בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את בקשותיהן של קבוצת כנרת ו"מחצבות כנרת", באמצעות עו"ד יהודה טוניק, להמשיך בהפעלת המחצבה בפוריה.
לטענת כנרת הם קיבלו בעבר היתר להמשיך לחצוב במחצבה לתקופה מוגבלת עד תום עתודות האבן. התקופה הוארכה על בסיס קצב החציבה, ועדיין נותרו במחצבה כמיליון טון של אבן ראויה לחציבה.
משכך, הן מבקשות להאריך את ההרשאות שקיבלו לכרייה וחציבה במחצבה. עוד טען הקיבוץ לזכויות קנייניות במחצבה, ואמר שפרנסתם של חברי הקיבוץ נסמכת בעיקר על פעילות המחצבה. גדיעת מקור זה עלולה להמיט אסון כלכלי עליהם.
רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), באמצעות עו"ד חנין סמעאן מויס (פרקליטות מחוז צפון), אמרה כי שטח המחצבה נדרש לצורך קידום פיתוח העיר טבריה ויישובים סמוכים, תכנון מחודש לבית חולים פוריה ובחינת חלופות תכנון לניצול שטח המחצבה ולצרכי הסביבה.
הרשות ציינה כי במקום לא תהיה יותר מחצבה ולא יינתנו עוד זכויות לחציבה.
השופטת עירית הוד ציינה, שאין מחלוקת שפג תוקפה של תקופת ההרשאה שניתנה לכנרת לחציבה במחצבות פוריה. זו "קרקע בבעלות המדינה אותה מנהלת רמ"י, אמרה השופטת.
ההחלטה אם לאפשר ביצוע עבודות כרייה וחציבה במחצבה מסורה לרשות ולה הפררוגטיבה להחליט על הפסקת עבודות חציבה והעברת המחצבה לשיקום.
המדינה היא זו שנותנת את ההיתר להפעיל מחצבה והיא שיכולה להחליט, כי לא תופעל עוד מחצבה במקום, תוך הפעלת שיקול דעתה ולטובת כלל הציבור.
המדינה, תיארה השופטת, "מבקשת לעשות סדר" בענף המחצבות, לשקם את הקרקע ולפתח את האזור בו מצויה המחצבה. אף אם ניתנה לקיבוץ "הבטחה שלטונית" או התחייבות תקפה להמשך הפעלת המחצבה עד לתום עתודות האבן, הרי שבידי הרשות להשתחרר מהתחייבותה, בהתאם ל"הלכת ההשתחררות".
הגם שהסכמים יש לקיים, הסבירה השופטת, "רשאית רשות להשתחרר מהסכם, שהיא צד לו, כאשר קיים צורך חיוני שאינו עולה בקנה אחד עם קיום ההסכם".
פיתוח המקום לצרכי הסביבה הוא "מטרה ראויה לטובת הכלל", ומצדיקה את "ההשתחררות מההתחייבות". החלטת הרשות לא הייתה שרירותית. זו "החלטה סבירה ומידתית שהתקבלה על בסיס טעמים ראויים ולצורך חיוני".
"הרשות פועלת למען כלל הציבור ויש לאפשר לה להפעיל שיקול דעת מבלי לכבול אותה יתר על המידה, כך שלא יהיה בידה למלא את התפקיד המוטל על כתפיה", המשיכה השופטת.
אין בזכויותיה של כנרת בקרקע בה מצויה המחצבה, הבהירה השופטת, כדי להקנות לה זכויות להפעלת המחצבה. גם כאשר קיימות זכויות קנייניות – אין משמעותן, כי בידי בעל הזכויות לעשות בקרקע כרצונו.
זכות הקניין כפופה לחוקים הנוגעים וקבלת ההיתרים הנדרשים. "זכות קניינית בקרקע", "אין משמעה בעלות באוצרות טבע אשר נמצאים בה".
אכן, הוסיפה השופטת, סביר שייגרם לכנרת נזק כלכלי כתוצאה מסיום עבודות הכרייה והחציבה, אך אין בכך להתיר את המשך ביצוע עבודות החציבה עד לגמר עתודות האבן.
"כאשר תם תוקפו של רישיון יש נפגעים", המשיכה השופטת. הקיבוץ ידע זה זמן על עמדת הרשות שביקשה להפסיק את העבודות במחצבה, והיה מודע לכך ש"לא מסורה לו הזכות להמשיך ולעבוד במחצבה לנצח".
השופטת התרשמה שהקיבוץ "גרר רגליים", ולא פעל במשך השנים להביא לסיום עתודות המחצבים ועל פניו נראה, היא אמרה, שהיה לו אינטרס בכך.
סוף דבר: השופטת דחתה את עתירות הקיבוץ ומחצבות כנרת וחייבה אותן לשלם לרמ"י הוצאות משפט בסך 25,000 שקלים.
מחצבות המדינה, תמונה | אתר בית המשפט
