היא נכנסה לחמ"ל של אשכול יממה לאחר 7.10, נאבקה למען שחרור החטופים, יזמה והובילה את "כוח גמה" ונלחמה בבג"צ כדי שקיבוצה, יחד עם אורים וגבולות, יקבל הכרה מהמדינה כקיבוץ מפונה. ליאורה סלע-דוד מצאלים מסכמת תקופה ארוכה ותובענית כראש מטה החטופים באשכול, ומבטיחה לא לשקוט עד שרן גואילי ישוב הביתה
*תמונה ראשית: ליאורה סלע דוד. "לא היה לי ספק שאין שום אפשרות אחרת מלבד להחזיר את כולם הביתה". צילום: פרטי
שום דבר לא הכין את ליאורה סלע דוד, לקראת פעילותה יוצאת הדופן ב- 26 החודשים האחרונים, פעילות בחמ"ל של המועצה האזורית אשכול, ש-119 מתושביה נחטפו מבתיהם ו-259 מתושביה נרצחו במתקפת מחבלי החמאס באותה שבת שחורה.
כמעט שנתיים שימשה ליאורה סלע-דוד בתפקידה כראש מטה החטופים באשכול, לילות כימים עשתה במאבקה למען השבתם של החטופים, ליוותה את משפחותיהם, היתה להם לכתובת, השתתפה בהלוויות רבות, נאמה בעצרות מחאה ואף יזמה והובילה את "כוח גמה", אותם מאות מתושבי העוטף שעמדו בחודשים האחרונים בצומת גמה שבכביש 232 וכיבדו בנשיאת דגלי ישראל את השבתם של החטופים החללים.
בסוף החודש היא מסיימת באופן רשמי את תפקידה "בפועל אמשיך את המשימה של החזרת החטוף האחרון, רני גואילי. האמירה שלנו 'עד החטוף האחרון' חייבת להתממש ואני שם עד שזה יקרה" היא מבטיחה.
האזור כולו הוכרז שטח צבאי סגור
רגע לפני שהיא מאפסנת את הציוד ששימש אותה במהלך המאבק להשבת החטופים בשנתיים האחרונות ("הרכב שלי שימש כמחסן נייד לאחסון הדגלים והשלטים שחולקו לאזרחים שעמדו בצידי הדרכים לאות הזדהות עם החטופים ועם משפחותיהם") היא נזכרת כיצד הכל החל.
"למחרת 7 באוקטובר נכנסתי לחמ"ל של המועצה לאחר שחברה שלנו מהקיבוץ, שניהלה אותו בזמנו, ביקשה ממני ליטול חלק בפעילות המקום. באתי לחמ"ל לעזור בהתנדבות. באזור עוד היו מחבלים, כולו הוכרז שטח צבאי סגור, בצידי הדרכים היו מוטלות גופות ומכוניות שרופות. מאוד קשה לשחזר את השבוע הראשון. הפעלנו אז את 'אחים לנשק' כדי לנייד אוכל לחיילים ששירתו באזור. הוצאנו עובדים תאילנדים שנתקעו בשטח. היה אז כאוס מוחלט שאי אפשר לתאר. כולם היו בהלם".
סלע דוד (51), חברת קיבוץ צאלים, אם לשלושה ילדים. עסקה רוב השנים בתחום ניהול תיירות, במישור המקומי בקיבוצה וגם במישור האזורי. במשך שנה פעלה בשיתוף פעולה עם ראש המועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין ז"ל, חבר קיבוץ כפר עזה, שנפל בקרב על קיבוצו ב-7 באוקטובר, בהקמת מחלקת קשרי חוץ לגיוס תרומות. בהמשך עברה לקרן יק"א, קרן פילנטרופית שמסייעת לעסקי חינוך, תיירות וחקלאות בנגב, בערבה ובגליל.
"כל זה היה בחיים הקודמים שלי", היא מדגישה, "ב-7 באוקטובר הכל זז והשתנה. אותה שבת שחורה 'תפסה' אותי בביתי שבצאלים, בו אין ממ"דים. בשעה 06:29 רצתי לחדר של הבן הצעיר שלי, שהיה אז בבית. היה לנו גם אורח בבית, חניך פנימייה בה הבנים שלי היו בשנת שירות. רצתי לחדר בו הם שהו כדי לוודא שהכל בסדר אצלם. מהר מאוד הבנו שלא מדובר כאן בטיל אחד או שניים, אלא שקורה פה משהו. עברנו למיגונית הקרובה לבית. לא היה מספיק לכולנו, אז נותרתי בחוץ. הייתי אמורה להיות עסוקה בענייני הקרן הפילנטרופית בה עבדתי אז, אבל ברור שהכל השתנה והתהפך עלינו".
כלומר?
"את הבן הבכור שלי הצלחתי לתפוס רק למחרת בבוקר. הבנתי שהוא במסיבה במרכז הארץ. לא ידעתי איפה הוא והייתי בטוחה שהוא ב'נובה'. לא הצלחתי להשיג אותו. החלו להגיע שמועות על מתקפת המחבלים ב'נובה', הגיעו פצועים לצאלים. זה היה יום שקשה מאוד לשחזר ולהיזכר בו.
למחרת בבוקר, הבן הצעיר שלי ביקש להתפנות מהקיבוץ. הוא אמר שהוא מרגיש לא בטוח. באותה עת ידעתי, שיש חוליית מחבלים שמתקרבת לצאלים. שלחתי את הילדים לארוז וברגע שקיבלתי ידיעה שהאירוע תחת שליטה ושהמחבלים נעצרו בשדות הקיבוץ וקיבלנו 'אור ירוק', יצאנו מהקיבוץ והתפנינו לערבה. בין לבין מצאתי את עצמי נוסעת לנתב"ג להחזיר את הנער שהתארח אצלנו וחזרתי לצאלים בדרכים לא דרכים, כשמרבית הכבישים היו חסומים. זו היתה הנסיעה הכי ארוכה והכי קשה שזכורה לי אי פעם בחיים. נסעתי בדרכים עוקפות והגעתי לבסוף לקיבוץ נטוש בשעת לילה מאוחרת".
צילום: פרטי
עוד לא סיימנו את המלאכה להשבת החטופים
למחרת, 8 באוקטובר, כבר מצאה עצמה בחמ"ל של מועצת אשכול. לפעילותה במאבק להשבת החטופים היא נכנסה כחמישה חודשים מפרוץ המלחמה.
"הסיפור של החטופים החל מבחינתי באופן קצת מוזר", היא נזכרת, "זה החל עוד בסבב הראשון של החזרת הנשים והילדים בשלהי נובמבר 2023. הבנו אז שאין מי שיתייחס לאירוע הזה. ביקשנו וקיבלנו אישור להכין חבילות שי לחטופים ששבו הביתה. חילקנו להם את החבילות ובזה, למעשה החלה הפעילות שלנו לא באופן רשמי".
מתי הפכה הפעילות לרשמית?
"נכנסתי לפתוח את מטה החטופים באשכול בסוף פברואר 2024. כשהתחלתי את הפעילות היו בשבי חמאס כ- 70 חטופים מתושבי אשכול. משפחות החטופים פנו למועצה וביקשו כתובת למצוקותיהם. במועצה היו אז עדיין נתונים במציאות הקשה שלאחר 7 באוקטובר והתבקשתי להקים את מטה החטופים. לקח לי בדיוק עשר דקות להשיב בחיוב לבקשה".
דמיינת לעצמך שפעילות כזו תארך שנתיים ויותר?
"כשנכנסתי לתפקיד אמרו לי שהתקן הוא עד אוגוסט 2024, כלומר לחצי שנה. הגבתי בכעס. אמרתי למי שהציע לי את התפקיד – 'למה אתם חושבים שעד חודש אוגוסט עוד יהיו חטופים בעזה?'. קיבלתי תשובה שגם לאחר שובם של החטופים תהיה לנו עבודה. לשנייה לא האמנתי שכל כך הרבה זמן אחרי אנחנו עדיין לא סיימנו את המלאכה".
שנתיים ויותר לאחר פעילות אינטנסיבית שכזו, שלו תחושות מלוות אותך? מהיכן שואבים תעצומות נפש במציאות כזו?
"הדרך היתה מאוד ארוכה מבחינת אורך הזמן וכמובן גם מבחינת הליווי והעשייה. ברור שהיו תקופות בהן הרגשתי חלשה ושאני לא מסוגלת להמשיך. לקחתי אז הפסקות קלות לצורך התאוששות".
היו רגעי משבר?
"היו רגעי משבר. אין ספק, שהיום, בפרספקטיבה של זמן, אני מודעת לכמה כוחות ואנרגיה הפעילות הזו גזלה ממני. תוך כדי המאבק לא היה לי ספק לרגע. לא חשבתי שכל כך הרבה זמן עוד יהיו חטופים. גם לא היה לי ספק שיש דרך אחרת. שאין שום אפשרות אחרת מלבד להחזיר את כולם הביתה. המאבק היה קודם כל למען המשפחות ולמען השבת יקיריהם, אבל באיזה שהוא שלב המאבק הזה היה על השבת הערכים ועל שמירת הערכים הנכונים, שלפיהם אני רוצה לחיות בארץ ישראל ולפיהם אני רוצה לחנך את הילדים שלי. מתוך זה שאבתי את הכוחות, מתוך ההבנה שאנחנו נאבקים להחזיר כל חטוף הביתה. כל חטוף הוא עולם ומלואו. הערך הזה שלא מוותרים על אף אחד ולא משאירים אף אחד מאחור, זה היה מה שהניע אותנו ונתן לנו את היכולת להמשיך".
מחכים להשבת חלל חטוף בקור מקפיא
תוך כדי הראיון עימה, נזכרת ליאורה באותו לילה בו הוחזרה גופתו של החטוף החלל אוהד יהלומי מקיבוץ ניר עוז. "זה היה לילה שנחרט לי בזיכרון", היא מציינת. "עמדנו בכביש 232 בלילה של קור מקפיא מחצות בהמתנה להשבתו של אוהד. עמדנו בצומת משהו כמו עשרה אנשים, כאשר בסופו של דבר, השיירה שהובילה את ארונו של אוהד עברה רק בארבע לפנות בוקר. בהמשך, עם החזרת ארונותיהם של החטופים החללים הנוספים, התווספו עוד ועוד תושבים לכוח שלנו ועמדו איתנו בצומת כל פעם שהודיעו לנו על החזרת חטוף חלל. הקמנו קבוצת וואטסאפ ייעודית לשם כך ו'כוח גמה' הלך וגדל. אני מאוד גאה על הדבר הזה".
כשעומדים בצמתים באמצע הלילה במזג אוויר מקפיא, אלו מחשבות עוברות לך בראש?
"זו הצורה הכי טובה והכי פשוטה ומיידית שאנחנו יכולים להביע את הערכתנו והוקרתנו לחטוף שהושב. זה גם מסמל יותר מהכל את הצורך העז בשמירה על הערכים, לפיהם כל אזרח במדינה צריך לדעת שאם חס וחלילה קורה לו מה שקרה לחטופי 7 באוקטובר, מדינת ישראל ואזרחיה יעשו הכל על מנת להחזירו. מבחינתי, העמידה העיקשת והמכבדת מסמלת את זה. לא נעצור ולא נשקוט עד שהחטוף האחרון יושב הביתה".
לפני מספר שבועות הוחזרה גופתו של דרור אור ז"ל, חבר קיבוץ בארי, שהיה החטוף האחרון מבין תושבי אשכול שהוחזר והובא לקבורה בקיבוצו.
"הכרתי מעט מאוד מתושבי אשכול החטופים" מציינת ליאורה. "עם דרור היתה לי ההיכרות העמוקה ביותר מבין כל החטופים. הכרתי אותו הרבה שנים והיינו חברים טובים. כשעמדתי בצומת גמה עם השבתו ארצה, זו היתה מבחינתי סוג של סגירת מעגל באופן אישי. הרגשתי ש'עשינו את זה' ושעמדנו במשימה".
נעשה פה חוסר צדק
בשנתיים האחרונות הייתה ליאורה גם ממובילות עתירתם לבג"צ של שלושת הקיבוצים, צאלים, אורים וגבולות נגד המדינה, בטענה שהמדינה לא כללה אותם במסגרת תוכנית פינוי יישובי עוטף עזה עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", זאת על אף צו אלוף פיקוד הדרום שהוצא אז לפינוי כל יישובי אשכול, כולל צאלים, אורים וגבולות. אותם יישובים, שהוכרזו אז כשטח צבאי סגור, פונו על חשבון המועצה האזורית אשכול ובעתירתם טענו להכיר בהם כיישובים מפונים כמו שאר יישובי מועצת אשכול עם כל המשתמע מזה.
"כילידת מזל מאזניים אני רודפת צדק", היא מעידה על עצמה, "במקרה שלנו נעשה פה חוסר צדק. גם עתרנו נגד המדינה שאנחנו לא מוכרים על ידי המדינה במסגרת תוכנית 'תקומה' ולא מקבלים תקציבי פיתוח ושיקום".
היכן עומדים הדברים בעניין אותה עתירה?
"כרגע, בכל הקשור להכרת שלושת הקיבוצים במסגרת 'תקומה', זה נעצר לאחר שיצאה לאחרונה תוכנית של המדינה תחת הכותרת 'העוטף של העוטף', שאנחנו נכללים בתוכה. לגבי חלקה השני של העתירה בעניין ההכרה בנו כיישובים מפונים, אנחנו בשלב של גיבוש ההסכם בין הצדדים לאור פסיקת בית המשפט כי על הצדדים להגיע להסכם פשרה ביניהם בנושא זה".
"מילת המפתח כאן היא מאבק", מסכמת ליאורה, "בסוף כל השיקום והצמיחה של המועצה האזורית אשכול ויישובי האזור, זה מרגיש כמו מאבק. זה הופך את הנושא להרבה יותר מורכב. עברנו פה את האירוע הכי נורא שאפשר לדמיין. זה קרה באמת. עדיין אנחנו צריכים להיאבק על הזכויות הבסיסיות של עזרה וסיוע מהמדינה. אין שום דרך אחרת לטפל באירוע הזה מלבד הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לכל אחד מתושבי אשכול ותושבי העוטף בכלל מגיעות תשובות, שמישהו ייקח אחריות. בסופו של דבר, אי אפשר לטייח ולשקר. אין ספק שהמאבק ויציאתם של האזרחים החוצה יום אחרי יום הוא זה שהביא להחזרתם של החטופים. הנחישות והעקביות במאבק הזה, זה מה שהחזיר את החטופים הביתה. היתה לי זכות להיות חלק מזה. יש תחושת גאווה. עשינו משהו נכון".
*מה הלאה? לאן פנינו?
"עד החזרת החטופים היתה תחושה של הישרדות. אנחנו עדיין במלחמה. נשמעים כאן עדיין רעשי מלחמה. אנחנו עוד לא בשיגרה. אישית, אני יודעת שאני צריכה לקחת פסק זמן, לא יודעת לכמה זמן, כדי לטפל בעצמי ובביתי. אודה על האמת, אני מותשת. נגמרו הכוחות. תמיד אפשר למצוא כוחות חדשים. אחרי אגירת כוחות, ברור לי שכל דבר שאני אעשה יהיה קשור לשיקום וריפוי של אשכול. גם לאחר הסיום הרשמי של התפקיד אני לא עוצרת ולא מפסיקים עד שרני גואילי יוחזר הביתה. המאבק יימשך עד שהחטוף האחרון יחזור".
