ערן הולנדר, דור שלישי לשואה, מספר את סיפור משפחתו בצורה פורצת גבולות

מנדל של חצות

בשמונים השנה האחרונות נכתבו מאות ספרים ומספר דומה של מחזות וסרטים על השואה. גם בארץ, הניסיון לספר את סיפור השואה באופן אחר, בלי לשחוט יותר מדי פרות קדושות ובלי לפגוע בזכר ששת המיליונים, ממשיך להניב יצירות ישראליות בעלות פרשנויות וזוויות התבוננות מקוריות על פרק ההיסטוריה הזה, הדרמטי מאוד והאנושי מאוד, בו התפרצו כל סוגי הרגשות והיצרים.

אחד הניסיונות המסקרנים שמעורר עניין רב, שייך לערן הולנדר (46), שספרו "מנדל של חצות" (הוצאת "כרמל") מתאר את התקופה החשוכה בתולדות האנושות בשילוב של סיפור מתח בן זמננו.

גיבור הספר, דמות לא יציבה בחייה, תסריטאי לשעבר ומורה לשעבר, יוצא למסע חיפוש אחרי אחותו הקטנה אביגיל שיצאה עם בית ספרה במשלחת לפולין ולא חזרה. שמו של הגיבור הוא הולנדר – כשמו של המחבר – והוא נושא את הסיפור המשפחתי של המחבר אל תוך מסע בילוש תזזיתי באירופה של 2010.

המסע של האח עובר דרך ברלין, לודז', קרקוב, לובלין, וארשה ותל אביב, והוא מסע כאוטי שנע בין ההווה לעבר.

ההווה של הגיבור הוא לא רק הווה של אדם שנוסע לחו"ל בנסיבות מצערות, אלא של מי שחי את ההווה עד הקצה ומחפש אסקפיזם מחייו הלא מספקים. בין הוללות, מפגשים עם זונות מקומיות ומעקב אחרי המשחקים של פדרר בטורנירי הטניס, הוא גם לוקח על עצמו את תפקיד הבלש ומחפש אחר אחותו.

דרך המסע הזה ברחבי פולין וברלין, בין מחנות ההשמדה והנשים המזדמנות, משחזר האח את תולדות משפחתו ותלאותיהם במחנות, בגטאות ובמקומות מגוריהם, ומנסה לטוות חוט אחר חוט כדי להבין מה עלה בגורל אחותו אביגיל – היא נעלמה מבלי להשאיר שום עקבות, שום סימן חיים, שום פירור מידע.

מנדל של חצות הוא ספר שיש בו כמה שכבות. יש את הסיפור הבלשי, יש את זיכרון השואה ויש את אירופה כפי שהיא כיום, ואנחנו נעים בין העולמות האלה בסיפור שכולו כתוב בגוף ראשון.

מלבד הגיבור, שלל דמויות מופיעות בספר. חלקן באות והולכות וחלקן חוזרות וצוברות משקל, אבל הספר מתמקד בעיקר במסע ובחיפוש, בזיכרון השואה, ובניסיון של הגיבור לפתור קונפליקטים פנימיים ולמצוא איזון בחייו.

לאורך הסיפור מעורבים משטרה וארגוני פשע מקומיים, כשהסיפור הולך ומסתבך.

נושא השואה הוא נושא רגיש. לא פשוט לגשת אליו בצורה הלא מקובלת, בצורה עכשווית וקצת חתרנית, ולשלב נקודת מבט אישית של דור שלישי ורביעי עם נקודת מבט אאוטסיידרית לגמרי.

הולנדר יצר כאן ספר בעל ניגודים רבים, זיכרון השואה עובר דרך סיפור בלשי מרתק שכתוב בצורה רהוטה עכשווית ופרובוקטיבית, ואני אומר זאת לחיוב.

יש כאן העזה וגישה מעניינת בחיבור בין אירופה של היום ואירופה של מלחמת העולם השנייה בנקודות מבט מנוגדות, זהו ספר שנע בין ההווה לבין זיכרון העבר הכואב, באירופה שעוד לא התאוששה מתלאות וטראומת המלחמה גם שבעים שנה אחרי.

בסך הכול זהו ספר לא שגרתי, חתרני ובמידה מסוימת אמיץ מאוד. זיכרון השואה שנהוג לגשת אליו בזהירות מרבית בכל מה שקשור לספרות פרוזה מקבל כאן זווית שונה ומעניינת.

מסע כאוטי של עונג והרס

"החיפוש אחר האחות לוקח אותו אל הזונות והביבים של מזרח אירופה, אל מחנות המוות ואל הקברים המשפחתיים, אל זיכרונות הילדות אצל סבא וסבתא."

"במערבולת של רמזים והשערות, של אלכוהול, סרטים, טניס ופורנו, מוצא האח את עצמו מידרדר לשחיתות ולהתחזות, לפשע מאורגן ולמוזיקה קלאסית, כשהחיטוט בעבר מעלה שאלות מטרידות גם על בני משפחתו הקרובים ביותר".

הבחירה הלא שגרתית של הולנדר לשתול את סיפורי השואה בתוך מותחן בוטה לא נובעת רק מהרצון שלו לקרב את הדור הצעיר – שיודע לצרוך רק סרטים וסדרות בקצב של נטפליקס – אלא מההבנה שהסיפור המשפחתי חייב לעבור דרך כמה וכמה פילטרים כדי להיות רלוונטי להיום.

"רוב בני המשפחה שלי נספו בשואה," מספר ערן מנחם הולנדר, שנקרא על שם סבו שנפטר בטרם נולד. "הבנתי שאם לא אכתוב את הסיפור שלהם הוא יישכח. גם אני אשכח אותו, ובסוף לא יהיה עוד מי שיספר."

סיפורי השואה ששמע מאביו הציתו את דמיונו של הולנדר, מוזיקאי ומורה לתיאטרון, וגרמו לו לפתוח במסע אל שורשי המשפחה.

"הבטחתי לאבא שלי שתי הבטחות: להתמסד, ולתעד את עלילות המשפחה," הוא מספר. "עוד לא התמסדתי, אבל גם לא דמיינתי שההבטחה לתעד תוליד ספר."

בסופו של יום, המשימה הראשונה ממנה יצא לדרך – עריכת ספר הביוגרפיה המשפחתי – היא זאת שגם הכתיבה לו את ההמשך שסטה לחלוטין מהתוכניות.

"מתוך אוסף של עדויות מבולגנות שהיו בידיי, הבנתי שלא אוכל ליצור יצירה ספרותית שתעניין מישהו מחוץ למעגל המשפחה הקרוב, וגם זה במקרה הטוב", הוא מספר.

"מהר מאוד הבנתי שהמשימה שלקחתי על עצמי אפרורית למדי. רציתי להפוך את הכתיבה ליותר יצירתית ומשחררת כי הרגשתי שיש לי ויכוח עם העדויות האלה. לא עניין אותי לצלול לתוכן בלי להתווכח איתן, לכן לא הייתה לי ברירה אלא להמציא עלילה בדיונית שבתוכה שיבצתי את הסיפורים המשפחתיים."

המסע של הולנדר, שמלהטט בין הממד האישי ללאומי, הוליד יצירה חד פעמית שקשה להכניס למשבצת אחת ברורה. מצד אחד, זהו רומן בלשי אפל רווי סקס, סמים והומור שחור. מצד שני, זהו מחקר משפחתי שמחטט בשורשים היהודיים בציניות ובקווים גרפיים גסים.

אז מיהו הגיבור, מנדל של חצות? האם יש קווי דמיון ביניכם? למשל, חיי ההוללות? הרי אתה רווק תל אביבי בן ארבעים פלוס שעדיין לא התמסד. אפשר להניח שסקס, סמים ורוקנרול לא זרים לך.

"כן, אפשר להניח. הטשטוש בין היסטוריה לספרות ובין מחבר לדמות הוא אפקט שאני מאוד אוהב, בספרות, בקולנוע, בסטנד אפ זה בא לידי ביטוי באופן הכי בולט. אז 'מנדל של חצות' הוא כינוי שגיבור הספר נותן לעצמו באחד הלילות בפולין. גם הוא מכונה על שם סבא שלי, מנחם-מנדל, אבל באופי הוא מזכיר אותי יותר משהוא מזכיר את סבא, זה בטוח. גם הוא רווק בעל נטיות אמנותיות וחי חיים פרועים כמו שאני חייתי בעברי."

"כן, כן, כל מה שהקלישאה על חיי הבועה התל אביבית מכילה בדמיונם של אנשים. אבל אני לא הגעתי לקיצוניות של הגיבור, לכן היה לי מעניין ללכת בנעליו, והשתדלתי לדחוק אותו לפינה ולהקצין אותו כמה שיותר, כי זה מה שרציתי לבדוק: איך משימה חשובה והרת גורל כמו איתור אחות שנעלמה מהרדאר בנסיבות מסתוריות, תשפיע על אח הולל שלא דופק חשבון וחי את החיים עד הקצה. האם יתיישר? האם יתבגר? יש קווי דמיון נוספים בינינו, שנינו אוהבים טניס ושנינו איבדנו אימא למחלת הסרטן."

"בלי לחשוף את העלילה אספר רק שהספר עוסק גם בהתמודדות עם מוות של הורה, וגם בזה יש לגיבור שיעור שעליו ללמוד, אבל הוא אנטי-גיבור מובהק."

דור אופורטוניסט, מפונק ותלוש

"מנדל של חצות מפרק את זיכרון השואה לגורמים ומאלץ את הגיבור שלו לבחון מחדש את זהותו כיהודי נרדף במילניום השלישי. הוא חושף דור אופורטוניסט, מפונק ותלוש, שהיה רוצה לזכור, אבל מבקש בעיקר לשכוח. בתחבולה דוקומנטרית, הגיבור עטוף ברקע המשפחתי של המחבר, שהוא אותנטי לכאורה. כך, על התפר בין אמת ובדיה, אביגיל שנעדרת והשואה מתלכדות לכדי תעלומה אחת".

לדברי הולנדר, הגיבור שלו מייצג דור שלישי-רביעי שההיסטוריה של עמו ומשפחתו זרים לו: "הספר שלי עוסק בזהות הישראלית. מנדל גיבור הספר, מסמל את הדור שהזהות שלו מחוברת יותר לתרבות ולמשפחה הקרובה, ופחות לדגל, להמנון או ליהדות."

"אני כדור שלישי לשואה יכולתי להחזיק בדעות מאוד נחרצות על המדינה, על פולנים או על ערבים, אבל בו זמנית הייתי גם נורא תלוש מהפוליטיקה, מהלאום ומהדת, או מהעבר של המשפחה שלי."

"בכתיבה, עניין אותי להעמיד את התלישות הזאת ואת החלום על דרכון זר ועל חיים שקטים במדינה זולה, אל מול כל הלקחים והסיסמאות של שואה ותקומה עליהם גדלנו. מהבחינה הזאת, מנדל יוצא לדרך כשהוא בור מוחלט והוא האדם הכי לא ייצוגי למשימה אליה שלחתי אותו. אולי בשל כך ובנסיבות האלה, המפגש הפתאומי עם העבר משפיע עליו כל כך חזק."

האם זה המסר שאתה מנסה להעביר בספרך? תאהבו את המדינה, תישארו בארץ? תתחברו לשורשים שלכם?

"לא בהכרח. אני גם לא מחבב את המילה מסר באמנות או בהקשר לרומן. ספר הוא לא יצירה חינוכית – הוא יצירה ספרותית. כל מה שאני יודע הוא שלי באופן אישי, ההיכרות עם השורשים נתנה ללא ספק איזשהו עוגן שהיה חסר, והספר אפשר לי לעבד את החוויות האלה ולהשתעשע איתן."

אבל בספר למשל, הגיבור מתייחס בציניות למשלחות התלמידים לפולין, הוא תוהה לגבי הערך החינוכי שלהן. זה משקף את דעתך האמיתית? שואה זה נושא שאתה עוסק בו עם תלמידים?

"ישנם הרבה דברים שהגיבור אומר שאני לא מסכים איתם. לשמחתי יצא לי לנסוע עם תלמידים במשלחת לפולין בתור מורה מלווה. כיום לעומת העבר, כמעט כל התלמידים יוצאים למשלחת, וזה דבר חיובי מאוד בעיניי."

"אני יודע שיש על כך ביקורת מבחוץ, אבל בני נוער צמאים להתחבר, לעבור חוויה מכוננת, מעבר לידע או אפילו לכיף של טיול בחו"ל והמסע מספק המון אפשרויות כאלה. הוא גם יכול לתסכל מאוד כי קשה לתפוס את זה, אפילו אם נסעת עד לשם, וההכנה צריכה להיות טובה, אבל אני תמיד ממליץ לצאת. גם אשמח לנסוע שוב בעצמי."

"בשיעורי תיאטרון עוסקים הרבה במחזאות ישראלית, זה כולל צפייה בהצגות והיכרות עם מחזות שנוגעים בשואה. אני חושב שתיאטרון הוא מקום נהדר לחקור את המורכבות של המצב האנושי, במיוחד כשמדובר בתקופות ובמקומות שנראים לנו רחוקים שנות אור."

היית רוצה שהתלמידים שלך יקראו את מנדל של חצות? שהוא יהפוך למחזה?

"הספר שלי פחות מתאים לתלמידים ולבית ספר, מבחינת שפה וסגנון," הוא אומר. לדעתי הם לא בגיל המתאים, מה גם שקריאת ספרים היא לא בדיוק תחביב מרכזי בקרב בני נוער היום. אבל יש תיכוניסטים שקוראים ספרים רציניים, שרואים סדרות שמוגדרות למבוגרים, לכן לא הייתי ממליץ עליו, אבל גם לא הייתי אוסר על קריאתו."

"זה ספר חריף ודי גס, אבל הוא לא משחית או מסית או מזעזע מהיסוד. ולהפוך למחזה? אולי. לי יהיה יותר מעניין אם הוא יהפוך לסרט. בדמיון שלו, הגיבור הוא כוכב של סרט פילם נואר, אבל אני חושב שקשה מאוד לצאת מרוצה מסרט אם קראת את הספר עליו הוא מבוסס. אלה שתי חוויות שונות מאוד."

מה לדעתך תהיה תגובתו של ניצול שואה לספרך? וכיצד הגיב אביך?

"יש אמרה שטוענת שתגובות של ניצולי שואה להצגות ולסרטי שואה הן תמיד זהות – 'לא כך זה היה', ובעיקר ביצירות שמנסות לשחזר את ההיסטוריה בדייקנות. אז חוץ מאשר חיי הלילה של ברלין, קשה לי להאמין שהספר יחדש משהו לשורד שואה."

"האם הוא יפגע מהספר? זו כבר יותר שאלה של טעם ושל כמה חילול קודש אתה אוהב בכוס התה שלך. לא כולם נהנים מבדיחות שואה, אבל גם אף אחד לא קורא בכוח."

"אבא שלי לעומת זאת קרא את הספר בשקיקה, ברור. הוא היה משועשע ומופתע מהעלילה, ומן הסתם הוא התרגש מאוד כשהגיע לקטעים המשפחתיים שהיו מוכרים לו, כי הרי לא כולם נכנסו בסוף לספר."

לסיום, עם איזו מסקנה יצאת מהמסע ומכתיבת הספר?

"וואו, קשה לסכם במשפט. אני אגיד רק שלאורך הכתיבה למדתי להעריץ את הסבים והסבתות שלי, שעברו תלאות וטרגדיה אנושית כל כך גדולה, בגיל בו אני קיפצתי בין מועדונים והתבכיינתי על זה שיש תור בכניסה. לא יודע איך אני הייתי עובר את מה שהם עברו. מעורר השראה, וגם מכניס לפרופורציות."

מנדל של חצות, ערן הולנדר | צילום: ליאת לרנר