מלחמת יום כיפור של אריהלה שמואלי

47 שנה חלפו מאז, אך בכל פעם שמגיע יום כיפור, רבים נזכרים באותה מלחמה ארורה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שנחשבת לקשה במלחמות מדינת ישראל. אריהלה שמואלי, רפתן ודור שלישי לרפתנים בנהלל, מספר על אותם ימים קשים, בהם גויס למלחמה, הזיכרונות הקשים וכיצד התגבר על כל הקשיים במהלך הלחימה.  "השבר הגדול שלי היה בפעם הראשונה שחזרתי והגעתי הביתה לנהלל," הוא משחזר

יום הכיפורים, יום של צום ותענית, הוא גם יום המסמל את המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום כיפור, מלחמה בה הופתענו ושברה את ליבנו.

אריהלה שמואלי נולד בשנת 1944 – חקלאי ורפתן, דור שלישי בנהלל, כבר אינו ילד, נראה ומתפקד כנער. את הרפת במשק שמואלי הקים סבא שלו, שהמשיך לעבוד ברפת, אביו אורי והיום ומזה שנים רבות גם אריהלה רפתן. בעתיד, הבן אילן ימשיך את אביו וסבו. אילן הבן אמנם פיתח קריירה אחרת, אך אחת ליומיים הוא חולב את חליבת הערב. את שירותו הצבאי עשה אריהלה בסיירת שקד, הסיירת שבאותה תקופה שויכה לדרום הארץ.

כשהתגייס לצבא, היה מי שקלט שהוא תזזיתי ובעל יכולות גופניות גבוהות. הציעו לו ללכת לסיירת שקד, על אף שלא ממש ידע על סיירת שקד פרטים. אריהלה קיבל את ההצעה והחליט להיות לוחם בסיירת שקד. תפקידה של סיירת שקד, באותם ימים, היה שמירה על גבולות הנגב והערבה מפני מסתננים. עם שחרורו מהשירות הסדיר חזר לעבוד במשק המשפחתי ושובץ בגדוד סיור של חטיבת טנקים, חטיבת הראל. בהמשך אריהלה לחם במלחמת ששת הימים. אריהלה נישא לקרן בת זוגתו, נולדו להם שלושה ילדים – והוא בן 29, כאשר פורצת מלחמת יום כיפור.

פגשנו את המלחמה

אריהלה משחזר את אותם רגעים ראשונים של המלחמה: "הייתי אב לירון, אילן וורד, חקלאי, נשוי. קראו לי ביום כיפור בצהריים. קיבלתי מברק בו היה כתוב שאוטובוס יבוא וייקח אותי לצבא. הגיע האוטובוס, גייסנו עוד אנשים והגענו לחצור, שם קיבל כל אחד מהחיילים את הציוות שלו. אנחנו היינו בסיירת הג'יפים, זיוודנו את הג'יפים שלנו ויצאנו ראשונים, אחרינו השריונאים. "חצינו את רצועת עזה והגענו לחולות רומני בסיני. זו היתה הנקודה הראשונה בה פגשנו את המלחמה. הציוד שקיבלנו היה בעייתי. למשל, קיבלנו מקלעים אך תושבות למקלעים לא היו. התפקיד שלנו היה לחלץ פצועים מהשטח ולהביא אותם לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית לנפגעים מאזור הלחימה ת.פ.ע). כמו כן, הוטל עלינו לדאוג לאספקה לטנקים שהיו בחזית.

"המלחמה הזו הפגישה אותנו עם נשק אחר וחדיש שהיה למצרים – היו להם טילי סאגר (טיל נ"ט מונחה כבל). לא הכרנו ולא ידענו מה זה. כשהגענו לנקודה בה היינו צריכים להתפרס, ראיתי כדור אש בצבע ירוק. האש הזאת הוציאה רעשים, ותוך שניות נדבק טיל ופגע באחד הטנקים. לא הכרנו את טילי הסאגר. בטנק שנפגע נהרג המקלען והשאר נפצעו. הוצאנו אותם מהטנק והבאנו לטיפול רפואי. "הטנקים אליהם היינו צמודים היו טנקים מסוג שרמן, טנקים מאד מיושנים. כשהגענו לתאג"ד עם ארבעת הפצועים, כבר שכבו מחוץ לאוהל כשניים עשר אנשים, מכוסים בשמיכות על אלונקות. כולם היו מתים. זה היה אחד מהרגעים הקשים, שהנכיחו את הנורא שקרה במלחמת יום כיפור. המפגש עם הטנקים הפגועים, עם הפצועים ובהמשך עם ההרוגים, הם שהנכיחו את הקושי הגדול של מה שעמד בפנינו. "עם בוקר, הטנקים היו יוצאים  לכיוון התעלה להילחם במצרים. התפקיד שלנו היה לשמור על קשר עם הטנקים – ובמידה ויצטרכו אותנו נהיה שם. בערב כולם היו חוזרים לחניון הלילה. במחלקת הג'יפים, היינו שלושה ג'יפים בתוך גדוד שריון. בלילות היינו מביאים תחמושת, דלק ומים לחניון. כל מה שהיה צריך לטנקים. בימים היינו מוכנים לכל תרחיש."

איך אתה כאבא לשלושה ילדים, התמודדת עם המצב?

אריהלה: "הייתי ממוקד במלחמה, עשיתי מחיקה בתוכי. זה הגן עליי, מפחדים, מגעגועים, ממחשבות שמקשות… לא הרשיתי לעצמי לחשוב על קרן, על הילדים. זה היה שובר אותי. הייתי ממוקד בכאן ועכשיו. זו הייתה מערכת ההגנה שלי על עצמי. היו גם נקודות שבירה.

"בעשרים לאוקטובר, הודיעו לנו שכל הטנקים עולים על הכביש. אמרו לנו: 'תעלו ותחכו לפקודה'. הייתה תחושה שהנה משחררים אותנו והמלחמה נגמרת. הסתבר שהפקודה הייתה לחצות את התעלה ולעבור לצידה השני של תעלת סואץ, להמשך לחימה. נקראנו לכבוש את בסיסי הטילים. שם היינו עד שהשתחררתי. באחד הימים, ישבתי בג'יפ, נחתי. הגיע איש שריון לשוחח איתנו. בעודנו משוחחים החלה הפגזה. אותו חייל ששוחח איתנו נפגע ואיבד את רגלו. היו הרבה רגעים קשים כאלו."

כשאתה מסתכל על אריהלה הצעיר שהלך למלחמה ההיא, מה אתה רואה?

אריהלה: "יצאנו למלחמה עם תחושת בטחון, שתוך כמה ימים ננפנף אותם.  המציאות הייתה שונה. היה לנו מזל גדול, במחלקת הסיור, אף אחד מאיתנו לא נפגע וגם בגדוד הטנקים, באופן יחסי היו מעט נפגעים. אחד הדברים ששמרו עלינו ברמה הרגשית היה שלא התערבבנו ממש עם הטנקיסטים. השבר הגדול שלי היה בפעם הראשונה שחזרתי והגעתי הביתה לנהלל. הוריי פגשו אותי וסיפרו לי על הבחורים שנהרגו בנהלל. בנהלל נהרגו שבעה בחורים, שניים מהם היו חברים שלי. האחרים, כולם בני נהלל. כשהוריי סיפרו לי מה קרה, פרצתי בבכי ארוך. היה זה שבר גדול וכאב נורא."

במבט לאחור, מה עשתה לך המלחמה ההיא מלחמת יום כיפור?

אריהלה: "איני מאמין עוד בכל מה שקשור לצה"ל, אני מאמין רק למה שרואות עיניי. ישבנו בבלוזה, לתקן את הג'יפ שלנו. הגיעו מדובר צה"ל, שדיווח לציבור בארץ שהמצרים בורחים. היה זה שקר גס. ניגשתי לבחור מדובר צה"ל ואמרתי לו, 'זה לא נכון, אין זה דיווח אמת'. הוא ענה לי שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לספר את האמת. כך גם היו הסיפורים לגביי המצרים. שנים טענו ואמרו לנו שאין כלל אפשרות שהמצרים יחצו את התעלה. האמת היתה אחרת. מאז, נוצר בי משבר אמון מאד גדול עם כל מערכות השלטון ובעיקר הממסד הצבאי. במידה רבה, עם חזרתי הביתה, הייתי במצב של פוסט טראומה, במיוחד כשנוכחתי והתבשרתי איזה מחיר שילמה נהלל במלחמה הזו."

סוליקו

אריהלה שמואלי, כפי שהוא בעצמו מגדיר את עצמו, 'אני סוליקו'. אריהלה שירת באותה יחידת הג'יפים עד הגיעו לגיל חמישים וארבע ואף השתתף במלחמת לבנון הראשונה. כל השנים הוא רוכב על אופניים ובכל רכיבה הוא רוכב  כשלושים קילומטר, תמיד לבד. גם היום, כשהוא בן 76, אריהלה עובד בין עשר לשתיים עשרה שעות ביום.

מה האני מאמין שלך?

אריהלה: "אני מאמין, שאני מסוגל להתגבר על הכל, לבד. אני רפתן מאז היותי נער. בשנים האחרונות בניתי רפת חדשה, בלי שותפים, כמקובל אצל רוב הרפתנים. סוליקו. על אף שענף הרפת הוא פחות ופחות רווחי, קיבלתי בליבי החלטה – אני אעביר בבוא היום את הרפת לאילן בני. אני אעבוד כדי לעבוד. אני חייב לקום כל בוקר בחמש ולצאת לעבוד. הקימה בבוקר הינה מקור של הנאה גדולה בעבורי. אני נהנה מהנוף, מהאוויר ומהעבודה שלי כרפתן."

לאריהלה וקרן ארבעה ילדים, כולם נשואים, לכולם ילדים – שבט גדול ומפואר. אותות הגיל אינם רשומים על פני קרן ואריהלה. שניהם נראים צעירים בהרבה לגילם. פגשתי, חקלאי, רפתן, שמח בחלקו ושלם עם חייו. צעיר נצחי, עם חיוך מאיר עיניים.

שי קוזלובסקי מעמותת לא מפקירים פצועים בשטח מספר על קשיי ההלום – ראיון