שש שנים חלפו מאז פונו 8,600 תושבים יהודיים מבתיהם בגוש קטיף, בהוראת ממשלת ישראל. חלק מהתושבים מצאו את בתיהם החדשים במושבים, חלקם הקימו ישובים חדשים, ביניהם מושב באר גנים הממוקם במועצה האזורית חוף אשקלון. עדינה בר-אל ביקר בביתה של מרים בובליל, שמשפחתה הקימה בית חדש בבאר גנים על הקשיים ועל המצב היום. בובליל: "היו משפחות שלא היו מסוגלות לתלות את דגל המדינה ולשיר את 'התקווה' במשך זמן מה – אבל תמיד ראינו את האופק"
מרים בובליל היא חברת מושב באר-גנים, יישוב שנוסד על-ידי תושבי גוש קטיף לשעבר. מרים מספרת על עצמה ועל משפחתה, ומתארת את האופי המיוחד של היישוב, בו ה"יחד" הוא עיקרון מרכזי, והוא בסופו של דבר שימש אמצעי מרפא לשברים של המשפחות, שנאלצו לעזוב את בתיהם וכפריהם בגוש קטיף לאחר שנות פריחה.
מרים מארחת אותי בביתה מושב באר-גנים, הממוקם צפונית לאשקלון. אנו יושבות במרפסת רחבת ידיים, בה נושבת בריזה נעימה, במרחק קצר משיחי צבר המקיפים את היישוב.
והיא מספרת: "אני בת קבוצת יבנה. בעת השירות הצבאי הייתי מורה חיילת במושב שובה, שם הִכרתי את בן-זוגי פנחס. במשך שלש שנים לאחר נישואינו התגוררנו בקיבוץ, שם נולד הבן הבכור, ארבעת הילדים הנוספים שלנו נולדו בגוש קטיף. בשנת 1982 ראינו מודעה בעיתון שקוראת להתגורר בגוש קטיף. ביקרנו במקום ונשבינו מיד בקסמו, למרות שרובו היה דיונות של חול. אנחנו ממקימי מושב גדיד, מושב דתי."
הזוג הצעיר וההרפתקן החל לעבוד בחקלאות. הם גידלו שם ירקות שונים ופרחים. תקופה מסוימת הם התמקדו בוורדים. ולמרות שנגרמו להם הפסדים, היה להם קשה לעקור את הצמחים. בסופו של דבר עברו לגדל ירקות ללא חרקים – חסה, כרוב, פטרוזיליה, ועוד.
"במשך 25 שנים היינו חקלאים גאים," אומרת מרים. "בגוש עבדו איתנו פועלים ערבים מהסביבה והיו בינינו קשרים טובים. כאשר השטח החקלאי התרחב ל-80 דונם, העסקנו גם עובדים זרים וכולם הסתדרו היטב אחד עם השני."
החל משנת 1987, האינתיפאדה הראשונה, סבלו היישובים מפעולות טרור חוזרות ונשנות. ואז, בשנת 2005, החליטה הממשלה בראשותו של אריאל שרון, לפנות את השטח הצמוד לעזה.
"אפשר לקרוא לזה פינוי, עקירה, גירוש," אומרת מרים, "ברור כמה כאב לנו לעזוב בתים שנבנו וחלקות אדמה שעובדו בזיעת אפיים במשך 25 שנים. אבל מן ההתחלה ידענו שהדבר החשוב ביותר הוא ה'יחד', להישאר ביחד. לשמור על הקהילה שלנו. המשפחה שלנו, לדוגמא, קיבלה הצעה לשוב להתגורר בקבוצת יבנה, אבל בחרנו להישאר עם חברינו."
קהילה של קהילות
המשפחות שפונו התגוררו במשך שמונה עד עשר שנים בקָרָווילות, מבנים ארעיים, ביישוב ניצן של המועצה האזורית חוף-אשקלון. אחר-כך הוקם יישוב הקבע שלהם בתחום מועצה זו. השם באר-גנים מורכב מראשי התיבות של שמות היישובים שהיו בגוש קטיף:
ב – בדולח; א – אלי סיני; ר – רפיח-ים; ג – גדיד, גן-אור; נ – נווה-דקלים; מ – מורג. לא היה יישוב שממתחיל באות י. אפשר לומר שזה על שם הקב"ה, או "ילדים", הדור הצעיר, וכן על שם הפסוק מהתנ"ך: "מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים" (שיר השירים, פרק ד, פסוק 15).
באר-גנים, בו מתגוררות עתה כ-500 משפחות, בנוי באופן מיוחד. יש בו כמה שכונות ובכל שכונה מתגוררים יחד יוצאי אותו יישוב. וכך יש שכונה של יוצאי "גדיד", יוצאי "מורג" וכו'. נוסף להם מתחם שבו מתגוררים יוצאי יישובים שונים, שנקרא "נוף ים" ויש גם מתחם של צעירים. לכל שכונה כזו יש בית כנסת משלו(!) וכך ניתן לראות זה מול זה שני בתי כנסת, ולידם בית כנסת שלישי. "זכינו שבכל מתחם יש גם מבוגרים וגם צעירים," אומרת מרים.
"וכן, לכל משפחה כמעט יש בן או בת שמתגוררים עם משפחותיהם ביישוב, כך שיש המשכיות אבל לא קל לנהל יישוב מגוון כזה שיש בו הון אנושי מורכב, דתיים לצד חילונים, צעירים לצד מבוגרים, מייסדים לצד משפחות הבאות מבחוץ. אך היחד הזה יוצר מרקם חברתי מגוון."
מרים לא כל כך מרוצה מעובדה אחת – החומות עם השערים שיש צורך לבנות סביב הבתים: "דבר זה גורם לתחושת הסתגרות של משפחות, ומצד שני זה מונע גנבות."
משפחת בובליל היא ממייסדות באר-גנים ומתגוררת במקום כבר שש שנים. בנם מתגורר עם משפחתו בבית צמוד אליהם. רק כעשרה אחוזים מיוצאי גוש קטיף ממשיכים לעסוק בחקלאות, ביניהם פנחס בעלה של מרים, שמעבד שטחים ליד קיבוץ זיקים ומגדל שם ירקות מסוגים שונים, ביניהם ירקות נקיים ממזיקים.
"כל מי שהיה מעוניין להמשיך בעבודה חקלאית קיבל כ-40 דונם באזורים שונים – ליד זיקים, בשטח קלסברג באשקלון, מול מבקיעים ועוד. הסיבת למספר המועט של חקלאים לאחר הפינוי," מסבירה מרים, "היא קודם כל הגיל. אנשים התבגרו וקשה להם להתחיל הכול מחדש. בנוסף לכך היום כוח העבודה יקר מאוד."
חברה חדשה
"הפיצוי על החממות שלנו היה חלקי," אומרת מרים, "אבל היינו נחושים לבנות את חיינו מחדש. רובינו לקחנו משכנתא כדי להקים בית למרות הגיל התקדם."
באר-גנים הוא מושב לכל דבר ועניין, עם ועד פעיל ועם תשלום מיסי מועצה. ביוזמת הוועד יש הצגות ומופעים שונים. יש הפעלה של מועדון "גילעד" למבוגרים, אשר נפגשים שלוש פעמים בשבוע. המובילה את הפעילות בהתנדבות היא ציפי שרעבי ועמה יש צוות מתנדבות מהמתחמים השונים, שאחראיות לתכנים ולתוכניות.
יש חוג התעמלות לגיל השלישי בהדרכת פנינית שיין מניר ישראל, ומגוון חוגים לגילאים שונים, ביניהם בישולים וריקודי בטן. מובן שיש חוגי ספורט לצעירים ומבוגרים. אולם הספורט של היישוב פעיל במשך כל ימות השבוע, מבוקר עד ערב, עבור התושבים וגם לתושבים מהאזור.
אבל יש גם פעילות של השכונות הנפרדות. מרים מדגימה איך זה בשכונת "גדיד": "יש לנו תקציב מוועד גדיד, אשר עוזר למממן אירועים לקהילה. בין האירועים הרבים שנערכים כאן: מסע אופניים מסורתי בלג' בעומר, מסיבת פורים, סעודה משותפת וקידוש ב'שבת בראשית' ולפעמים סתם שירה על הדשא עם אכילת אבטיח."
במושב באר גנים פועל "בית ספר קהילתי משַלֵּב" – עם תלמידים חילוניים ודתיים שלומדים יחד. גם פה יש אתגרים שונים, כגון: קוד לבוש, תפילת בוקר. יש ביישוב גם ישיבה תורנית, אליה מגיעים תלמידים גם מהיישוב "ניצן" הסמוך ומהסביבה. תנועת הנוער "בני עקיבא" פעילה במושב עבור חניכים דתיים, בה משתלבים לעיתים גם בני הנוער מהמגזר החילוני.
"הילודה כאן רבה, בלי עין הרע," אומרת מרים. "יש מעון ביישוב לקטנטנים והוא מאוכלס לגמרי. משפחתונים שנפתחים ביוזמה פרטית מתמלאים חיש מהר. מובן שיש מכולת קטנה המשרתת בנאמנות את תושבי המקום ואפילו עמדת 'פלאפל הכיכר' שנמצאת מול שער בית הספר, והתלמידים יכולים לקנות שם בתום הלימודים פלאפל, ברד ועוד."
ביישוב מתגוררות משפחות שכולות, שיקיריהם נפגעו מן הטרור בגוש קטיף. לזכרם של הנופלים יש בבאר-גנים "גן הנופלים", שהוא גן מוסיקלי. עם פעמוני רוח וכן יש בו חמישה סלעים גדולים.
חיזוק השבורים
אחת הפעילויות שחיברה את כל התושבים היתה הכנת הפסיפס הקהילתי. מרים, שהיתה בין האחראים והיוזמים של הפרויקט בשיתוף האגף לשירותים חברתיים במועצה, אומרת: "המסר שלנו היה: מתוך השבר לבנות את העתיד. שברי האבנים שהצטרפו לתמונה גדולה משותפת, מסמלים זאת היטב.
האמן שעבד עמנו היה אריק כלפון מאניעם. היו שלבים שונים לפרויקט. זו היתה עבודה שיקומית לכולנו. בשלב ראשון התבקשו התושבים להביא תמונות ולהעלות רעיונות כדי לשמר את הזיכרונות של היישובים שפונו.
ואז תוכנן שלד היצירה. בכל יום שלישי הגיעו אנשים למועדון, שלושה דורות ישבו זה לצד זה – שמעו, ישבו והדביקו אבנים לפסיפס במשך שלוש שעות, כל אחד על משבצת משלו.
כך במשך שנה. לאחר מכן עברה עוד שנה עד שהורכב הפסיפס כולו. היה טכס מרשים של הסרת הלוט. בפסיפס יש תמונות שונות מהגוש – עבודת אדמה, דייג, פעילות חברתית.
אומרת מרים: "היה זה תהליך חברתי חשוב במסגרת חיזוק ה'שבורים'. מה שחיזק את השברים היה ה'יחד', האחד למען השני, ערבות הדדית ללא מירכאות! יש לציין את עזרת המדינה ועזרת המועצה האזורית חוף אשקלון בתהליכי השיקום וההשתלבות בחברה ובמעגל התעסוקה.
מושב באר גנים
עברנו תהליכים טיפוליים עם אנשי מקצוע – סדנאות בטבע, שיחות, מפגשים עם יועצים ארגוניים ולצד אנשי חינוך רבים המתגוררים כאן, מועסקים כמה מאנשינו בתפקידים שונים במועצה. אני עצמי," היא מוסיפה, "עובדת במתנ"ס המועצה."
והיא מסכמת: "הגירוש היה למחרת תשעה באב, די סמלי. בתחילה לא היה קל. היו משפחות שלא היו מסוגלות לתלות את דגל המדינה ולשיר את 'התקווה' במשך זמן מה – אבל תמיד ראינו את האופק.
הבנו שאנחנו נקום מן המקום הנמוך ביותר בו נמצאנו. ובאמת עשינו זאת. למראה הבתים החדשים, הדור הצעיר שחי איתנו, אנחנו מעודדים והחיוך עולה על פנינו."
ואכן, על בסיס הפסוק מן התנך: "מעיין גנים, באר מים חיים", יש כאן חיים.
