחות החיים.

'כשג'בל נפל' – על הטייס ישי קצירי מקיבוץ חצור, שמטוסו הופל ליד תעלת סואץ במלחמת יום כיפור וצוות מילואימניקים של סיירת מטכ"ל יצא לחלצו ללא הצלחה לפני שנפל בשבי.

'ג'בל' היה כינויו של אבנר רון מכפר רופין שנהרג באותה פעולה. הסרט שודר פעמים רבות בערוץ 1 (היה לי הכבוד להיות מפיק ותחקירן של סרט זה. א.ר). 'פוטונובלה' – סרט אישי עליי ועל המשפחה שלי. 'האויבת שלי, השותפה שלי' – על ענת אשתי והשותפה העסקית שלה, פלסטינית מרמאללה.

סרט שמאד הצליח בעולם וזכה בפרסים בינלאומיים. 'חזיר בארץ הקודש' (ערוץ 1). 'המוסד, סיפור כיסוי' (יחד עם דוקי דרור ויוסי מלמן) – סדרה ששודרה בערוץ 8 והגיעה גם לנטפליקס. ועוד.

פעם גם עשיתי סרטי זיכרון אישיים, סרטי תדמית, וכו', אבל לא בשנים האחרונות, ותמיד גם עסקתי בהוראה. היום אני מלמד קולנוע לבגרות בתיכון עמקים-תבור (שנמצא במזרע) ותיכון וויצו נהלל, וגם במכללת אורט פסגות, חבר'ה שמיועדים ליחידות ההסרטה בצה"ל.

ההוראה חשובה לי, בין השאר כי הבנתי מזמן שאני לא רוצה לחיות מהיצירה בלבד. כדי ליצור בשקט אני לא יכול להרשות לעצמי שהסרטים יהיו הפרנסה היחידה שלי, וההוראה נותנת לי בסיס וביטחון כלכלי שעליו אני יכול להתבסס, ובמקביל לעסוק ביצירה, בסרטים וביוזמות שלי. בדברים שאני באמת אוהב."    

מיכה ליבנה, 66, נשוי + 3 בנות. תושב הישוב עצמון שבגוש שגב. לפני חצי שנה עבר עם אשתו, ד"ר ענת ליבנה, לחיפה לניסיון. אולי יעברו לעיר 'לקראת זקנה' כדבריו.

הוריו היו ממייסדי קיבוץ גזר, שם נולד. כשהיה בן 6 עזבה המשפחה את גזר ועברה לרגבה, ליד נהריה. בצבא שרת בשריון, כולל שנתיים בקבע, ולאחר השחרור החל לעבוד כעוזר צלם בטלוויזיה הישראלית בת"א.

"בשנים 79-80 עבדתי עם הצלם יוסי מולה" מספר מיכה. "ככה נדלקתי על תחום הצילום והחלטתי ללמוד קולנוע בבית צבי בר"ג. אז עוד למדו שם קולנוע. בפעם הראשונה לא קיבלו אותי כי היה חסר לי יידע תאורטי.

שנה אחר כך כבר הגעתי מוכן והתקבלתי. עשינו מסלול של שנתיים לימודים ועוד סטאז' בהפקה גדולה. בשנת 84, אחרי שסיימתי את הלימודים והתחתנתי עם ענת, עברנו לגור בבית השיטה, הקיבוץ של ענת.

 שם התחלתי מיד לעבוד כצלם ב'ערוץ לקיבוץ' של התק"ם שעשו אז באפעל.

הייתי מעין צלם הבית שלהם והתחרינו בהפקות של הקבה"א, שעשו בגבעת חביבה. במקביל עשיתי טלוויזיה קהילתית בבית השיטה והפקות נוספות בחוץ.

בשנת 86 הייתי צלם ועורך של הסרט 'מסע הבחירות של מאיר אריאל', שביים אידו סלע (מכפר הנשיא במקור) והפיק איתי לנדסברג (מתל יוסף במקור).

סרט שמאד הצליח והיה סוג של סרט פולחן הרבה שנים. בשנת 90 עזבנו את בית השיטה ועברנו לעצמון. המשכתי לעבוד כצלם ודי מהר נהייתי מפיק של מתב בחיפה."

"את חן הכרתי כשהיה תלמיד שלי במכללת עמק יזרעאל ואחר כך הבאתי אותו למתב. תמיד ראיתי את הכישרון שלו. בגלל שתמיד לימדתי בכל מיני מקומות, תמיד נתתי צ'אנסים למתחילים וחן היה אחד הראשונים.

התחלנו כמורה ותלמיד והמשכנו כמעסיק – עובד, אבל לא במובן הקלאסי של המונח. כבר במתב הוא מאד התפתח וצמח, גם כעורך וגם כבמאי. אני ממש זוכר איך הוא הפך שם ליוצר עצמאי שעומד בזכות עצמו, גם מולי, שהייתי סוג של בוס שלו.

אני מאד אהבתי את זה ועם הזמן נהיינו גם חברים ושותפים מקצועיים. הסינרגיה בינינו היא כזאת שלו יש הרבה רעיונות ולי יש את האומץ ללכת על דברים, גם אל הלא נודע.

ככה אנחנו משלימים אחד את השני. לאורך כל השנים, ליד העבודה הקולנועית גם לימדתי קולנוע ותקשורת. היום אני מלמד רק בסמינר הקיבוצים, קורס שנקרא 'תקשורת מקדמת'.

איך משתמשים בקולנוע בעבודה עם נוער בסיכון ובעיקר אנשים עם מוגבלויות. קולנוע אישי מעצים אני קורא לזה. היום עיקר האנרגיה שלי מופנה לחינוך בתחום הזה."  

איזה סרטים עשית במהלך השנים?

"הייתי כאמור במאי, צלם, עורך ומפיק. 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' היה סרט מכונן מבחינתי. שם גיליתי את כשרוני ואהבתי לתחום הדוקומנטרי, לספר סיפור שלם.

גרתי אז בבית השיטה ואני מעריך שבלי האפשרות שהייתה לי אז לערוך במשך זמן רב, בלי כסף, באולפן הקטן שהיה לי בקיבוץ, אולי הסרט הזה לא היה מתאפשר.

באמצע שנות ה-90 עשיתי עם הבמאי דני וקסמן את 'שירת הגליל', שגם היה סרט מאד מיוחד מבחינתי. על איזו כת בגליל שמבקשת עצמאות.

עם חן שלח עשיתי בין השאר את 'חצי' ו'שבעה', בשניהם הייתי מפיק וצלם, וחן היה במאי ועורך. במלחמת לבנון השנייה עשינו יחד את 'קורי עכביש' עם הבמאית צביה קרן.

יצירה נוספת מכוננת מבחינתי הייתה עוד בבית השיטה. בשנת 88 הקיבוץ חגג 60, ולקראת המאורע הכנתי עם עוד חבר'ה מהקיבוץ סדרה שנקראה '60 שנות'.

ארבעה פרקים על כל ההיסטוריה של בית השיטה. הסדרה הזאת ניבאה כבר את התפרקות הקיבוץ הישן. את ההפרטה. לפני כמה שנים לקראת  לחג ה-90 הכנתי להם פרק נוסף, על 30 השנים האחרונות.

הסרט המלא האחרון שביימתי היה 'סיפור סגור' שיצא ב-2015. זהו סרט אישי עליי ועל הזיכרונות שלי מקרב סולטן יעקב בו הייתי סמג"ד."   

איך הסרט נולד?

חן: "באביב 2017 הוזמנתי לפסטיבל הסרטים בוורשה, להציג את סרטי 'חזיר בארץ הקודש'. ההקרנה התקיימה בקולנוע בשם 'מורנוב'. זה לא אמר לי אז שום דבר.

ביום האחרון בוורשה עשו לכל הבמאים סיור באזור. אז כבר הבנתי שמורנוב היה בעברו רובע יהודי. הסיור התחיל בשניים מתוך שלושת הבניינים היחידים שנשארו שלמים במורנוב לאחר המלחמה.

אחד מהם שימש כמפקדת ה-אס אס בגטו, בגלל זה הוא לא נהרס, והיום נמצאת בו הפקולטה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת וורשה. מיד שאלתי את המדריכה איך זה להיות סטודנט במקום כזה, שבו הייתה גם רחבת השילוחים למחנות המוות.

ואז היא סיפרה שבאמת שמעה על סטודנטים שראו שם הבזקים של אורות לבנים, וכל מיני דברים מוזרים, וזה מיד הדליק לי את הדמיון. המשכנו בסיור ולאט לאט היא חשפה בפנינו את הסיפור של השכונה הזאת שממש לא הכרתי אותו."

שכונת מורנוב

חן: "שכונת מורנוב הייתה כבר 200 שנה לפני המלחמה ה-שכונה היהודית של ורשה. מה שאומר שהיא הייתה השכונה היהודית הכי חשובה בפולין ובעצם בכל העולם. המון שמות יהודיים מפורסמים יצאו ממנה. חמישה עיתונים יהודיים הופיעו  בה, חלקם בעברית. היו בה חיים יהודיים מאד שוקקים.

זו הייתה שכונה מאד עמוסה וצפופה וערב המלחמה גרו בה כ-200 אלף איש. לאחר כיבוש ורשה, כשהגרמנים החליטו סופית על הקמת הגטו, הם למעשה לקחו את השכונה הזאת, הקיפו אותה בחומה וכך נוצר גטו ורשה. זה היה הגטו הגדול, ולידו היה גם הגטו הקטן שהיה צמוד אליו.

בין שני הגטאות הפריד גשר. כשפרץ מרד גטו ורשה, הגרמנים, כדי לחסל את המרד וגם כנקמה, העלו את כל השכונה באש. פשוט הרסו אותה לגמרי.

השכונה הייתה בנויה כולה ממבנים של 3-4 קומות, עם חצרות פנימיות, ומתחת למבנים היו מרתפים ששימשו בדרך כלל כמחסנים. המרתפים הללו שימשו בזמן המרד כבונקרים ומקומות מסתור ללוחמים, ומסתור להמון יהודים בכלל.

כשהשכונה נשרפה הקומות העליונות קרסו והפכו לאיי חורבות, אבל המרתפים נשארו שלמים והמוני אנשים נשרפו בהם למוות ונקברו שם מתחת להריסות. אין אף מספר מדויק כמה אנשים נקברו שם, אבל המספרים נעים סביב 10,000."

"כשנגמרה המלחמה כל ורשה הייתה הרוסה, אבל אף אזור לא היה הרוס כמו רובע מורנוב. הפולנים היו צריכים לשקם את כל העיר וכשהם הגיעו למורנוב היו להם שתי בעיות.

אחת, שלא הייתה להם דרך טכנית, מעשית, לפנות את כל ההריסות, והשנייה שלא היו להם חומרי גלם לבנייה. ואז הם הגו את הרעיון לקחת את ההריסות, לטחון אותן במקום וליצור מהן לבנים חדשות שאיתן יבנו את השכונה החדשה, על גבי השכונה ההרוסה.

וזה באמת מה שהם עשו. כשהם התחילו את המבצע הזה בסוף שנות ה-40, בהריסות הללו היו את כל השאריות שניתן לדמיין, כולל כמובן גופות. בנוסף, הגופות שנקברו במרתפים כמובן שלא פונו מעולם. שם השכונה 'מורנוב' נשאר כשהיה וכך גם שמות חלק מהרחובות, אבל לא בהכרח באותו מקום שהיו קודם.

לחלק מהרחובות ניתנו שמות חדשים שקשורים למלחמה, כמו רח' אנילביץ'. בשנות ה-50 החלו להיכנס לשכונה המשוקמת דיירים חדשים, בעיקר יוצאי הצבא הפולני ששוכנו שם. השכונה הזאת היום הרבה יותר ירוקה ומרווחת מאשר הייתה לפני המלחמה.

אם פעם גרו בה 200 אלף איש, היום גרים בה 50 אלף. היא נחשבת לשכונה טובה, בלוקיישן מצוין, קרוב לעיר העתיקה, אבל עד לפני כעשור לא היו בה כמעט מקומות בילוי.

תמיד העבר והצל של הגטו ריחף מעליה. אבל לאט לאט התושבים בה התחלפו והחלו להיכנס לשם הרבה צעירים, וכך נכנסו גם יותר מקומות בילוי וחיים יותר תוססים ואורבניים."

זה הרקע. עכשיו נחזור לסרט.   

חן: "באותו סיור במורנוב המדריכה שלנו סיפרה שיש שם גם אנשים שאומרים שהם חיים עם רוחות רפאים של יהודים. פוגשים רוחות רפאים. זה הדליק אותי ובסוף הסיור לקחתי מאותה מדריכה פולניה את הטלפון, חזרתי לארץ והתחלתי לחקור את הנושא.

גיליתי לא מעט חומרים אקדמיים על המקום, וגם על רוחות הרפאים נכתבו כבר סיפורים, אגדות ומחזות. אפילו מצאתי דוקטורט של מישהי מניו זילנד על רוחות הרפאים שם.

אבל בשום מקום לא מצאתי שמישהו כבר סיפר את הסיפור הכללי של השכונה הזאת. על החיים שנקברו שם למטה ומה קורה שם היום. זה מאד הפתיע אותי והבנתי שהנושא הזה לא טופל כמו שצריך.

סיפרתי על כך למיכה ליבנה והוא מיד התלהב ואמר שהוא ישמח להצטרף לפרויקט. ככה התחלנו. שלושה חודשים אחרי אותו סיור בוורשה כבר נסענו לשם והתחלנו לצלם.

בלי שום תקציב, הכל עלינו, רק שנינו. ככה אנחנו עושים תמיד. מיכה הוא צלם מעולה ולכן הוא יצא כצלם, אבל גם כיוצר שותף לכל הסרט."  

מיכה: "כשחן בא אלי וסיפר לי את הסיפור מיד התחברתי לרעיון. א' מההתלהבות שלו. ב' אז לא הייתי בתוך פרויקט אחר ודיי בא לי לעשות משהו. ג' הסיפור עצמו, על כל המוזרויות שמתרחשות שם בשכונה. פשוט הרגשתי שבא לי לעשות את זה.

אז נסענו לשם פעם ראשונה והתחלנו לחפש מה יש שם. שלח לחמך, ככה אנחנו עובדים תמיד. נדלקים על משהו ומתחילים לעבוד עליו עם אמצעים ממש ראשוניים, אבל עם עצמאות הפקתית מלאה.

כך היה גם הפעם. נסענו לשם על חשבוננו, שכרנו דירה Airbnb בוורשה והתחלנו לחפש אנשים. צריך להדגיש שתמיד כשיוצאים לפרויקט כזה ביחד, חשוב להגדיר כבר בתחילת הדרך את חלוקת הקרדיטים בסוף.

היו לי בעבר כבר פרויקטים שעבדתי עליהם כצלם ומצאתי את עצמי לבד בשטח, בלי במאי, מפיק, ושות', ובסוף כשהסרט זוכה לתהילה אתה נשאר 'צלם' ולא שותף ליצירה כפי שהיה באמת.

לכן למדתי לעשות את הדיון הזה בהתחלה כדי למנוע אי נעימויות בסוף. ופה היה ברור מהתחלה שזהו סרטו של חן שלח ואני יוצר שותף, צלם ומפיק (את חלוקת הקרדיטים המדויקת אפשר לראות על הכרזה המושקעת של הסרט. א.ר)."

חן: "מאותה נסיעה ראשונה היינו שם עוד כמה פעמים וכמעט תמיד הדברים קרו תוך כדי תנועה. כלומר לא ידענו מראש מה אנחנו הולכים לעשות ואת מי אנחנו הולכים לפגוש. הרבה דברים שתכננו וצילמנו לא נכנסו בסוף לסרט, ולעומת זאת רוב המפגשים שכן נכנסו היו בלי שום תחקיר.

מה שרואים בסרט זה בעצם המפגש הראשון עם אותו מרואיין ולפעמים גם המפגש היחיד. הרעיון הראשוני שלנו היה ללכת סביב התופעה הזאת של רוחות רפאים.

זה היה המנוע לצאת לכל המסע הזה. אבל לאט לאט המינון של זה ירד, כי הרגשנו שיותר מידי מיקוד בנושא הזה עשוי להיות קצת מוגזם. קצת 'ממבו ג'מבו' כפי שמישהי אמרה לנו.

אבל זה כן היה כרטיס הכניסה לכל הפרויקט וגם עזר לנו לגייס כספים. אגב גם קרן חבצלת של השומר הצעיר נתנה כסף לסרט, בשלב יותר מאוחר."

מיכה: "די מהר הבנו שצריך להיזהר קצת מעניין הרוחות, כי זה ממצה את עצמו ובאמת קצת הזוי. וההחלטה הזאת מאד עזרה לנו למצוא את הכיוון שהלכנו בו בסוף. לספר את הסיפור של המקום, עם היחסים המורכבים בין ההווה לעבר."

"יחסים של תרבות אחת שחיה על תרבות אחרת. זה סיפור עם הקשרים אוניברסליים. הרי גם לנו יש סיפורי מקום והעניין של תרבות אחת שחיה על תרבות אחרת. זו נקודת האחיזה המרכזית, והרוחות הפכו לסימבול ולא למהות. וברגע שקלטתי שצריך להיזהר מעניין הרוחות נהייתי גם קצת שומר הסף. בוא נישאר נאמנים לקו שהחלטנו עליו. לרעיון של סיפור המקום."

חן: "ההתקדמות עם הסרט והצילומים הייתה מאד מורכבת. קודם כל בגלל השפה. אנחנו לא דוברי פולנית וחלק מהפולנים לא דוברי אנגלית. חלקם גם יכולים להיות חשדנים. פתאום באים שני חבר'ה מישראל שאין להם מושג מי הם ומבקשים לצלם ולשאול שאלות.

הראשון שהגעתי אליו היה מתן שפי, ישראלי שחי שם ומשמש כהיסטוריון במכון ללימודי השואה בוורשה. הוא שידך אותנו לבחורה מקומית, פולנייה נוצרייה שחיה כמה שנים בארץ, למדה פה פסיכולוגיה וקולנוע ומדברת עברית.

איתה התחלנו את המסע הזה והיא בעצם ליוותה אותנו במשך כל הצילומים, עזרה לנו להתחבר לאנשים ושימשה מתורגמנית. יחד איתה עברנו פשוט מאיש לאיש והתחלנו לדבר איתם, לשמוע, לראות ולצלם.

אחרי הנסיעה הראשונה, שנמשכה חמישה ימים, הבנו שיש לנו חומרים לא רעים ויש דמויות ויש סיפור. אגב כל הפעמים שנסענו לשם, חמש פעמים, היו נסיעות קצרות של כמה ימים, לפעמים אפילו יומיים, חוץ מפעם אחת של עשרה ימים.

בכל הפעמים חוץ מפעם אחת נסענו רק שנינו, בלי צוות נוסף. מיכה צילם ואני הייתי מקליט וראיינתי בעזרת אותה בחורה שליוותה אותנו. לא היה לנו תסריט ברור ולא ידענו לאיפה זה הולך אבל ידענו שזה לא יהיה סרט נרטיבי רגיל שיש בו גיבור אחד שעוקבים אחריו, אלא שהגיבור הוא המקום, ושאנחנו רוצים סרט שמורכב מסיפורים קטנים.

היה לנו גם ברור שחייבים בסרט אנימציה, כדי להמחיש את החיים שנקברו שם מתחת לאדמה, והחיים היום מעל האדמה. ככה התקדמנו ולאט לאט הסרט התגבש."  

איך היו הפולנים איתכם?

חן: "מאד הופתענו לטובה. א' מהנכונות שלהם לשתף אתנו פעולה. רוב מי שפנינו אליו נתן בנו אמון למרות שלא הכיר אותנו וזה היה מאד מפתיע.

פגשנו הרבה אנשים מעניינים. הסרט עוסק בעיקר בצעירים, בדור החדש שהגיע לשם, ורוב מי שפגשנו היו אנשים ליברלים ואינטליגנטים שרוצים להתמודד עם העבר.

ופגשנו גם את הצד היותר מדאיג. מישהו שאומר בסרט 'היהודים המזויינים', אמנם לא לנו כי הוא לא ידע מי אנחנו, או מצעד עממי לאומני שצילמנו ביום העצמאות הפולני והסתובבנו בו כפולנים כי אמרו לנו שזה עדיף.

אני הלכתי שם עם דגל פולני. אבל רוב הפולנים שפגשנו לא עונים על הדימוי הטיפוסי שרווח בישראל, שהם אנטישמים מלידה. ממש לא. אגב יש מחקר מאד מעניין של פרופ' פולני שמופיע בסרט.

הוא בדק את רשימת האנשים המשמעותיים בהיסטוריה הפולנית, ומה חושבים בכל מיני מקומות בפולין. הוא מצא שלדעת האנשים שחיים במורנוב, הדמות השנייה בחשיבותה בכל ההיסטוריה הפולנית הוא מרדכי אנילביץ'.

זה מראה כמה כבוד והערכה התושבים שם נותנים לדמות הזאת. אנילביץ' הוא דמות מאד מוכרת שם והרחוב המרכזי במורנוב נקרא על שמו.

הפולנים בכלל לא מתעלמים ממה שהיה. אין להם טענה כלפי ההיסטוריה היהודית והם לא מתכחשים לה. הם רק טוענים שגם הם, כמו היהודים, היו קורבנות של המלחמה."  

מיכה: "הייתי בוורשה פעמיים בעבר, לפני 15 ו-20 שנה ועשיתי שם שני סרטים. הראשון על יאנוש קורצ'אק והשני על חווה פולמן רבן מלוחמי הגטאות. זכרתי את וורשה מאז כעיר אפורה, מזרח אירופאית כזאת, אבל המפגש המחודש איתה עכשיו היה ממש מפתיע ונעים.

גיליתי וורשה מערבית ותוססת וממש התאהבתי בה. זו עיר מאד מעניינת, וכל המורכבות שם, מזרח, מערב, ההיסטוריה הפולנית מול ההיסטוריה היהודית, הכל נורא מעניין. גם הפולנים שפגשנו היו על הכיפאק, באמת. הרגשתי איתם טוב מאד. לא שום דבר מכל האגדות שאנחנו מייצרים על האחר."

סיום. סיכום.

חן: "כל העבודה על הסרט נמשכה שלוש שנים בדיוק, אבל זה היה מאד תובעני. זה לא היה סרט קל. כי ברגע שהסרט הוא לא נרטיבי ואין לו קו כרונולוגי או קו התפתחותי ברור, אז האפשרויות לספר את הסיפור הן בעצם אין סופיות. היו לנו המון חומרים מצוינים עם אנשים מעניינים שצילמנו ונאלצנו בסוף לוותר עליהם. דמויות לא פחות מעניינות מאלה שכן נכנסו לסרט. היה פשוט יותר מידי."    

מיכה: "אני מאד שלם עם התוצאה. מאד אוהב אותה. לא הייתי משנה שום דבר. אשתי מומחית לנושא הזה. היא ד"ר להיסטוריה שהייתה בעבר גם מנכ"לית בית לוחמי הגטאות, והיא הייתה הרפרנטית הראשית שלי בסרט הזה. ואם היא אוהבת אותו, אז הכל בסדר.."

הקרנת הבכורה של 'מורנוב' נערכה בפסטיבל ירושלים לקולנוע בחודש בדצמבר האחרון, והוא כבר שודר בטלוויזיה השוויצרית שרצתה אותו מיד. פה הוא יוקרן כאמור לראשונה בערב יום השואה בערוץ הוט 8 (יהיו כמובן שידורים חוזרים), והוא בדרכו לפסטיבלים בעולם. לסיכום: מומלץ!