קבוצת סעד ואגודות שיתופיות שבבעלותה, עוסקות בגידולי שדה, בניקוי גרעינים ובתחום גידול ושיווק טֵף, דגן נטול גלוטן שמקורו באתיופיה. הטֵף נחשב למזון בריאות, בעל ערך תזונתי גבוה, ומשמש להכנת אנג'רה (לחם שטוח המזכיר את הלָחוּח מהמטבח התימני).
לטענת הקיבוץ, שניים מעובדיו הבכירים שעסקו בפיתוח מוצר הטֵף, האחד מנכ"ל והשני מנהל גידול הטֵף, שיתפו פעולה עם יועצת חיצונית של הקיבוץ כדי להקים עסק מתחרה של שיווק טֵף ומוצריו.
משהתגלה הדבר מיהר הקיבוץ לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ובאמצעות עו"ד טל שפרנט (בויאר, אור, שפרנט, מישור ושות׳) הגיש תביעה כנגד אותם עובדים וביקש למנוע מהם להשתמש בידע ובסודות המסחריים שברשותם.
עובדים אלה, אמר הקיבוץ, ביקשו להקים עסק שמתבסס על סודות מסחריים שהשיגו במסגרת עבודתם בקיבוץ.
סוד מסחרי, הוא מידע עסקי, שלא פורסם ברבים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים כדי לשמור על סודיותו. החוק מעניק הגנה לבעליו של המידע הסודי מפני גזלתו ממנו בידי אחר.
לאחר שהושג הסדר חלקי ועבודתם של המנכ"ל ומנהל גידול הטֵף הופסקה, המשיכו ההליכים המשפטיים כנגד האחרון (הוא הנתבע). הקיבוץ תבע ממנו פיצויים בטענה כי הפר את הסכם ההעסקה שלו וחובת האמון כלפי הקיבוץ.
הנתבע, טען הקיבוץ, ביצע עוולה של "גזל סוד מסחרי" מתאגידי-סעד בתחום הטֵף. לנתבע ושותפיו "לא הייתה אפשרות ריאלית להקים עסק בהיקף ובתחומי העיסוק שתוכננו, ללא הישענות על הידע שנצבר בקיבוץ".
הנתבע, באמצעות עו"ד זהבית מקונן-צוקרמן, השיב שלא חתם על הסכם סודיות המגביל את עיסוקו, לא נחשף לסודות מסחריים וכי הידע וכישורי הניהול שלו לא נרכשו בקיבוץ. הוא הוסיף ש"הטענה בדבר הקמת עסק מתחרה היא פרי הדמיון, וכי הרעיונות לא מומשו".
השופטת יעל אנגלברג שהם אמרה שהאיזון ביחסי העבודה מחייב "שעובד שפרש ממקום העבודה, ישמור על הסודות המסחריים של מעבידו הקודם, יקיים את חובת האמון שלו כלפיו ולא יתעשר על חשבונו שלא כדין".
בית הדין מצא, מהראיות שהוצגו בפניו, שהנתבע, יחד עם אחרים, ביצעו פעולות ממשיות לקידום שותפות ביניהם, לפי תוכנית עסקית שהכינו. הנתבע, קבעה השופטת, פעל בניגוד להוראות הסכם ההעסקה שלו לפיו היה עליו לפעול לטובת הקיבוץ, בכל הנוגע לתחום עיסוקו.
בפעילותו זו, שהייתה במהלך עבודתו, תארה השופטת, היה משום "חתירה תחת עסקיו של הקיבוץ, העולָה כדי הפרת חובת האמון ותום הלב המוטלת על עובד כלפי מעסיקו".
המידע שאליו נחשף התובע הוא "מידע סודי שאינו נחלת הכלל (מחירים, מרווח הרווח, אופן הטחינה של הטֵף, מידע הנוגע לסוחרים ולקוחות ספציפיים ולהתנהלות מולם). הנתבע פעל תוך העלמת האמת מהקיבוץ במכוון תוך הפרת חובת האמון, בתכנון מראש ושימוש במידע שעמד לשימושו בעבודתו בקיבוץ", הוסיפה השופטת.
"'סוד מסחרי' אינו מילת קסם, יש להוכיח את קיומו", אמרה השופטת וקיבלה את טענת הקיבוץ כי "ניתן לראות במכלול המידע הנוגע לגידול הטֵף, ניסיונות השיווק והכנת מוצרים מבוססי טֵף, משום מידע הראוי להגנה".
לנתבע היה אכן רקע אקדמי הנוגע לטֵף, אך המידע הנוגע לגידול הטֵף, טחינתו ושיווקו הגיע אליו במהלך עבודתו. גם אם "הנתבע לא חתם על הסכם סודיות", הסבירה השופטת, "אין בכך להתיר לו את השימוש במידע שהגיע לידיו".
הקיבוץ "הוכיח קיומו של סוד מסחרי", ולכל הפחות "אינטרס הראוי להגנה". על הנתבע, פסק בית הדין, לפצות את הקיבוץ בגין ההפרות שביצע בסך 68,000 שקלים.
עם זאת, הגם מעשיו החמורים של הנתבע, פסק בית הדין שאין לשלול ממנו את מלוא פיצויי הפיטורין ולכן קבע שהנתבע יהיה זכאי רק לסכומים שהופרשו בעבורו בפועל לקופת הפנסיה (72 אחוז מהפיצויים בסך 14,520 שקלים), ולא חִיֵּיב את הקיבוץ להשלים מעבר לכך.
בנסיבות הללו, בית הדין גם דחה את דרישת הנתבע לקבל דמי הודעה מוקדמת, אך כן חייב את הקיבוץ בפיצוי בסך 10,000 שקלים בגין אי עריכת שימוע לנתבע. עוד נפסק שהנתבע ישלם לקיבוץ 20,000 שקלים הוצאות משפט.
