מאות רוכבי סוסים במסע הצדעה מרגש לחלל החטוף אליהו מרגלית מניר עוז שנרצח ב-7 באוקטובר כשיצא לבדוק את מצבן של סוסותיו באורוות. הרוכבים התכנסו בעצרת יחד עם אנשי ניר עוז ויישובי אשכול בקריאה לשחרור החטופים
"אבא, המחשבה שאתה בשבי פצעה אותי אלפי מונים מהשבי שלי עצמו. זה לא אתה. הקונספט של שבי לא מתאים לך. אתה אדם של חופש. אין אחד שיכול לנהל אותך. אתה איש של שדות ומרחבים וזאת גם הסיבה שהתאהבת בנגב המערבי, אזור שטוח, פתוח למרחבים וחופש, הרבה חופש. אף אחד לא צריך להיות בשבי. לא ילדים, לא נשים, לא קשישים, לא גברים, לא אזרחים, לא חיילים, לא החיים ולא המתים. אף אחד לא צריך להיות בשבי".
כך אמרה נילי מרגלית, חברת ניר עוז, בתו של אליהו (צ'רצ'יל) מרגלית, במהלך עצרת לזכרו של אביה, שהתקיימה ביום שישי האחרון (18.7.25) בשדות הקיבוץ. מרגלית ניהל את האורווה בקיבוצו ובבוקר 7 באוקטובר יצא מביתו לאחר המטח הראשון כדי לבדוק את שלומן של הסוסות באורווה. הוא נרצח על ידי המחבלים שפלשו לקיבוץ וגופתו נחטפה לרצועת עזה, עד כה טרם הושבה.
נילי מרגלית, אחות במקצועה, נחטפה אף היא באותה שבת שחורה והיתה בשבי החמאס במשך 55 יום, שבמהלכם טיפלה בחלק מהחטופים בהם פגשה בשבי.
"אני כותבת לך", ציינה בדברים לזכרו של אביה, "אבל עדיין לא נפרדת. הפרידה ממך, כואבת ככל שתהיה, תוכל להיות רק באדמת ניר עוז. זאת צוואתך. ניר עוז תקום מחדש ואילו היית פה, היית עושה זאת בעצמך. גם זאת צוואתך. אבא, כבר 651 ימים אני מחכה לרגע שאוכל להיפרד ממך בדרכך האחרונה לאדמת ניר עוז. 651 ימים שהמחשבות לא נותנות מנוחה. ואני כל הזמן שואלת מתי, מתי, מתי היום הזה כבר יבוא?".
תחושת האימה כשמלחמה מתנהלת סביב
עצרת הזיכרון החלה לאחר מסע רכיבה של מאות רוכבי סוסים אשר הגיעו מכל רחבי הארץ כהצדעה לזכרו של אליהו מרגלית שקשר את גורלו לא רק עם קיבוצו, אלא עם סוסותיו באורווה שטיפח במשך שנים. גם הסוסות הללו נחטפו על ידי המחבלים לרצועת עזה. מסע הרכיבה החל בצומת הכניסה לקיבוץ ונמשך כשעתיים לאורך של כשמונה ק"מ, תוך שהוא חוצה את שדות הקיבוץ עד למתחם העצרת בלב השדות.
את מסע הרכיבה הוביל יחי יהוד מניר עוז, אביהם של ארבל, שנחטפה ב-7 באוקטובר ושוחררה משבי החמאס לאחר 482 ימים יחד עם גדי מוזס, ושל דולב שנפל בקרב מול המחבלים על הגנת הקיבוץ. נטע, בנו של יחי, ניצל מאותה מתקפת מחבלים על ניר עוז.
"בבוקר 7 באוקטובר", סיפר יחי יהוד, "בו נלקחו מאיתנו השמחה והתורה, השדות האלה נשטפו במאות מחבלים שנהרו אל הקיבוץ באין צבא שמגן. אחד מכל ארבעה מחברי הקהילה בניר עוז נחטף או נרצח. בתים רבים הועלו באש, כלים חקלאיים נבזזו. הסוסות שלנו, דיאנה, דבה, ג'ינג'ר וחיהל'ה, נחטפו אף הן לעזה. כמעט שנתיים חלפו מאז. הצבא והמוסד, שתיכננו במשך שנים את המלחמה באיראן, יכלו למנוע את אסון 7 באוקטובר לולא הקונספציה המדינית שראתה בחמאס ארגון מורתע".
"ארבל שלנו", ציין יחי, "כמי שלא השפילה מבט ולא הרכינה ראש גם בשבי, יושבת מול מקבלי ההחלטות בדרגים הפוליטיים והצבאיים וממחישה להם מה זה אומר להיות שבויה בעזה. את תחושת האימה שחווים כאשר המלחמה מתנהלת סביב, כשהצבא מתקרב והמחבלים מפנים לראשה את קנה הרובה. היא דורשת בפגישות לנקוט בצעדים המתבקשים ולסיים את המלחמה בגלל סכנת המוות המרחפת מעל ראשי יקירינו".
יחי הוסיף כי "אפשר וצריך לסיים את המלחמה הזו, הארוכה במלחמות ישראל, אפשר להשיב את האבות ואת הבנים, החיילות והחיילים של כולנו הביתה. אפשר להציל את המשפחה הבאה מהנורא מכל, להציל חלומות של אנשים צעירים. אפשר להחזיר את כל בני הערובה. אפשר, צריך ונדרש".
סדרי עדיפויות בלתי מתקבלים על הדעת
משני צידיו של כביש הכניסה לקיבוץ ניר עוז מתנופפים דגלי ישראל ודגלים צהובים, כמו גם כרזות לשחרורם עכשיו של 50 החטופים והחטופה. במתחם בו מתקיימת העצרת מתכנסים מאות הרוכבים יחד עם אנשי ניר עוז ויישובי אשכול. מעמד מרגש, כאשר לא הרחק משם נשמעים הדי המלחמה שטרם שככו ברצועת עזה, מרחק של ק"מ בודדים ממקום קיומו של האירוע.
איך זה, יאמרו לך אנשי הקיבוץ, שבמלחמה נגד איראן הצלחנו להגיע במרחק של כ- 1,500 ק"מ למי שביקשנו לסכל אותו, וכאן במרחק של כחמישה ק"מ כבר נמקים בשבי החמאס 50 חטופים זה למעלה מ- 650 ימים וזה 21 חודשים לא הצלחנו לשחררם. וכאשר אסף אמדורסקי שר בפני באי העצרת את "פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן ונעמי שמר, אודות קצווי העצב ועל "סערת עלי, לנצח אנגנך", ריחפה על כולם התחושה והדרישה לשחרורם של כל החטופים עכשיו וכי הסערה הזו כבר הגיעה זמנה לבוא אל קיצה.
"הממשלה הקשוחה והקשיחה והקרה הזו שמנהלת את חיינו", ציין גדי מוזס, חבר ניר עוז, ששוחרר משבי החמאס לאחר 482 ימים, "לא מבינה מה פירוש הדבר – הורים, אחים ומשפחה שמחכים ליקיריהם והיא מעמידה סדרי עדיפויות בלתי מתקבלים על הדעת ולפחות מבחינתי – בלתי הגיוניים ובלתי רגשיים. אנשים שמחכים לילדיהם וילדים שמחכים להוריהם, עצביהם מרוטים. אין להם סבלנות עד שיגמרו עם איראן, עד שיגמרו את חוקי ההשתמטות, עד שיגמרו את המהפכה המשפטית. שיגמרו את הכל ואז אולי יחשבו על עוד כמה חטופים שהם חיים או מתו כבר. אז כולנו בקריאה ממש נואשת למחליטים – די כבר!. תשעה מתוך החטופים הם מניר עוז. ארבעה בחיים וחמישה הם חללים. נשבענו שנעשה כל מה שבאפשרותנו להחזיר אותם הביתה. מי שחלל לקבורה מכובדת ומי שחי, שיחזור לכמה שיותר חיים נורמליים. די כבר עם המלחמה הזו. השיבו את כל ילדינו הביתה. אני חי כל רגע ורגע את נושא שיקום ניר עוז. אני רואה בעצרת הזו סוג של מהלך של חזרה לנורמליזציה, שכל שדרות העם יבואו אלינו, יעזרו לנו והמקום הזה יחזור ויהיה גן פורח".
