דפנה שן, בת רמת יוחנן, כותבת שירים שמבטאים חוויות רגשיות אישיות שלה מילדותה בקיבוץ. היא לא שופטת או מתחשבנת עם אף אחד, רק משתפת
כמו אל הרבה סיפורים ואנשים, גם אל דפנה שן נחשפתי בפייסבוק. יום אחד נחו עיני על שיר נפלא (לטעמי) שכתבה על גיוסי כותנה. הגיוסים המיתולוגים ההם שהיו פעם מנת חלקנו בקיבוצים של שנות ה-70-80-90.
כך נחשפתי לעוד שירים שלה וסקרנותי התעוררה. מי זו האישה שעומדת מאחורי היצירה המדויקת, האישית והחשופה כל כך, ומאיזה קיבוץ היא בכלל. גם הריאיון עימה היה פתוח וגלוי מאוד.
דיברה איתי מישהי שהחליטה להשיל מעליה את כל הקליפות. לפני כשנה יצא ספר הביכורים שלה 'בצד הלא נכון של הלילה', 73 שירים ו-24 צילומים, כולם שלה. דפנה היא גם צלמת בחסד. היא בת 52, נשואה + 3 וגרה היום במושב מישר ליד גדרה.
דפנה מלמד
"נולדתי בקיבוץ רמת יוחנן (כדפנה מלמד) וגדלתי בלינה המשותפת. מבית היולדות אל בית התינוקות. מעולם לא חוויתי את הלינה המשותפת כחוויה טובה. הרבה פעמים שואלים אותי אם כבר בילדות הרגשתי ככה. התשובה היא לא. אז לא הכרתי משהו אחר, אבל אני כן זוכרת אי נוחות בצמתים שונים בחיים. הייתי ילדה טובה, קונפורמיסטית, ממושמעת, לא מרדנית. אם כבר מרדתי זה היה מאוד בסתר.
אחרי הצבא יצאתי ללימודי הפרעות בתקשורת באוניברסיטת תל אביב ומאז ועד היום אני עובדת כקלינאית תקשורת. בתום הלימודים חזרתי לקיבוץ והתחלתי שנה סטאז'. באותה שנה אימא שלי חלתה בסרטן וכעבור שבעה חודשים היא נפטרה, בגיל 52, בדיוק הגיל שלי כיום.
החוויה הקשה של לאבד אימא, שזה משהו נורא מטלטל, ממוטט, עוררה בי הרבה שאלות. כל העניין של הבעת רגשות ואינטימיות במשפחה הוא הרבה פעמים מורכב למי שגדל בחינוך המשותף. הדיאלוג עם אמא שלי זה נושא שחוזר אצלי היום לא מעט בשירים.
בתום אותה שנה עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור עם בן זוגי גיל ששירת כטייס בחיל האוויר. במשך השנים נדדנו בין בסיסים וגרנו גם בחו"ל עד שהתמקמנו פה במושב".
תמיד היית יצירתית?
"מילדות ציירתי, רשמתי, ניגנתי ואהבתי לכתוב ברכות מיוחדות לאירועים וחגים. בבגרותי עסקתי בקדרות ולמדתי צילום. כיום היצירה שלי היא כתיבת שירה וצילום. בכל יום שישי בבוקר אני מפרסמת בפייסבוק שיר וצילום המהווים מבחינתי יצירה אחת".
איך התחלת לכתוב שירים?
"הכתיבה התפרצה אצלי לקראת גיל 50 בתקופת משבר. פתאום משום מקום התחילו לצאת ממני שירים. מחשבות ורגשות קיבלו מילים. התחושה שליוותה אותי מאוד חזק הייתה שאני לא רוצה לשתוק יותר, על הרבה דברים. כל האירוע הזה פשוט קרה לי. לפני כן מעולם לא כתבתי שירה, למרות שהנושא הזה תמיד דיבר אלי."
"כשהתחלתי לפרסם שירים בפייסבוק התגובות החלו להגיע, והן היו מסחררות, וזה היה כפלא בעיני שהמילים שיצאו מתוך הכאבים שלי נוגעות גם באחרים. זה רומם אותי, אבל היה לי גם זר ומוזר."
"אני, שכל חיי היו לי המון שאלות לגבי המקום שלי בעולם, פתאום הרגשתי מאוד משמעותית ומאוד נוגעת, וזה נתן לי המון כוח."
"די מהר זה כבר נהיה 'על החיים ועל המוות' והתחלתי לפרסם שירים מאוד אישיים וחשופים. הרגשתי שחלק ממני רץ קדימה ושאלתי את עצמי מה זה, מי זאת שככה מתערטלת בכיכר העיר וכותבת על פחדים ואכזבות, געגועים וכעס, אבל לא יכולתי לעצור את זה, ולא רציתי לעצור את זה."
"זה היה כמו התמכרות, למרות שלעיתים הרגשתי חצויה, כאילו יש בי שני חלקים. כך גם רבים מהשירים והצילומים שלי, מדברים ברבדים ומעבירים כמה מסרים בו זמנית. אני משתמשת המון בדימויים ומטאפורות".
הצלחת לתמרן עם שאר מטלות החיים?
"בשנה הראשונה הייתי מאוד שקועה בכתיבה. ההתלהבות שלי מהמקצוע פחתה והיה סביבי מי שחשב שוויתרתי על חלק מתפקידיי בעולם. היה לא מעט מתח סביב העניין הזה, אבל לא הייתי מוכנה לוותר. גם לא הפסקתי לעבוד ולא עצרתי את שאר הדברים. לא הרגשתי שמותר לי".
פתאום ספר
"כשהתחלתי לפרסם שירים בפייסבוק אנשים התחילו לשאול מתי ייצא ספר. זה בכלל לא עלה על דעתי, מה פתאום ספר. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שאולי יש שם משהו."
"התחלתי לגלגל את הרעיון וקיבלתי המלצה על העורך יקיר בן משה, שהוא משורר מוערך ואיש מקסים. שלחתי לו אסופה של שירים והאמנתי שאקבל תשובה כמו 'זה מאוד בוסרי, אבל תמשיכי לכתוב וניפגש בהמשך'. להפתעתי הוא חשב שזה כבר מספיק טוב ובשל כדי לראות אור".
איך התקדמתם?
"יקיר הציע את הראיה שלו את הדברים, מה לדעתו מתאים ומה מסתדר עם התמות המרכזיות – ילדות בקיבוץ, זוגיות, יתמות, התבגרות וארס פואטיקה (כתיבה על תהליך היצירה). הכל היה נתון לדיאלוג בינינו, הוא נתן לי המון מקום."
"אחד הדברים המורכבים היה להחליט על סדר השירים. יקיר הציע לשים את שירי הילדות בהתחלה ואלה שירים מאוד בועטים וקשים. שאלתי אותו למה, מישהו יפתח את הספר, יראה את זה ויגיד לא תודה, מספיק קשה לי גם ככה בחיים. והוא ענה לי כדי להבין אותך ואת השירים שלך, צריך קודם להבין מאיפה באת. היה גם ברור לשנינו שהספר יכלול צילומים, היות ואלה שתי המדיות שאני יוצרת בהן, כתיבה וצילום. מבחינתי הן משלימות זו את זו."
"לגבי ההוצאה לאור, החלטתי להוציא את הספר באופן עצמאי כדי שאוכל להחליט על כל פרט בעצמי. בחרתי בהליך של פרויקט מימון המונים כי הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה יחד עם הקוראים שלי. מבחינתי הם חלק בלתי נפרד מהמסע שעברתי. אבל מימון המונים זה פרויקט לא פשוט. החלק הכי קשה עבורי היה החשיפה."
"אחרי חודשים בהם פרסמתי שירים בפייסבוק אבל בעצם נשארתי די אנונימית, פתאום הייתי חייבת לעמוד מול קהל ולהגיד להם תכירו, זאת אני, ככה אני נראית, זה הקול שלי, בואו תצטרפו אלי. זה עימת אותי עם כל הקשיים שהיו לי בחיים."
"אני שנולדתי בקיבוץ של מה יגידו, שבאתי מהחינוך המשותף, מהאחידות, שתמיד התכופפתי ויישרתי את עצמי לשורה, תנו לי לכתוב שירים ולהישאר אנונימית."
"התחלתי לשתף את הקוראים בחששות שלי וקיבלתי המון תגובות. זה היה לא פחות ממדהים. אנשים הצטרפו אלי וכנראה שמשהו בהתרגשות ובתשוקה שלי עבר מאוד חזק כי הסכום שביקשתי נאסף תוך מספר שבועות. הכל היה מאוד אינטנסיבי ובאוגוסט 2020, שנה אחרי שהתחלתי לפרסם בפייסבוק, הספר כבר יצא לאור".
מופיע עם השירים
"שני ערבים ראשונים עשיתי אצלי בבית כחלק מהפרויקט. ערב אחד היה על תהליך היצירה ולערב השני קראתי 'מלח הארץ נמס גם במים קרים', על חוויות הילדות בקיבוץ בראי השירים. זה היה סוג של פיילוט עבורי, עשיתי את זה כי הייתי חייבת אבל ראיתי כי טוב."
"מאז קיימתי עוד מפגשים, גם בקיבוצים, שאחד המשמעותיים ביותר עבורי היה בקיבוץ שלי, רמת יוחנן. באתי לערב שמאוד חששתי ממנו, והיה ערב מרגש ביותר. אנשים פתחו שם חוויות מהחינוך המשותף, דברים שחלקם לא סיפרו עד אותו רגע. יצאתי משם בתחושה נפלאה של סגירת מעגל והשלמה. בקיבוצים זה נסוב סביב השירים על הילדות, וחשוב לי מאוד להגיע לקיבוצים".
והתגובות?
"מדהימות. אני תמיד מדגישה, אני לא באה לשפוט, לבקר או להתחשבן עם אף אחד, ואני בטח לא באה מכעס. אני באה בחמלה וכאב ומתחושה של החמצה שלא מספיק מדברים עליה. זה כמו פצע בגוף שצריך לחשוף אותו כדי שיירפא. כשאני רואה אנשים נוספים שעוברים תהליך בעזרת השירים, נזכרים בדברים מהילדות או מעזים לדבר על דברים שקשה לגעת בהם, מבחינתי זו זכות ענקית".
אז את לא מתחשבנת, לא כועסת.
"ממש לא. אני יודעת שהכוונות היו טובות, ואולי השיטה הייתה גם צורך השעה. אבל יש בי גם כאב גדול על ההחמצה, ועל זה שמתוך כוונות טובות וצרכי השעה נחשכו מאיתנו דברים חשובים, למרות שגם הרווחנו המון".
יש לך קשר עם חבר'ה מהכיתה שלך?
"כן, אבל עם רובם לא קשר הדוק. היינו גם קבוצה 'בעייתית'. כל שנה החליפו לנו מטפלת ואמרו שאנחנו מופרעים. לכן הלכידות הזאת של הקבוצה, שגם בה יש הרבה פעמים משהו מגונן, במקרה שלי לא הייתה שם".
את רואה בכתיבה סוג של שליחות?
"שליחות זו מילה קצת גדולה, אבל כן, חשוב לי להגיע לאנשים, לקהלים, להקריא מהשירים שלי, לעורר רגשות. אגב אנחנו מתמקדים בשירים אבל לצילומים יש חלק מאוד חשוב. הם חלק אינטגרלי מהיצירה. הצילומים שלי הם מסביבת היום יום הקרובה, תמונות של דברים סתמיים לכאורה. אני גם מחפשת דימויים ומטאפורות אבל גם מבקשת לפקוח את העיניים ולראות כמה קסם והתרחשות יש בסביבה הקרובה לנו, ממש לידנו."
את היום במקום אחר בחיים?
"לגמרי במקום אחר. מקום שנותן לי ביטוי והערכה, והערכה עצמית גם. היום אני יכולה לומר לך דברים שלא יכולתי להגיד לפני שנתיים או שנה וחצי. היום אחרי שנתיים של כתיבה אני גם קצת יותר זהירה."
"זו כבר לא הבערה הראשונית הזאת של לא אכפת לי מה יגידו. כל הדואגים למיניהם שבהתחלה נורא דאגו לי, מה קורה, מה לא בסדר, הרי יש לה חיים נפלאים, מה כל הכאב הזה, הייתי אומרת להם אל תחפשו אותי בשירים, תחפשו את עצמכם."
"התקשורת שלי עם אנשים מסוימים, אפילו עם אבא שלי, קיבלה רבדים נוספים בזכות השירים, וזו אחת המתנות הגדולות שהכתיבה הביאה אלי".
דפנה שן | צילום: יח"צ
