לפני 10 שנים, בהיותה בת 90, קיבלה הגננת המיתולוגית מלכה האס, פרס מפעל חיים של התנועה הקיבוצית על תרומתה לחינוך הילדות המוקדמת. בשבוע שעבר חגגו לה בקיבוצה, שדה אליהו, יום הולדת 100. את רעיון חצר הגרוטאות בגן הילדים, הגתה האס כחלק מתפיסת עולם לפיה מערכת החינוך צריכה ליצור תנאים בהם יגדלו ילדים סקרנים, פתוחים, שרוצים ללמוד, לחקור ולהכיר, שמקבלים מרחב ללמידה
בשבוע שעבר (חמישי) חגגה מלכה האס, חברת קיבוץ שדה אליהו יום הולדת מאה, מוקפת במשפחתה ובחברים קרובים, תוך הקפדה על ההנחיות המתבקשות.
חברי הקיבוץ הוותיקים, שהתחנכו בגן של האס, שרו בהתלהבות שיר שחובר על ידה אי אז בגן, לפני יותר מ-70 שנה. במשך חייה הארוכים הייתה האס גננת פורצת דרך, מרצה לדורות רבים של מחנכות ומחנכים ובעיקר חוקרת של הילדות המוקדמת, שחשיבתה המקורית השפיעה על דורות של גננות וילדים בגנים ובתי הילדים בקיבוצים ומחוץ להם.
האס נולדה בברלין ב-1920 בשם הילדה שטייניץ למשפחה בורגנית וחצי מתבוללת, רחוקה מהזהות היהודית. אימה הייתה חובבת אמנות ומסורה לטיפול בשני ילדיה והיא זו שנטעה בה את תחושת הביטחון העמוקה, האמון הבסיסי ואת האהבה לאמנות. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותה בת 15, עלתה האס לארץ בהמלצת מדריך תנועת הנוער "בני עקיבא", בה הייתה חברה. "בדרך לנמל", מספר בנה אלישע, "זרקה את הכריך הלא כשר מחלון הרכבת. במקביל לעלייתה לארץ, עברה לשמירת מצוות".
בהתאם לתנאי אישור העלייה שנתנו הבריטים, היא הגיעה לירושלים ולמדה בבית צעירות מזרחי, שם למדו בישול, כלכלת בית ותורה. המורה לשיעורי תורה הייתה נחמה ליבוביץ' (אחותו של ישעיהו ליבוביץ'), "מורה למופת, מורה לחיים. מורה שהשפיעה רבות על אימא". בסיום הלימודים הצטרפה האס לקבוצת צעירים שביקשו להקים התיישבות וב-1939 הקימו בעמק בית שאן את קיבוץ שדה אליהו, שמשתייך לזרם הקיבוץ הדתי.
האס למדה חצי שנה בסמינר הקיבוצים, ולמעשה זוהי השכלתה הפורמלית. וכשנולדו ראשוני הילדים בקיבוץ טיפלה בהם והקימה את גן הילדים הראשון.
"הייתה לה תפיסה חינוכית משלה, עצמאות מחשבה ואומץ לעשות לפי מה שהיא חושבת. היא גיבשה תפיסה הוליסטית של הילד שכוללת את הטבע, הקהילה, התורה, החינוך לאומנות" אומר אלישע האס, פרופסור לביופיזיקה שחוקר את הקוד הגנטי, "הרקע בחינוך לאמנות שקיבלה עוד בברלין, יחד עם החינוך ליהדות שקיבלה בירושלים, תפיסת החלוציות של הקיבוץ כקהילה ותפיסת הילד כחלק מהקהילה – כל אלה עזרו לה לגבש תפיסת עולם כוללת ושונה ביחס לחינוך הילדים".
את גן הילדים תכננה יחד עם ארכיטקט, כך שיתאים לצרכי הילדים בגן. בעלה, קלוני האס, אותו הכירה עוד כנערה צעירה בברלין, למד נגרות מתוך חזון של בניית הארץ, והוא היה זה שהכין את הכיסאות והשולחנות, שנמצאים בשימוש בגן הילדים עד היום.
ב-1942 הצליחה האס להעביר בקיבוץ החלטה שלא תהיה לינה משותפת בבתי הילדים, אלא לינה משפחתית, בניגוד לתפיסה הרווחת בקיבוצים באותם ימים. "תפיסת העולם העצמאית זה דבר שמאד אפיין אותה ואת כל חברי גרעין המייסדים, הגרעין היקה, שהקימו את שדה אליהו.
הם גדלו בגרמניה ולא סיימו תיכון. היה להם חופש מחשבה והם הביאו עימם תרבות של למידה לשם הלמידה ושחרור ממסורות חברתיות. הם גיבשו לעצמם מה נכון מבחינה אידאולוגית, דתית וציונית".
כל אלו הובילו גם את האס בבניית גן ילדים בסביבה שהיא שומרת מצוות, חלוצית ומבוססת על משפחות. בנוסף, מספר הבן אלישע, לאורך השנים שלחה לה אימה, שהגיעה לניו יורק במהלך מלחמת העולם השנייה, ספרי אמנות וספרים העוסקים בתיאוריות של חינוך.
כך, גם באוהל, בחום המעיק של עמק בית שאן, עסקה האס בקריאה ובלמידה, ההתבוננות בספרי ציור ואמנות ובמחקרים אודות התפתחות הילד.
עבודתה, החקר והעניין שגילתה בתחום הילדות המוקדמת, הרצון להיות מורה בשילוב האהבה לאומנות, הביאו אותה לפתח גישה חינוכית עצמאית.
הילדים לומדים לקחת אחריות אישית
שני תחומים בהן השפעתה מוכרת בחינוך הקיבוצי, וגם מעבר לו, הם – חצר הגרוטאות ותחום התפתחות הציור בילדות. כמעט כל גן בקיבוץ מתהדר ב"חצר גרוטאות". חצר ובה חפצים מחומרים שונים, שהמשותף להם שהם שייכים לעולם "המבוגרים" והיו פעם בשימוש. הרעיון שעומד מאחורי "חצר הגרוטאות" הוא התנסות מעשית של הילד בחפצים מהעולם "האמיתי"- גלגלים של טרקטור, נרות חנוכה שסיימו תפקידם והמגפיים הישנות של הרפתן – כולם עומדים לרשות ילדי הגן על מנת לחקות ולשחק את העולם הסובב אותם וליצור עולם מדומיין חדש.
אלישע: "באותה מכונה שאבא עבד בשדה ויצאה מכלל שימוש, גם הילדים עובדים. ויש להם חופש לפרק, להרוס, לבנות מחדש, ללא הוראות ועם אחריות – לא לעשות דברים מסוכנים. שאלו את אימא פעם האם זה לא מסוכן? והיא ענתה – 'הילדים לומדים לקחת אחריות אישית', זו גישה שנובעת מתפיסת עולם יהודית-ציונית-חינוכית. הילדים פועלים בעבודת צוות ומחקים את הסביבה באופן עצמאי ובעזרת הדמיון.
זו גישה חינוכית של שותפות עם מה שסביבם. כשהיינו ילדים, יצאנו בכל יום לטיול ברפת, בשדה. היו ערבים סביב ואנחנו הסתובבנו בצורה חופשית – אימא הגננת עם חבורת ילדים.
צריך לכך אומץ, וזו חלק מהגישה החינוכית – שותפות הילדים בכל דבר שקורה בקהילה: בשדה, במטע, בנגרייה, במסגרייה וגם בבית הכנסת – הילדים הם חלק מהקהילה."
ב-2008 הוציאה האס ביחד עם צילה גביש (תלמידתה, ובעצמה מרצה לחינוך) ספר על חצר הגרוטאות -"אימא, תראי זה אמיתי". כ-700 מורים וגננות הגיעו לכנס בו נתבקש אלישע בנה לשאת דברים.
"דיברתי על חינוך של מדענים, איך להיות חוקרים. הצגתי זו ליד זו תמונה של דוקטורנט שבונה מכשור במעבדה וילד בונה בחצר הגרוטאות. בתנאים אלה יכול הילד לפתח חשיבה חופשית ואומץ לעשות מה שטרם נעשה. אני למדתי להיות חוקר ברפת בשדה אליהו. היו שם אנשים שמתנסים ולומדים. זה מדע. ככה בנו את הקיבוץ."
התחום הנוסף שבו השפיעה האס הוא החינוך לאמנות, לא כחינוך עבור אמנים, אלא כאמצעי לתת לילדים להתבטא באופן חופשי, לפעול באופן חופשי ובאומץ, להעז לומר דברים בצורה אומנותית, לפתח את האישיות של האדם, את הדמיון והרוח.
האס אפשרה אמצעים רבים לעבודה באמנות – חמר, צבעי ידיים וציור. היא אפשרה מרחב עבודה וחומרים משובחים, נתנה את המסגרת לעשייה, את "הדף הלבן", בתוכו הילד משוחרר לעשייה חופשית ולביטוי חופשי.
ביתן הציור
מלכה האס הקימה בשדה אליהו את "ביתן הציור", בתחילה בצריף ובהמשך בקומה התחתונה של מגדל המים. חלל לא גדול ובו קירות מכוסים נייר, עליהם ניתן לשים נייר לבן ולצייר. במרכז החדר ספסל ארוך עם צבעים, וכל ילד מצייר על פי דמיונו ורצונו וללא הוראות והנחיות. "חופש פעולה, חופש ביטוי, שמשתלב בגישה שהילד הוא אדם עצמאי, שצריך לתת לו להתפתח."
למלכה האס ולבעלה נולדו שלושה בנים. הבן הצעיר נולד 8 ימים לפני הקמת המדינה ובשנה הראשונה לחייו חלה. רק מספר שנים לאחר שהבריא, הסתבר שנגרמה לו חרשות.
האס עזבה את הגן, למדה קלינאות תקשורת בבית חולים הדסה והקדישה עצמה ללמד את בנה לדבר, לתקשר עם העולם. ב-1960 החלה ללמד באורנים, מכללה אקדמאית לחינוך והוראה.
היא פיתחה קורס ייחודי אותו למדו דורות של גננות ומורים, בו שילבה פרקטיקה מחיי היום-יום בגן יחד עם לימודי התיאוריה. קשרי עבודה נוצרו עם אנשי חינוך ברחבי העולם ומבקרים רבים הגיעו לשדה אליהו ללמוד על עבודתה. כשיצאה לפנסיה נפתחו סדנאות בבית המדרש בשדה אליהו, קורסים אותם העבירה יחד עם צילה גביש.
ב-2010 קיבלה האס פרס מפעל חיים של התנועה הקיבוצית על תרומתה לחינוך הילדות המוקדמת, וכן זכתה ל"אות יקירת המכללה" ממכללת עמק יזרעאל.
במהלך השנים פרסמה האס חוברות הדרכה שליוו מחנכות רבות בתנועה הקיבוצית וכן ספרים בנושאי התפתחות הילד בשנים המוקדמות, טיול, חצר גרוטאות והגשת חומרים. הספר האחרון "אימא תראי איך אני מציירת" (בשיתוף צילה גביש) יצא לאור ב-2014 כשהייתה בת 94, "ויש ספר נוסף, שכנראה לא יושלם".
באחד מביקוריו בקיבוץ לקח אלישע את אמו לטייל, באותם המקומות בו הוא עצמו טייל כילד בגן הילדים לפני מעל לשבעים שנה. בדרך פגשו את ילדי הגן שיצאו לטיול היומי "שהכירו את מלכה ושמחו לראותה, וגם היא שמחה לפגישה איתם.
נוצרה חברה רב-דורית, יש בה ארבעה דורות, והאיש הזקן לא מיותר, אלא חלק מכובד בחברה. בקהילת שדה אליהו מקיימים מצוות 'והדרת פני זקן' למהדרין שבמהדרין. זו זקנה שאימא נהנית ממנה עם דאגה לכל פרט. "
אלישע אומר, שכמרצה באוניברסיטה הוא מנסה ליישם את מה שעשתה אמו, מלכה, בגן הילדים "ילדים סקרנים, פתוחים, שרוצים ללמוד, לחקור ולהכיר, שמקבלים מרחב ללמידה. יש שלושה עיקרים- חופש, אחריות אישית ועולם ערכים, הידיעה שיש משהו מעלינו שמחייב אותנו. עם התודעה הזו אפשר להתמודד עם כל נושא וגם עם קשיים."
מזל טוב למלכה האס, בריאות ואריכות ימים.
