דליה גולדמן, ממושב כפר-אחים, חיה מגיל 18 בצל הטרגדיה המשפחתית – רצח אביה ג'ו אלון, שכיהן כנספח אווירי בוושינגטון. יחד עם זה היא משתדלת לצבוע בצבעים מרהיבים את עולמה ועולמם של אחרים באמצעות יצירותיה האמנותיות. בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על ילדותה ונעוריה, בהם נדדה המשפחה בעקבות שירותו של האב – על הרצח והתיאוריות לגבי זהות הרוצחים – ועל שאיפתה לעולם יפה יותר, נעים ושלו ואמונתה בשלום שיגיע
דליה נולדה בשנת 1954 בעפולה, בת בכורה לאביה ג'ו אלון, ששירת כטייס ברמת דוד ולאימה דבורה, אחות מעשית במקצועה. סבה מצד האב הגיע מצ'כיה וסבתה מגרמניה. סבה וסבתה מצד האם עלו מתימן בשנת 1930 והתיישבו בשכונת שעריים ברחובות.
"אמי דבורה עזבה את הבית בגיל צעיר," מספרת דליה, "כי רצתה ללמוד ולהתפתח. היא עבדה בבית החולים בבאר-שבע, ושם הכירה את אבי, בעת שהגיע לבקר את אחד החולים, חברו הוגו מרום, ממקימי חיל האוויר הישראלי. הוא 'שידך' ביניהם."
שירותו הצבאי של אביה הביא לילדות מלאת נדודים ומעברי דירה: "מגיל שנתיים עד גיל שמונה-עשרה עברתי ב-13 שנות לימוד 7 בתי ספר: ברמת-דוד, חצור, אנגליה, רמת-השרון, באר-שבע, חצרים וארצות-הברית. זאת בעקבות מקומות שירות שונים של אבי."
המשפחה התגוררה במשך כשלוש שנים בפרוור של וושינגטון. דליה, שהגיעה לשם בגיל 15, למדה במשך שנתיים בתיכון, אותו סיימה בהצלחה והספיקה ללמוד עוד שנה בקולג': "חודש לפני שהיינו אמורים לסיים את השהות שלנו שם, נרצח אבא שלי בפתח הבית, כשהוריי חזרו ממסיבה.
זה היה ביולי 1973. חזרנו לארץ עם ארונו. שלושה חודשים אחר כך, אני זוכרת שעמדתי ביום הכיפורים עם אמי על מדרכה ברמת השרון ושמענו שפרצה מלחמה. ואז אמי, שניחנה בחוש שישי, אמרה לי: 'בגלל זה אבא שלכן נרצח'."
מי רצח את ג'ו אלון?
עד היום לא ברור מדוע נרצח ג'ו אלון ועל ידי מי נרצח. במרוצת הזמן נשמעו תיאוריות שונות לגבי זה.
בסרט "מי רצח את אבא?", סרטה של ליאורה עמיר-ברמץ ששודר בערוץ הראשון בשנת 2011, טען ההיסטוריון אורי מילשטיין, שג'ו אלון נרצח מחשש שעלול היה לחשוף סוד לגבי קנוניה בין ישראל וארצות הברית, לפיה יאפשרו למצרים להיכנס לסיני ולהרוג כמה חיילים ישראלים.
זאת כדי להחזיר להם את הכבוד הערבי, שיסכימו לשבת אל שולחן הדיונים ולעשות שלום.
בספרו: "מי רצח את ג'ו אלון?" טען פרד ברטון שהרצח בוצע על ידי הארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור". עוד תיאוריות נשמעו, אפילו של רצח בידי בעל קנאי.
בכל אופן, זו עדיין חידה. ליד קיבוץ להב ניטע יער לזכרו, וכן נוסד "מרכז ג'ו אלון" – מרכז תיירותי וחינוכי בו נמצא גם מוזיאון התרבות הבדואית. גם הדרך מבאר-שבע לבסיס חצרים נקראת על שמו.
בסלון ביתה המרווח והבהיר, שמקושט במגוון מיצירותיה, מספרת דליה: "אני זוכרת את ליל הרצח כאילו קרה אתמול. זה הגיע בהפתעה נוראית.
עד אז חיינו בפרבר אמריקאי אמיד, נינוח ולא היו שום סימנים מקדימים. אני סבלתי מהשלכות הרצח שנים רבות," מוסיפה דליה, "בעיקר עקב האבל הכבד של אימא והעצב הנורא שלה. אז גיליתי כמה היא אהבה אותו, כמה הוא היה חסר לה."
דליה חזרה למסלול הרגיל. חודש לאחר חזרתה ארצה היא התגייסה לצבא. היא שירתה כפקידת מבצעים בבסיס חצרים, הבסיס אשר רק שלוש שנים קודם לכן היה לה לבית, לפני הנסיעה לאמריקה. הבסיס אותו הקים אביה והיה מפקדו.
חיים חדשים והמעבר לבית במושב כפר-אחים
"לאחר השחרור התקבלתי ל'שנקר', שנקרא אז 'בית הספר הגבוה לטקסטיל ואופנה'. למדתי שם שלוש שנים," היא מספרת. בשנת 1977, ארבע שנים לאחר הרצח, דליה נישאה לחבר שלה אבנר גולדמן מבאר-שבע.
השניים עברו להתגורר בירושלים, כי אבנר למד כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה. שני ילדיהם, דנה ואלון, נולדו שם.
"אבל לאבנר ולי היה תמיד חלום לגור במושב. כשהייתי כבת שש-שבע," היא נזכרת, "גרנו בבסיס חיל האוויר בחצור, ואני למדתי בבית הספר 'מבואות' במושב באר-טוביה."
"כאשר הייתי מבקרת את חברתי בכפר ורבורג, נהניתי דווקא מריח הרפתות, משהו כמו ארץ ישראל האמיתית."
המרחבים קסמו לי, השקט, הרוגע, כך שהחלום היה משותף לאבנר ולי. הזדמן לנו לקנות משק מושב כפר-אחים משק די מוזנח, עם צריף רעוע, ולאחר שש שנים בירושלים, בשנת 1983, עברנו למושב."
אבנר אוהב מאוד את עבודת החקלאות. הוא התחיל בשתילת ארטישוק: "בפעם הראשונה שפתח את קו המים, והממטרות החלו לעבוד," מעידה דליה, "זו היתה המנגינה היפה ביותר ששמע עד אז."
בהמשך גידל במשק אפרסקים, ועתה הוא מטפח פרדס עם תפוזים וקלמנטינות. במקביל לעבודה במשק עסק אבנר במה שלמד באקדמיה, והיה גזבר של מושבים שונים באזור במשך שנים רבות, ביניהם ערוגות, כפר ורבורג וניר-ישראל.
תקופה ארוכה הוא יו"ר הוועד מושב כפר-אחים, וכן נציג המושב במועצה האזורית באר-טוביה. הוא היה פעיל מאוד במועצה, בתקופת כהונתו של חנן חסיד כראש מועצה. ב-26 השנים האחרונות אבנר מכהן כמנכ"ל "מכון תערובת גדרות". בשנים האחרונות הוא אף מכהן כחבר הוועד המנהל של המכללה האקדמית "אחווה" וחבר בחֶבר הנאמנים שלה.
דבר נוסף שהמשפחה הרוויחה במעבר למושב הוא הקביעות. מספרת דליה: "בעקבות הנדידה שלי בילדות ובנעורים, נשבעתי כבר בגיל שמונה-עשרה, שהילדים שלי ילמדו מכיתה א' עד יב' באותו מקום. וכך זה קרה. הם למדו בבית הספר היסודי 'מבואות' ובתיכון באר טוביה."
עתה בתם דנה, בת 40, היא מרפאה בעיסוק. בנם אלון, בן 38, שמנציח בשמו את משפחת סבו, הוא מנהל שיווק של BMW. שני נכדים משלימים את אושרם של דליה ואבנר.
אמנות בצבעים וניחוח הפרחים
"עבדתי כשנה כמעצבת טקסטיל בדרום תל-אביב, עיצבתי מספר בדים ואפילו נשלחתי לפריז לתערוכת טקסטיל בינלאומית," מספרת דליה, "העבודה הזו היתה תובענית, ולא התאימה לחיי המשפחה. לכן עברתי לעבוד במועצת קריית מלאכי. שם הייתי כחמש שנים מעצבת תפאורות ואירועים, אחראית על עיצוב כרזות, הזמנות ותפאורות לחגים."
במשך השנים, גם לאחר הנישואין והלידות, חוותה דליה משברים רגשיים בעקבות הטרגדיה. העבודה הזו אפשרה לה ביטוי אמנותי במשך כמה שנים.
אבל היא תמיד חיפשה אמצעי ביטוי חדשים. לאחר מות אימה בשנת 1995, כאשר דליה היתה בת ארבעים, היא עברה לעסוק במקצוע שזירת פרחים. במשך 25 שנים היא עסקה בזה. לדבריה: "ליָד הנותנת פרחים נדבק קצת ריח ניחוח ואני הייתי מאושרת להיות מקשרת בין הפרחים לבין האדם שמקבל אותם."
יש לציין שדליה גם ציירה במשך כל השנים בטכניקות מגוונות. היא הציגה את ציוריה בתערוכות שונות. בשנת 1986 הוצגה תערוכת ציורי מים של דליה תחת הכותרת "בתים ונופים בכפר אחים" במועדון הכפר. בשנת 1991 הוצגו עבודות שלה, תמונות נייר וכדים מצוירים, בגלריית "טמארו" בהרצליה פיתוח, בחסות רות דיין.
"אני תפקידי לקשט"
דליה יוצרת גם חפצים וקישוטים בשיטת "רֶדי מֵייד", כלומר: היא מאתרת חפצים ואביזרים במקומות שונים, מצרפת אותם זה לזה, או מוסיפה להם אלמנטים צבעוניים זוהרים, כגון חרוזים ופרחים: "אני אוהבת לראות דברים ולחשוב איך אפשר להפוך אותם למשהו שלי," היא אומרת.
"זה מאוד מקובל באמנות. יש לי תפיסה שהיא: 'אני תפקידי לקשט'. הפילוסופיה מאחורי זה: יפה זה נעים וטוב וזה מה שאני רוצה. אני רוצה שאנשים יחוו את היופי והטוב וכמובן יש בזה גם אלמנט של מיחזור."
אחד המוטיבים החוזרים בציורים של דליה, בעבודות הפסיפס שלה ובעיטורי הכדים, הוא הבית עם הגג האדום. לכאורה סמל לבית משפחתי קטן, אידילי.
אולם, על פי רוב ליד הבית עומד עץ ברוש. לדעתה של דליה הברושים, שנטועים בדרך כלל בבתי קברות, מסמלים גם מוות. כך ניתן לראות את שני העולמות של דליה – מצד אחד, חיים שלווים ויפים של משפחה בחיק הטבע, בכפר. ומצד שני – צילו של סוד המוות של אביה, שמעיב על חייה.
המשוררת ששואפת לשלום ולחמלה
לדברי דליה: "אולי אני נאיבית, אבל יש לי שאיפה לשלום בין אנשים, בין עמים, להרמוניה, לשקט לשלווה. הייתי כאחד החולמים; כמו ג'ון לנון ששאף לשלום וחשב שיש עוד אנשים כמוהו, ולבסוף נרצח בפתח ביתו."
יש לציין שדליה גם כותבת. במשך כל השנים היא כותבת יומן בכל יום, בו היא מפרטת את האירועים שהיא חווה ואת מחשבותיה. מובן שאף אחד עדיין לא קרא ביומן זה. "אולי בעתיד יחשבו שהייתי די חשובה וזה יהפוך לספר," היא אומרת.
מה שכן ניתן לקרוא מפרי עטה הם שירים. כן, דליה היא גם משוררת וכבר הוציאה לאור ספר בשם: "זיכרונותיי קשורים בסרט – סיפור חיים בחרוזים", בו משולבים בין השירים צילומים של עבודותיה הצבעוניות. באתר שלה – Daliagoldman.co.il – ניתן לקרוא את שיריה ולראות את מגוון עבודותיה האמנותיות.
ונסיים בציטוט של אחד משיריה:
"רציתי לספר / שראיתי שוטר / עוצר.
באמצע התנועה / בתוך ההמולה / מרים חתולה.
זוהי חמלה."
