או שלוש פעמים בנתב"ג בשבוע * "באותם רגעים יכולתי להרגיש כאילו האם שמחכה לידי היא אחותי, והאב הנרגש שמחה דמעה הוא שכן קרוב. היינו כמו משפחה אחת גדולה עם מכנה משותף של כמיהה"
התקופה הזו חריגה כל כך מכל מה שהכרנו בעוצמות הכאב, התסכול והכעס. אין מילים שבאמת יכולות לתאר את גודל האסון והתחושות, ובפעם הראשונה בחיי העליתי על דל שפתיי את האמירה שיש דברים שכנראה לא נוכל לגשר עליהם לעולם.
אתחיל מהסוף ומתיאור המפגש עם בתי נועה, שקיצרה את הטיול הגדול במזרח כשברקע צו 8 שקורא לה להתייצב, ועם בערך עוד 300 צעירים נחתה בבוקר יום שבת האחרון בטיסת אל על מבנקוק. אזור קבלת הפנים התמלא בני משפחה שהתייצבו הרבה לפני שעת הנחיתה – ארבע לפנות בוקר וחיכו בהתרגשות לחבק את הילדים השבים. עמדנו שם מאות אנשים חנוקים מדמעות, כשחלק נכבד אוחזים בגאווה בדגל ישראל, ובינינו הסתובב כלב מתוק עטוף גם הוא בדגל ישראל ומשך קריאות התרגשות מצד כל מי שהבחין בו.
באותם רגעים יכולתי להרגיש כאילו האם שמחכה לידי היא אחותי, והאב הנרגש שמחה דמעה הוא שכן קרוב. היינו כמו משפחה אחת גדולה עם מכנה משותף של כמיהה לאסוף בחיבוק ענק את בן המשפחה שתיכף ייפלט מדלת קבלת השבים. הדקות הארוכות היו טעונות מאוד רגשות מעורבים לקראת בואם. מצד אחד געגוע גדול ומצד שני צו 8 מרחף מעל הכל.
הראשונים לצאת היו טייסי אל על, שזכו למחיאות כפיים אדירות ולקריאות נרגשות מכל כיוון. מאוחר יותר סיפרה לי נועה על דברים שאמר הטייס לפני הנחיתה, ועל ההערכה הרבה שהוא הפגין כלפיהם. "כל הכבוד שהתייצבתם לקריאת צו 8. זו לא חובה, וזה לא ברור מאליו שעצרתם הכול ובאתם לשרת את המדינה". הוא המליץ לצעירים לקחת לעצמם יומיים־שלושה כדי להתאפס, ואז לצאת למשימה הלאומית שהחזירה אותם.
כשהצעירים התחילו לצאת בטפטופים לאולם קבלת הפנים, זה היה כאילו נפרצו סכרים של בכי מרגש, זרועות נפרשו לצדדים וקדימה לתפוס את קרן האור שבקעה מהשער, וקולות שמחה שנעדרו מחיינו בימים האחרונים, חזרו להישמע באולם. כל אחד מהם יפה תואר, חלקם עם שיער ארוך וכולם עם התיק הענק על הגב שיוחלף בפק"לים בקרוב.
בין המוני הצעירים היו גם צעירות כמו הבת שלי שהתייצבו לקריאת הצו, ואי אפשר היה שלא לחוש גאווה אדירה בבנות ובנשים שלנו. חשבתי לעצמי על החזון של אליס מילר, "לוחמת הבג"ץ", שנאבקה למען פתיחת קורס הטיס לנשים, ועל כך שהנה זה קרה, נשים הינן חלק בלתי נפרד מהמלחמה הזו. בחבילות שנשלחות מהעורף לחזית (איזו התגייסות אזרחית מרגשת, אושר גדול) אפשר למצוא לצד הבוקסרים ללוחמים – תחבושות הגייניות לנשים – וזה לא מוזר לאף אחד. הלוואי ואליס מילר הייתה יכולה לראות את כל הנשים הצעירות שהגיעו בטיסה הזו ולכולן היה צו 8 שהיה התנאי לעלות על הטיסה.
חוזרים לקול השעה "אין לנו ארץ אחרת"
הצליל שהתנגן והחזיר את הבת שלנו ועוד אלפי חיילים וחיילות לשירות מילואים, התנגן בכל כך הרבה מקומות. כמה ימים לפני שהזוועה החלה, טסתי עם בעלי לחופשה זוגית באנגליה שתוכננה לשלושה שבועות. הייתה לנו תוכנית מאורגנת עם ביקור בני משפחה וחברים, וטיול באזור קורנוול הקסום. ובסוף השבוע הראשון לנסיעתנו הגענו לצימר קסום וחמים, שהיה מוקף באחו ירוק ומדהים – מקום חלום! אבל בבוקר שלמחרת התעוררנו לחלום הבלהות שפקד את מדינת ישראל. במשך שעות היינו צמודים לטלפונים ולמחשב, גומעים כל פיסת מידע, ומנסים להבין אם מה שאנחנו שומעים ורואים הוא בכלל אפשרי.
אחרי כמה שעות טובות הציע בעלי שנצא לסיבוב קצרצר באחו, ננסה להתעשת מהזוועות, במחשבה שאולי הירוק מסביב יאפשר לנו רק טיפ־טיפונת לנשום. כביכול, הנתונים עמדו לטובתנו. הילדים בארץ בבית מוגן, למעט הבת שמבלה בטיול הגדול; לאף אחד מהם לא נשקפה סכנה, במיוחד לאור העובדה שהבית שלנו רחוק יחסית מטווח הטילים. אבל, מה לנתונים ולמה שמרגיש הלב?! הלכנו מעט באחו, וזה פשוט לא עבד. הטבע היה שם, נחל זורם, מזג אוויר מושלם, ירוק זוהר של עשב אנגלי, אבל אנחנו לא יכולנו לראות את הקסם, הוא פשוט נעלם. הדבר היחיד שפעם בתוכנו היה רצון עצום לחזור הביתה! זה כל מה שרצינו. הרגשתי שיש בתוכי מגנט עצום שנמשך ומתמגנט בצורה לא רציונלית לישראל, הבייתה.
בזכות צו 8 שקיבל בעלי עלינו על הטיסה השנייה שהוציאה אל על מלונדון לישראל, ואיתנו ישראליים המומים שנקראו גם הם לצו השעה. היינו מאות ואחרינו המשיכו לבוא עוד מאות. זה היה מדהים, כי כל מי שפגשתי ונקלע כמונו באותו זמן מחוץ למולדת, חש את אותה תחושה. כביכול, יכולנו להתעטף בשלווה שהציעה לכולנו הסביבה הזרה, לסגור במעט את האוזניים, ולהמשיך כמו שהמציאות בארצות אחרות ממשיכה להתקיים.
אבל, על הדיסוננס הזה אי אפשר היה לגשר. הפער שבין ארוחת בוקר עשירה בחיק הטבע הבריטי, לבין הזוועות שהתרחשו בבית הישראלי שלנו היה כל כך תהומי ועצום; ועד כמה שאני מנופפת תמיד לבני משפחה על יכולתם לגשר על כל הפערים – על דעות, גישות, תפיסות העולם וכן הלאה, היה ברור שעל הדיסוננס הזה, אין שום סיכוי שמישהו, שדם ישראלי זורם בעורקיו, יוכל לגשר.
חברה שלי, שבתה טיילה באוסטרליה, קיבלה טפיחת עידוד ממשפחתה להמשיך בטיול הגדול. כולנו הלוא יודעים שהמולדת יכולה להסתדר ללא אחת משלנו שתרמה למולדת, וכעת עושה קצת בשביל עצמה. אף אחד לא ישפוט אותה על כך. אבל, איך אפשר להסביר מה קורה שם?! הנופים פשוט דוהים על רקע האירועים הקשים בארץ וההנאה כבת באופן מיידי, מי כמוני יודעת. הבת של חברתי אומנם ניסתה למשך מספר ימים ליישם את ההצעה המשפחתית; אבל ליבה פשוט לא יכול היה לשאת את הדיסוננס. היא עלתה על טיסה וחזרה הביתה.
המגנט הלאומי
אלפים חזרו ממדינות ברחבי העולם. הבת שלי סיפרה על הטיסה מבנגקוק לישראל, כשכל רגע התחזקה אצלה התחושה שעשתה את הצעד הנכון. זה התחיל בשדה התעופה כשכול הישראלים התנקזו לאותה נקודה בשער המוביל למטוס אל על. שגרירת ישראל בתאילנד הגיעה לפגוש את היוצאים, בירכה, חיזקה וחילקה להם שי מחמם. דיילי הקרקע שדיברו בעברית היו הפתח לשרוול המוביל למטוס, והיו עוד צעד שקרב אותם ליעד.
הם היו עטופים בטיסה בפינוקים ובשיחה משוחררת, כמו שרק ישראליים יודעים לנהל. המטוס היה לביתם הזמני בדרך הביתה ואל נשכח את הטיס שבירך אותם לפני הנחיתה וחיזק את הצעד שעשו, כשהוא שולף "עצת זהב אבהית" ששלחה אותם לזרועות המשפחה המחבקת.
אומרים על האנושות ככלל שהיא בנויה מרקמה אחת, אבל יש בנו הישראליים, משהו חזק בהרבה, שלא הצלחתי לפענח. לפני רגע, היינו חלוקים, משוסעים ונסערים זה כנגד זו; ובשבריר השנייה הבא, התלכדנו לגוש לוחם אחד שדעתו אחידה כמעט לחלוטין. בציות מוחלט לצו השעה נשלחו עשרות אלפים משלנו לחזית, והשאר נותרו מאחור לתמוך ולחזק את המשפחות השכולות ומשפחות הנעדרים. בלי שאף אחד התבקש חזרנו הביתה, הנפנו דגלים, יצאנו להתנדב, תרמנו וחיזקנו את אלה שרוחם נשברה.
אני מנסה להבין את המציאות החדשה, וחושב שאולי אין פשוט דיסוננס ואין כל צורך לגשר, כי לכולנו ברור שאת הגשר הזה צריך לחצות וזה יקרה כשנתלכד.
הגאווה הישראלית מגיעה מכל כיוון אפשרי, ואת המשב הרוח הנפלא הזה אפשר להרגיש היטב גם מחברת אל על, על כל עובדיה – קרקע ואוויר. היינו "כלואים" בארץ זרה, זו ממש הייתה התחושה; וחברת התעופה שהתייצבה לצידנו, הייתה אחת משלנו. טיסות לא בוטלו, טיסות כחול לבן, שיצאו ואספו שוב ושוב ישראליים בתיעדוף לאנשי מילואים, תעדוף שאף חברת תעופה זרה לא תוכל להבין. רק מי שדם ישראלי זורם בדמו, יבין מדוע חייל מילואים חייב להתייצב בדחיפות לצד חבריו לפלוגה.
לא שילמנו שקל על הטיסה, בעוד שמעט החברות הזרות שעוד הסכימו להטיס נוסעים לישראל, דרשו אלפי שקלים. לצד זה, הייתה תחושת ביטחון שאין לה מחיר. במטוס עצמנו עיניים והתמסרנו בביטחון מלא לטייסים שהביאו אותנו בשלום הביתה. השמיים של אל על נפתחו גם בשבת ונענו לקריאת פיקוח נפש; וגם החילוניים שבינינו הכירו תודה על ההחלטה.
ביום־יום אנחנו אכן נוטים להתרשל בתחושת החיבור לשורשיות הישראלית. אנשים מקטרים בעיקר על הרע, ופה ושם נשמעים משפטי עזיבה לארץ אחרת, כביכול טובה יותר, כך הם אומרים. חלק קטן מתוך אלה, אכן מיישמים ועוזבים. ובכל זאת, מתחת לשכבת העייפות שכיסתה אותנו בשנים האחרונות, התעוררה הקריאה הלאומית – אין לנו ארץ אחרת! זה נכון, שגם בימי שגרה אפשר לשמוע פה ושם קולות קריאה שכאלה. אלא שהימים האחרונים הביאו אותנו לשאוג יחד את הקריאה הזו בקול אחיד – אין לנו ארץ אחרת! או במילותיה הפשוטות של גולדה מאיר, שהסבירה לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, כשעוד היה סנטור צעיר, על הנשק הסודי של הישראליים – ואמרה "יש לנו לישראליים נשק סודי – אין לנו מקום אחר".
עם כל הכאב העצום שמסביבנו, המתח והדאגה ליקירינו שבחזית ובעצם גם ליקירנו שבעורף – במלחמה הזו כולם בחזית בעצם – אני מרגישה כעת חזקה, ושאני שייכת לעם חזק. אני לוקחת כל יום ביומו עד החזרה לשגרה הברוכה, ומתפללת לשובם של כל החיילים הבייתה.
