את מופעי האקזיט של המפעלים הקיבוציים, מסבירים בשלל סיבות כלכליות. גורם מרכזי אחד נשכח: החברים הפסיקו לעבוד בהם ואבדו את תחושת השייכות למפעל
אנחנו בעידן "האקזיט" של מפעלים קיבוציים. בשנים האחרונות הקיבוצים מרבים בכך. רק שלאחרונה, זה נראה כמו מבול. כמדומני, רק בחודש האחרון היו ארבעה ועוד היד נטויה. הקיבוצים מוכרים את מפעליהם. כבר לא יצוא של תוצרת, מעכשיו זה יצוא של המפעל עצמו.
כצפוי, בעיתונות הכלכלית חוגגים את הצדדים הפיקנטיים: כמה מיליונים יקבלו החברים, כמה לפנסיה, משיכות החבל הבין דוריות של המענקים. וזה עוד לפני שנכנסנו לתביעות של בנים עוזבים, להתחלק בשלל בגין הוריהם שהיו שותפים ליצירת הנכס, אך אינם כדי לטעום מפריו.
הרבה קלישאות נזרקות לחלל האוויר: "מה גורדון היה אומר", או: "ברל מתהפך בקברו". חוגגים על דמותו של הקיבוצניק כבעל הון.
אין דם חדש
בקטע היותר רציני, בתיאור הסיבות לכך שהתהליך הזה קורה דווקא עכשיו, מסבירים כי יש פרוספריטי בשווקים, הרבה כסף מחפש "נתיבי מילוט" ושמפעלים קיבוציים מצליחים, הם אפיק השקעה נחמד ומניב.
ולמה הקיבוצים רוצים למכור? ההסבר הוא תהליך ההפרטה, שאחריו החברים חושבים יותר על כסף ביד עכשיו, לא בעתיד הרחוק: הוותיקים רוצים שיהיה "משהו" לתת לילדים החיים בחוץ, והפחות ותיקים רוצים כסף בשביל מקצה שיפורים בחייהם – הגדלת הבית, חו"ל, שדרוג המכונית ועוד.
התיאור הזה נכון, אך פוסח על סיבה שקשה להגזים בחשיבותה: העבודה. וליתר דיוק: הפיחות המואץ במספר החברים העובדים במפעלים ובענפי הקיבוץ בכלל, שגורם להתרופפות זיקתם למפעל לאחר שעזבוהו, ובהמשך לאבדן הזיקה של הקיבוץ כולו אליו.
הפסקת העבודה בקיבוץ נובעת ממעבר למקומות שבהם השכר גבוה יותר מזה המשולם בבית, מהזדקנות האוכלוסייה – חברים יצאו לפנסיה מבלי שבא דם חדש, מההעדפות של הנקלטים החדשים לעבוד במקצועות חופשיים לפי בחירתם, ולא בהתאם לצרכי הקיבוץ. ממחסור בדור מקצועי חדש בעקבות הפסקת הלימודים הגבוהים ברוב הקיבוצים.
בכל ההסברים הללו יש מן ההכללה. מן הסתם יימצאו יישובים ששם זה קצת אחרת, אבל כבר למדנו שהשינויים עוברים בין הקיבוצים בשיטת "העתק-הדבק".
האקזיט "מחליק" בקלות רבה יותר
עבודה של חברים רבים במפעל, איננה כמובן תנאי להישארותו בידי הקיבוץ, שהרי גם לכלכלה ולשווי שוק יש מה לומר, אבל במצב של דלדול במספר החברים העובדים, האקזיט "מחליק" בקלות רבה יותר. רק כדי להשוות, אני נזכר במשברים שחוו חלק מהעובדים בדיר, בעת שהודיעו להם על חיסול מפעל חייהם.
התמקדתי בעניין העבודה, משום שהוא נכון ביתר שאת לגבי החקלאות. הסופר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, אמר: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן", כדי להצביע על הקשר בין עבודת האדמה להשתרשות במולדת.
ברוח זו אפשר לומר: "אם עבודה כאן, מפעל כאן". אבל עבודה כבר אין כל כך ואחריה יעזבו בזה אחר זה גם המפעלים. ישנם תהליכים שהגיונם קשוח וברור היכן הם יסתיימו.
לעבדה או לאבדה
על הקרקע אין לנו בעלות. היא מוחכרת והשאלה היא מה יקרה אם יתחוללו בחקלאות תהליכים דומים לאלה הקורים בתעשייה, כלומר היא תתרוקן מעובדים חברי קיבוץ ותנוהל מבחוץ, וכשמספר החברים בקיבוץ יקטן, האם הוא יוכל להמשיך לעבד את אותו גודל משבצת, או שהרשויות ינגסו בה, או שייקחו אותה בכלל.
המאמץ להגדיל את מספר חברי הקיבוץ באמצעות שינויי סטאטוס של תושבים, בלא להגדיל את מספר עובדי האדמה שביניהם, לא יסיר את האיום על הקרקע החקלאית. הלחץ למסירתה יקרה בד בבד עם אבדן הזיקה אליה מצד החברים, בעקבות נטישת העבודה בה.
בסוף ישנן אמיתות יסוד שאי אפשר לברוח מהן. הקיבוצים קיבלו את הקרקע כדי לעבדה ולשמרה. לעבדה בעצמם, לא באמצעות פרוקסי. כדי להשאיר את הקרקע בידם הם יצטרכו להיות גם עובדי אדמה.
כדאי להתחיל בניסיון
אז לאן הולכים כאן? דרך אפשרית קוסמת, היא לנסות להביא את תנועות הבוגרים לקיבוצים – כקומונות חקלאיות-חינוכיות אוטונומיות. זה צורך דוחק, על רקע בריחתנו מן החקלאות ומעמל כפיים בכלל. הקיבוץ יפקיע ממאגר הנדלן שלו שישה שבעה בתים, כדי להשכירם או למוכרם בתנאים נוחים, לקבוצת בוגרים שתקים בתוכו קומונה ותחיה כקיבוץ בתוך קיבוץ.
עשרים אנשים צעירים, בעלי רוח שיתופית, יתמקמו בתוך הקיבוץ וייקחו על עצמם את החקלאות, החינוך הבלתי פורמלי וענייני התרבות. את מה שהם עושים בקומונות שלהם – יעשו בקיבוצים שבהם יהיו.
הם יחיו ויתפתחו ויגדלו בקיבוץ, כמו שהם עושים בקיבוצים העירוניים בנוף הגליל, ביפו ובשכונת שפירא בתל-אביב. כשצריך – קונים או שוכרים עוד בתים.
במקום תושבים, נקבל את חברי תנועות הבוגרים. קיבוץ בתוך קיבוץ לשעבר. ואולי בעקבותיו יקום עוד קיבוץ פנימי, שיתמקם בבתים שנפרדנו מדייריהם.
אם זה מתקיים בשכונה בבאר-שבע ובמצפה רמון, למה שזה לא יתקיים בקיבוצים. כדאי לנסות להחזיר משהו מערכי היסוד שלנו – במקומות שעוד רוצים בהם.
זו לא משימה לרבים, אבל מיזם שיתחיל בשבעה-שמונה קיבוצים, יוכל לשמש דוגמה לאחרים. זה אם לא רוצים שהחקלאות תלך בעקבות המפעלים, אפילו לא כאקזיט, אלא כהחזרה למדינה בעבור פיצוי חקלאי, אם בכלל. כדאי להתחיל בניסיון.
מופעי האקזיט של המפעלים הקיבוציים | צילום: גיא שמואלי
