מכונני הקיבוץ המתחדש
לקראת סוף המילניום הקודם זכיתי להיות זבוב על הקיר באירוע מכונן שהיה בקיבוץ שפיים: סיעור מוחות של חבורת "קיבוץ עתיד". זו החבורה שיילדה, רעיונית ומעשית, את "הקיבוץ המתחדש". עשיתי הכל כדי לא לחרוג ממעמד הזבוב, כדי שהאנשים ידברו חופשי, כאילו אין עיתונאי בסביבה.
כ-20 מחברי "קיבוץ עתיד" הגיעו "כדי לחלום" את הקיבוץ שהם רוצים לראות בעיני רוחם. לחלום, בלי סייגים ובלי מגבלות, משתדלים להתנתק מאירועי השעה. לחלום "נקי".
המנחה, יאיר שביט מנען, פעיל במכון ליעוץ ארגוני של התנועה (נוחו עדן), ביקש מהחברים לומר את כל מה שעולה על דעתם. את כל מה שעל לבם. הם דיברו ודיברו, הוא כתב והפך דפים. גם אני כתבתי.
קיבוץ של "לא תרצח, לא תגנוב"
את הכנס ארגנו שני מזכירי התנועה דאז, נתן טל וגברי ברגיל, שהיו ממובילי השינויים בקיבוצים. רק מעט מן הדמויות שהיו שם אני עדיין זוכר, אבל שלושה דוברים מרכזיים נחרטו בזיכרוני. בעיקר משום שדבריהם נוגעים גם במה שנעשה בימינו.
הראשון היה דודיק רוטנברג, ממובילי השינוי בבית אורן. לפני בית אורן הוא היה בגונן, אחר כך בגולן. לבית אורן הוא הגיע במסגרת מסע להצלת הקיבוץ, שמשברו טלטל את התנועה הקיבוצית כולה.
דודיק הציע קואופרציה. מודל קואופרטיבי אזורי וארצי, קואופרטיב של אנשים עצמאים. מודה, אינני זוכר את כל פרטי ההצעה, אך היא הייתה רחבה ומקיפה.
אני מזכיר אותה, כיוון שמזה כמה שנים, בעצם מאז כניסתו של ניר מאיר לתפקיד מזכ"ל התנועה, הוא – ולא רק הוא – מדבר על "קואופרציה", "קואופרציה", קואופרציה". בינתיים אין אופרציה.
"החולם" השני שצד את תשומת ליבי, היה המזכ"ל המשותף, נתן טל משפיים. הוא דיבר על בית חלומותיו כעל "יישוב איכותי" של 3,000 תושבים "החותרים למצוינות" ולקהילתיות טובה. "חתירה למצוינות", יחד עם "הסרת חסמים", היו בעת ההיא ביטויים שקנו שבת בשדות היעוץ הארגוני.
הדוברת השלישית, ש"צדה" אותי, בעיקר בשל גישתה הרדיקלית, הייתה הדסה ולנסי ממשמר השרון, רכזת אגף חברה בתנועה: היא תמצתה ל"אני רוצה ישוב של לא תרצח ולא תגנוב, זה מספיק בשבילי, עזבו אותי עם כל היתר".
האמירה הזאת חוללה מהומה במזכירות התנועה. חברים התקשרו לברר אם "לא תגנוב ולא תרצח", הוא הציטוט המדויק והאם באמת אין שום תוכן מעבר לזה. אישרתי כמובן.
בערך באותה תקופה נפגשתי לצורך ריאיון עם אריק רייכמן, שסיים חצי כהונה כמזכ"ל התנועה ופרש לטובת ניהול תנובה. לפני כל ריאיון מקשקשים קצת. היה לנו הרבה מה לקשקש עליו, שנינו לא ליקקנו דבש זה אצל זה במהלך כהונתנו המשותפת – אני בעיתון, הוא בתנועה – אף כי היחסים האישיים נשארו קורקטיים. אז קשקשנו.
רייכמן: "הקיבוץ נגמר"
וכך כשהלבבות החלו להיפתח, אמר לי אריק: "תראה, אני לא מאמין יותר בסיפור הזה [של הקיבוץ, ע.ד]. אנחנו צריכים לדאוג לפנסיה הוגנת לוותיקים, הצעירים כבר יסתדרו בעצמם".
נזכרתי באירועים הללו בעקבות הכתבה במוסף הארץ (16.12.21), על השיוך הקנייני של הבתים ביגור, שם 80 אחוז מהחברים תמכו בשיוך כזה, חרף האזהרה של המזכ"ל ניר מאיר, שזה יביא "לסופו של הקיבוץ"; ובעקבות הריאיון שקיימתי עם האדריכל פרדי כהנא מבית העמק ("זמן קיבוץ", 17.12.21).
כהנא, ממרום גילו (94) וממרום ניסיונו כאדריכל שראה כבר הכל, העריך כי 80 אחוז מכ-200 הקיבוצים המתחדשים יעשו "הסבה" ליישובים קהילתיים לכל דבר. פרדי התייחס בעיקר לקיבוצים "המשייכים" בתים לחברים.
יש איזה קו פתלתל שמוביל מכנס החלומות בשפיים, אל החלטת חברי קיבוץ יגור ואל ההערכות של פרדי כהנא. זהו קו המוביל מן החלום ההוא אל המציאות של ימינו – אל ה"לא קיבוץ" שמזהיר מפניו לאחרונה ניר מאיר.
אפשר לכתוב תילי תילים של פרשנות על למה זה קרה. עיקרם הוא שבסופו של דבר הקיבוץ מסונכרן עם החברה הישראלית. אין לנו "בני אלים", אין לנו אידיאולוגים, אין לנו תורות אחרות, קלטנו אנשים ובנים מן העיר שבאו לחפש חלקת אלוהים קטנה ונוחה בסביבה כפרית. איש לא בא לבצע מהפך.
מבחן הבית
כל זמן שדברים קריטיים לא עמדו למבחן, אפשר היה לטמון את הראש בחול ולחשוב על עסקים כרגיל. ברגע שהגיע הכסף הכבד של שיוך הבתים, זה פרץ החוצה בעוז.
לאמירה "שזה לא יהיה קיבוץ", יש השלכות כלפי החברה הסובבת: אם זה כבר לא קיבוץ, אז בשביל מה האדמות של הקיבוץ?
כפי שברעיון השיוך הקיבוץ אימץ את ההיגיון של החברה הישראלית, החברה הישראלית תאמץ אותו ביחס לאדמות ותשייך אותן אליה. אם כבר עסוקים בשיוך כי זה "הבית", אז האדמות הן לא הבית, הן אמצעי ייצור וככאלה יהיו הרבה שיתעניינו בהן: מקבלני גידול ועד אולי קואופרטיבים חקלאיים שיתחילו מחדש את הדרך שהקיבוץ זנח.
המזכ"ל וסגניתו מתהדרים ברוב המובטח – כמעט סובייטי – שיש להם בכל מועצה וועידת התנועה. המקרה של יגור ולא רק, מלמד שאנו מצויים בעיצומו של מהפך תודעתי בקרב חברי הקיבוצים.
התנועה כלל איננה מובנת להם מאליה. מי שמדבר עם החברים ולא רק עם ההנהלות, היה אמור לחוש בכך מזמן. בסופו של דבר מעמדם של בעלי תפקידים נבחן קודם כל בביתם, לא בקבוצת ההתייחסות החמימה והבטוחה שהם מארגנים לעצמם. בבית קורה שהתוצאות הן הפוכות.
