הפסל בני קלינסקי, מבצרון, ממשיך ליצור גם בגיל 88 * קלינסקי הוא אמן בנשמתו, שבעבר היה דבוראי חרוץ ועבד כשמאי בקרן לנזקי טבע * לדעתו החקלאות, כפי שהיא מתנהלת כיום, היא בעייתית ביותר: "חייב לבוא שינוי משמעותי, כי אחרת נאבד את החקלאות והחקלאים" * לאורך חייו קלינסקי פיסל מאות פסלים ומכר פסלים בודדים, כי בשבילו לפסל זאת פיזיותרפיה ולהגשים את אש רוח היצירה שבו
מה יותר הולם יותר לעיתונאית לזהות בית של פסל עם ידי זהב? אנחנו נוסעים לפי ההוראות למרכז המושב, סמוך לבית העם במושב בצרון. כבר מהמדרכה בה מוצבים פסלים רבים, מבינים שמגיעים ליעד הנדרש. שדרת פסלים מסוגים וגדלים מגוונים, מקדמת את פני המבקרים והעוברים במדרכה. על כולם מנצח איש מיוחד במינו, המחזיק בכמה כובעים: חקלאי, פסל, צלם ועוד. איש חרוץ שלא פוסח על העבודה באבן מדיי יום ביומו. כי בשבילו לפסל זאת פיזיותרפיה של ממש. איש צנוע, שבגילו לא מרבה לצאת מחוץ לממלכה המיוחדת שיצר במשך השנים – יצירת מאות פסלים המקיפים אותו בבית על מדפים, על הרצפה בגינה בחצר בבית המלאכה ובעצם בכל מקום ומקום.
שורשים עמוקים באדמה
בנימין קלינסקי (88) הינו דור רביעי ממשפחת אביו מרדכי קלינסקי, ממייסדי פתח תקווה שעלו לארץ ב-1883 ודור שמיני לילידי ירושלים וחברון ממשפחת אימו. מספרים ששמו בנימין ניתן לו מהוריו מרדכי ולאה קלינסקי ע"ש הנדבן הידוע בנימין דה רוטשילד. סבו, אב אמו, היה מראשוני התלמידים בבצלאל, כך שהכישרון האמנותי בידיים עובר בגנים של המשפחה. החיבור לאדמה החל עם המשפחות הראשונות חלוצי ביאליסטוק שהגיעו בשנת 1883, שנקראו "הביאליסטוקאים" בפי ראשוני פתח-תקוה. אביו, מרדכי ז"ל, עבד כל השנים בחקלאות ובאריזה, ולאחר מכן בסניף תנובה. בשנים האחרונות לחייו עבד במחלקת הבנייה של הסוכנות, ונמנה עם צוות האחראים על בניית המעברות לעולים החדשים. מרדכי קלינסקי נפטר צעיר משבץ בשנת 1958.
בני הוא אוהב טבע מוצהר, שינק בחלב אימו את האהבה לחקלאות ולעבודת כפיים. כך נבחר ביה"ס החקלאי "עיינות" כמוסד בו הילד ילמד וישכיל. "עיינות" הייתה המסגרת שהשפיעה על כל חייו ועיסוקיו הבוגרים. קלינסקי "כבר כילד נודעתי כילד סקרן ושובב מאד. העדפתי לבלות במרחבים ובפרדסים יותר מאשר בכיתה בביה"ס היסודי. שם בטבע בפרדסים גיליתי עולם ומלואו, מעניין ומלמד, שנתן חופש דרור למחשבות וליצירה שבי. כך גיליתי שיש לי כשרון בגילוף בעץ.
"האולר היה אביזר מועדף בשבילי, ותמיד היה מצוי בכיסי לכל מצב שיקרה בדרכי. יחד עם כפיסי עץ לגילוף, ייחלתי שאתקל בחלק מגזע או ענף מעניין. הדמיון הפליג ואלו היו בשבילי שעות קסומות ומהנות, הרבה יותר מלשבת בכיתה המשעממת. שיעורי בית לא הכנתי כמעט, התעודות שלי היו ממש לא מזהירות. וציוני ההתנהגות היו תמיד שלילים. לכן שמחתי שהיה מוסד חינוכי שהסכים לקבל אותי, להבדיל מבתי ספר אחרים.
"מנהל 'עיינות' המיתולוגי משה עתידיה בחן אותי בע"פ. שאל אותי בין היתר איך הדג נושם? ולפי תשובותיי התקבלתי. ארבע שנים שביליתי ולמדתי במקום המיוחד הזה, הם משמעותיים מאד בחיי, מבחינות וכיוונים שונים. תחום התמחותי העיקרי היה המכוורת. כבר מההתחלה נשאבתי לתחום, ועוד לא ידעתי שזה גם יהיה תחום העיסוק והפרנסה שלי בחיים.
"בפנימייה בעיינות הכרתי גם את אשתי רותה קצב, שלמדה איתי במחזור י"ח, עם אחותה יהודית קצב. לאחר סיום הלימודים, ב-1951, רוב בני המחזור המשיכו לקיבוץ משמר דוד שנוסד בשנת 1948. התאחדנו עם גרעין מנהלל ואחרי חודש התגייסנו לנח"ל. במסגרת השירות במשמר דוד הפכנו לחברים מהמניין בקיבוץ, בו הקמתי את המכוורת ונהניתי מאד שיכולתי ליישם את מה שלמדתי בעיינות.
"השלב הבא היה שרותה ואני הפכנו לזוג רומנטי. למרות שרותה למדה איתי באותה הכיתה, רק בקיבוץ פרחה אהבתנו כשגרנו צריף ליד צריף. התחתנו בחתונה קולקטיבית של שישה זוגות יחד בקיבוץ. והשמחה הייתה רבה. במקביל קיבלתי אישור ללמוד פיסול קרמי אצל אריה אמון בקיבוץ עינת. עבדתי גם כשוליה אצל הפסל קוסו אלול, וכן עבדתי במשק בקיבוץ, ברפת, בדיר וגם עבדתי בפלחה. בעלי חיים היו מחוברים אלי והיוו נושא לאורך כל השנים בעבודותיי הפיסוליות."
בני מספר שהחיים הכלכליים בקיבוץ התחילו להיות בעייתיים ל-120החברים: "הייתה אווירה מאד לא נעימה, הרבה ויכוחים וחברים התחילו לעזוב. בשיא עזבו כ-70 חברים, זה היה קשה וההרגשה ששררה הייתה שהקיבוץ עומד להתפרק. 'איחוד הקיבוצים' שלחה תגבורת אנושית מקיבוצים אחרים, לסייע להתגבר על המשבר ולא הסתייע. נשארנו 20 חברים והבנו שזה הולך להיות הסוף. אכן סוף ההליך היה עוד שנים אחרי שעזבנו. עד שהקיבוץ שהתפרק, והפך ליישוב קהילתי."
המעבר לבצרון
"בשנת 1960 עברתי עם משפחתי למושב ביצרון. חיידק האהבה לחקלאות המשיך לפעם בי, במיוחד לענף הדבורים, לצד היצירה שהמשיכה לשגשג. המכוורת שהתחילה עם 20 כוורות, גדלה והתרחבה מתקופה לתקופה. עד שבשיא הגיעה ל-400 כוורות, שהיו מפוזרות במושב ומחוצה לו. המשכתי עד לשנת 1989 בה החלטתי לסגור אותה, מאחר ועבדתי בפורטו ריקו בשליחות במשך שלוש שנים, והטיפול המסור שלי היה חסר לדבורים. בנוסף עקרו פרדסים רבים. ונקודות המרעה הצטמצמו וכך גם הדבורים שלי".
בני המשיך בדרכו האמנותית ויצא ללמוד פיסול אצל הפסלים: יעקב אפשטיין ורודי ליימן. לאחר התנסויות רבות בפיסול בחומרים שונים ומגוונים, הייתה תקופה שגברה נטייתו לפיסול בעץ, מתוך הבנתו ורגישותו לחומר המתבטא בזרימת הצורה, עם תכונותיו של העץ, יופיו וייחודו.
במקביל לפיסול, קמינסקי צייד את ביתו בעבודות נגרות אומנותיות, פרי ידיו, כמו שולחן האוכל, המטבח על ארונותיו, הסלון וחדרים אחרים: "באותה תקופה עבדתי כשמאי בקרן לנזקי טבע והסתובבתי בכל הארץ. בנסיעות הללו אספתי שורשים, ענפים ועצים שנפלו או נעקרו. זהו תמיד חומר גלם נהדר. זה הגיע למצב שחברים ואנשים שהכירו אותי, וכבר היו מדווחים לי לבוא לאסוף חומרים."
בתחילה העדיף לעבוד עם עץ וגם יצר בחימר ובהאבן שהיא החומר העיקרי ביצירתו. בשנת 1968 עבד ב"מרכז לחקר הדבורים"בפקולטה לחקלאות ברחובות, ושימש כעוזר מחקר והוראה של פרופ' יעקב לנסקי ז"ל, במשך ארבע שנים. שם הכיר את העבודה עם מיקרוסקופ אלקטרוני סורק. בצילומיו המצטיינים הנציח בסריקה אלקטרונית, את האנטומניה של הדבורה ועל כך זכה לשבחים רבים. על חלק מצילומיו אף הוענקה לו מדליית זהב "בקונגרס בינלאומי לגידול דבורים" שנערך בזמנו ביוון. הצילומים: "בסיס מחוש של הדבורה" ו"מסרק מכבש ואבקת פרחים" ואפילו " מנקה סל ברגל" אוגדו בחוברת.
בתחום זה בני עבד חמש שנים ונהנה מכל רגע. בעקבות לימודי צילום ב"מדור ללימודי חוץ של הטכניון", הציג תערוכה משולבת של פיסול וצילום ברחובות וזכה למחמאות רבות. בנוסף השתתף בתערוכות חובבים ארציות, בהן זכה פעמיים בפרס ראשון בפיסול.
איך אתה בוחר מה לפסל?
"זאת שאלה שתמיד שואלים אותי. והתשובה היא דיי פשוטה – אני לא בוחר. כמו שאני מאמין בטבע, זאת גם הדרך שלי גם ביצירה. מתוך האבן או העץ או כל חומר אחר שאני מפסל בו, החומר הוא המוליך אותי. אני לא מכין סקיצות, לא משרטט מה בכוונתי ובתוכניתי לפסל. בכלל מעניין שאני לא יודע כלל לצייר, למרות הכישרון לפסל.
"האיזמל, הפטיש, המסורים למיניהם וכלים נוספים הם המסייעים לי להוציא מהחומר פסל כלשהו. יש אבנים או חלקי עצים שמיד מדליקים את גיצי היצירה שבי , וכבר לפי הצורה והעיצוב הטבעי. אני מרגיש שהידיים שלי לוקחות אותי לכיוון הנכון, גם כשעדיין אינני יודע מה תהיה הצורה הסופית. יש פסלים עם צורה ברורה ומובהקת שפשוט היד לוקחת אותי, להוציא אותם לאור. לרב זה ציפורים ובעלי חיים למיניהם וכן דיוקנאות של בני משפחה, מפורסמים ודמיוניים."
קלינסקי מוביל אותי בגן הפסלים האין סופי שלו. ומדגים לי על מספר פסלים המוצבים ללא סדר מסוים ומכוון, איך הצורה יצאה מחומר הגלם כמעט ממש בטבעיות. כמו למשל פסלי הינשופים המפוזרים בגדלים שונים וחומרים שונים או ציפורים טורפות בעלות מקור כפוף האופייני להן. גם חתולים זיהיתי בקלות. נדהמתי לזהות את דייקונו של משה דיין ובתו יעל, כל אחד מהם פסל בפני עצמו.
"לפתע עברתי מבחן זיהוי כשנשאלתי על אחד הפסלים, את מי הוא מזכיר לי. לא ניחשתי, וזה היה הנשיא קנדי שנרצח. היו פסלים מאבן הטרקוטה האדמונית שקלינסקי הסב את תשומת ליבי אליהם, וציין שבתקופה האחרונה הוא עובד עם אמצעים יותר מודרניים – כלים חשמליים דיסקים עם יהלום, העומדים בקושי החומר הגולמי של סוגי האבנים השונים: מחיתוך, שיוף והחלקה.
במשך השנים הציג קלינסקי בתערוכות יחיד, בבית האמנים, בבית תנועת המושבים, בית אמות המשפט, בעיריית אשדוד ובגלריית עמליה ארבל.
בני: "יכולתי כמובן להציג בעוד גלריות, אך המדיניות שלהן היא כסף, לממן את הצגת כל יצירה ויצירה בסכומים גבוהים מאד. לדעתי התנהלות זו לא מצדיקה להציג, מי שרוצה לראות יכול גם להתבונן בפייסבוק, או שיבוא לבצרון."
ספר על כמה מהמיוחדים בפסלך!
"לכל פסל יש את הייחודיות שלו והיופי שלו. הפסל הראשון שיצרתי היה ינשוף מאבן בזלת שחורה. קיבלתי אותה מאחותי חנה ציזלינג, הקרמיקאית, שהייתה בעברה פלמ"חניקית וכיום היא בת 95 מעין חרוד. אחותי הייתה נשואה ליובל ציזלינג ז"ל, הבן של אהרון ציזלינג ז"ל, ששימש שר החקלאות הראשון בארץ, וחתום על מגילת העצמאות.
"באותה תקופה למדתי פיסול ב' במכון לאמנות בבת-ים, אצל המורה יעקב אפשטיין ז"ל. הייתה זאת עבודה לא קלה – לחצוב ולקבל את הצורה האופיינית לינשופים, כולל הטקסטורה של הנוצות. כשמסתכלים מקרוב אפשר לראות את תנוחת הראש והפנים עם הבעתם. פסל זה הוצג בתערוכה בבית ציוני אמריקה בת"א וזכה במקום הראשון.
"אחד הפסלים היקרים לליבי זה הפסל המוקדש לאשתי רותה ז"ל. יצרתי ציפור מאבן ירושלמית שבתוך החלק של ראשה וצווארה שילבתי בהדבקה את תמונת צילום ראשה של אשתי בפרופיל. הציפור מסמלת את המעוף והתעופה. זה הולם למצב שכבר ארבע שנים אשתי לא איתי באופן פיזי, מאז נפטרה – היא עפה לעולם הנשמות. הכרתי אותה עוד בעיינות, כלומר, קרוב לשבעים שנים חייתי איתה באהבה וחברות. מעבר לגידול ארבעת הילדים שלו, ביניהם זוג תאומים, היא עזרה לי רבות במכוורת."
הציפור הוא מסביר היא ציפור הנפש שלו, המבטאת את המעוף. את פרישת הכפיים שלו למחוזות ההשראה והיצירה. ואת תחושת הדרור והחופש שרותה, נתנה לו להרגיש שהוא יכול להתמסר ליצירה שבו.
בני מראה לי כמה מהפסלים האחרונים שלו, ומציין שבזמן האחרון הוא עובד עם אבן ירושלמית, מאחר והעבודה איתה קלה יותר באופן יחסי. הוא מתלהב מיופיה, אבן בהירה עם עורקים אדומים ומתגאה שהייתה לו הזכות לעבוד עם אבן הישפה, הנחשבת כאחת האבנים שהיו בחושן של הכוהן הגדול (האבן השלישית בטור הרביעי בחושן הכהן הגדול ומיוחסת לשבט בנימין).
"היופי שלה זה הצבע האדמדם-חום עם עורקים לבנים. לפני כ-4 שנים קניתי משאית של אבני ישפה ממצרים, שעלתה לי עשרת אלפים שקל. היא חיכתה בנמל ימים רבים עד שהגיע מועד השחרור שלה. הסיבה לעיכוב הייתה מאחר שהמטען הגיע ממצרים, ונאלץ לעבור בדיקות מוקפדות שלקחו זמן. התוצאה הייתה ששחרור האבנים, היה לשלם יותר מסכום קנייתם. מאבנים אלו, שהמרקם שלהם לרב קשה, ייצרתי פסלים רבים מפנים של אנשים דמיוניים ציפורים ועוד. כך שכל פסל הוא אתגר בפניי עצמו."
דור ההמשך
קלינסקי: "למשפחה שלי ארבעה ילדים: ערגה (62), רז (60) והתאומים: אביב ושירי (56), כולם עוסקים בעיסוקים מגוונים. ושמונה נכדים. רותה ואני נתנו לילדים את החופש לבחור את הכיוון שלהם בחיים." בנו של בני, רז קלינסקי, ממשיך בדרכו, הוא אמן עץ: "אין ספק שכל מה שאני יודע ויוצר בעבודת העץ, בא ממה שאבא לימד ואראה לי במשך השנים. לקחתי את נושא היצירה לצד מעשי יותר. אני יוצר מוצרים שימושיים העשויים מעץ טבעי כמו: שולחנות, מעמדים לעציצים, ליין, לספרים, מיני ברים ועוד.
"המוצרים שלי עשויים מסוגי עץ מגוונים: זית, הדרים, ברוש אורן ועוד ואני מציג אותם בנחלת בנימין בת"א. זאת, להבדיל מאבי שהוא יוצר גאון בנשמתו ועובד שאש היצירה מובילה אותו – אותו מעניין רק הצד האמנותי, בכלל לא אכפת לו האם הפסל שהוא יוצר יימכר בכלל. אכן מכל מאות הפסלים הרבים שייצר בכל שנות חייו, ממש רק אחדים נמכרו. ואי אפשר לומר שהפסלים לא יפים, ראויים ומעניינים. הוא לא איש שיווק, וזה לא המניע שלו בחיים. אבא בני הוא איש מיוחד מסקרן מלא ידע בתחומים רבים, צנוע החי בענווה מוחלטת".
לעומתו רז מאמין שהכישרון והידע ראויים שיהיו מתועלים גם לצד עסקי ולמכירות.
בני, מה דעתך על מצב החקלאות?
"לדעתי החקלאות כפי שהיא מתנהלת כיום, היא בעייתית ביותר, אפילו מאכזבת ופוגעת. ממה שהיה בעבר פאר היצירה של ישראל, ענף שנחשב כמייצג הלאומי של המדינה – המצב כפי שמתנהל כיום, בניצוחו של השר פורר, ששכח כנראה מהו ערך החקלאות והחקלאים, אינו מבטיחה עתיד מזהיר. החקלאים לא מקבלים את היחס והתנאים המגיעים להם. חייב לבוא שינוי משמעותי, כי אחרת נאבד את החקלאות והחקלאים. וזאת תהיה בכייה לדורות."
* קרדיט מיוחד לכותבת חני סולומון אשר נסעה וצילמה את יצירותיו של בני קלינסקי
