מנהל הגד"ש שפוטר תבע את גניגר במיליון שקלים 

מה הנסיבות בהן ניתן לשלם לעובד שכר כולל תוספות לפי צו ההרחבה בחקלאות? 

צו הרחבה בחקלאות 

15 שנים עבד התובע בקיבוץ גניגר בתפקיד מרכז ענף הגד"ש עד לפיטוריו. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, באמצעות עו"ד מרים אברמוביץ-אזולאי, הוא ביקש לחייב את הקיבוץ לשלם לו סכום של 982,000 שקלים, בעד הפרשי שכר וזכויות מכוח מכח צו ההרחבה בחקלאות, הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות, שבת וחג, ופיטורים שלא כדין.   

עיקר טענותיו של התובע היו כי בנוסף למשכורות ששולמו לו מדי חודש, מגיעים לו הפרשי שכר וזכויות מכוח "צו ההרחבה בחקלאות לעובדים בדירוג חודשי מנהלי". לשיטתו, מאחר והתוספות לא שולמו לו בנפרד, על בית הדין לפסוק לו אותן במסגרת התביעה.  

הסבר קצר: צו הרחבה בחקלאות מרחיב תחולתו של ההסכם הקיבוצי, שנחתם בזמנו עם האיגוד הארצי של הפועלים החקלאיים וההסתדרות, על כל העובדים בענפי החקלאות, האריזה, הגננות והמשתלות ועל מעסיקיהם. צו ההרחבה כולל רשימה ארוכה של הטבות להם זכאים העובדים בחקלאות, לעומת המתחייב מהחוק.  

 כולל את כל התוספות 

הקיבוץ, באמצעות עורכות הדין, נעמי אשחר וקרן וידברג (שלמה כהן ושות') ביקש לדחות את התביעה. בין השאר, טען הקיבוץ, כי שכרו של התובע כלל את כל התוספות שבצו ההרחבה ולכן אין הוא זכאי לקבל אותן במסגרת התביעה. עוד הציג הקיבוץ את הסכמי ההעסקה שנחתמו עם התובע שבהם נכללה הוראה מפורשת לפיה השכר שקיבל התובע "כוללות את כל התוספות המפורטות בצו ההרחבה בענף החקלאות".  

בית הדין האזורי לעבודה (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור אברהם קקון וראובן כהן) דחה את התביעה ברובה ופסק כי בחוק הגנת השכר אין איסור לכלול בשכר הרגיל של העובד גם תוספות מכח צווי הרחבה, ובלבד שהשכר גבוה דיו כדי לכלול את התוספות. בית הדין מצא כי שכרו של התובע בתקופת עבודתו היה גבוה בהרבה מהשכר התעריפי (המתחייב מצו ההרחבה), ולכן ניתן היה לכלול בו את כלל התוספות מכח צו ההרחבה בענף החקלאות. משכך, קבע בית הדין שהתובע  אינו זכאי להפרשי שכר בגין תוספת ותק, משכורת 13, מענק שנתי בחקלאות, דמי כלכלה ותוספת משפחה.  

 לא דיווח נוכחות כנדרש 

בית הדין דחה גם את תביעת התובע לגמול שעות נוספות. התברר שהקיבוץ שילם לתובע בנוסף לשכר גם גמול גלובאלי בעד עבודה בשעות נוספות. התובע טען שעבד מספר גבוה יותר של שעות נוספות, וכן עבד בשבתות וחגים, ולכן, תבע שכר בגין כך. חוק הגנת השכר קובע חזקה משפטית לפיה אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות של שעות עבודה "חובת ההוכחה" על המעסיק  להראות שהעובד לא עבד בשעות בהן הוא טוען שכן עבד. בית הדין לעבודה פסק כי החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר ניתנת לסתירה: כאשר עובד מציג גרסה עובדתית שאינה מהימנה ולא ניתן לקבל את גרסתו כפי שהיא, אין להעביר את נטל ההוכחה למעסיק, על אף שלא ניהל רישום שעות עבודה. בית הדין קיבל את טענת הקיבוץ כי מצידו הטמיע שיטת דיווח נוכחות ואף דרש מעובדיו הקפדה על דיווח נוכחות ואולם הוכח כי התובע לא דיווח נוכחות כנדרש. בית הדין קבע כי התובע לא הצליח להוכיח כי עבד מעבר ל-45 שעות נוספות חודשיות לגביהן קיבל גמול חודשי כאמור.  

באופן דומה גם נדחתה טענתו של התובע להפרשי שכר בגין עבודה בשבתות וחגים, בין היתר, בשל העובדה שהתובע לא הצליח להוכיח כי אכן היה צורך אמיתי בעבודה שלו בשבתות ובחגים, בהיקפים להם טען.   

 לא נפל פגם 

לעניין הליך הפיטורין, בית הדין מצא כי "לתובע  נשלחה הזמנה מסודרת לשימוע ומפרוטוקול השימוע עולה שלתובע ניתנה הזדמנות להשיב לטענות כלפיו". משכך, נפסק כי לא נמצא ש"נפל בהליך הפיטורים פגם המצדיק את חיוב הקיבוץ בתשלום פיצוי לתובע". 

בית הדין דחה את תביעות התובע לתשלום הפרש פיצויי פיטורים, השלמה לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, ימי חופשה, דמי חגים, גמול שעות נוספות, תמורת עבודה ביום מנוחה ובחגים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין עוגמת נפש, למעט דמי הבראה בסך 5,500 שקלים.  

 שכר טרחה במידת הרחמים 

מעניינת התייחסות בית הדין לשאלת ההוצאות המשפטיות בהן יש לחייב את התובע במקרה זה כשתביעתו נדחתה. התובע, אמר בית הדין, "הגיש תביעה על סכום של כמיליון שקלים, שנדחתה כמעט במלואה. הקיבוץ הציג חשבונית שכ"ט עו"ד לפיה שילם לבאי כוחו מעל 100,000 שקלים, וביקש שהתובע יחויב בהוצאות ריאליות". "ליבנו עם התובע שפוטר מעבודה בה שימש בתפקיד משמעותי", אמר בית הדין, אך "לא ניתן להתעלם מהתוצאה ומההוצאות הנכבדות שנאלץ הקיבוץ לשלם כדי להתגונן מתביעה גדולה זו". אך עדיין הייתה מחלוקת לגבי סכום ההוצאות בו יחויב התובע. ראשת ההרכב (השופטת אורית יעקבס) סברה כי יש לחייב את התובע לשלם לקיבוץ שכ"ט עו"ד בסך 70,000 שקלים. לעומתה, נציגי הציבור ביקשו לנהוג עם התובע במידת הרחמים ולהתחשב במעמדו כשכיר, כך שיחויב לשלם לקיבוץ שכר טרחת עו"ד בסכום מופחת.  

סוף דבר, נדחתה התביעה (למעט רכיב דמי ההבראה, כאמור), ובהתאם לדעת הרוב של שני נציגי הציבור, חויב התובע לשלם לקיבוץ שכר טרחת עו"ד בסכום של 25,000 שקלים.