איך חיינו פעם? רוצים לחזור לימים רחוקים, כשהיו עוד מקצועות כמו נפח ועגלון והישוב העברי מנה כמה אלפי אנשים, שנזקקו לעזרתו של הברון? * ביקור מרגש במוזיאון המושבה של מזכרת בתיה – בניין ותיק עם חדר הנפח, הרפת, בית מרקחת, חדר המייסדים ועוד שאר אלמנטים שיאפשרו לילדים להתנסות בכביסה של פעם ובחקלאות של פעם
המושבה מזכרת בתיה הייתה עבורי תחנת מעבר, מעין זיכרון נשכח. בילדותי גרתי כשנתיים במושבה הציורית וצברתי במקום קצת חוויות: טיולים ברחוב המייסדים עם אמא, קניות במרכז המסחרי הקטן, משחק עם ילדי השכנים… זה היה המקום בו יצאנו בטעות אחותי ואני, בחמש לפנות בוקר לבית הספר – וחזרנו הבייתה כשהשער היה סגור, ולמקום הזה חזרנו כמשפחה לבקר דודים ודודות שעדיין גרו בקרבת מקום.
כעת, לאחר שלושים ומשהו שנים, אני מוזמנת לסיור מקסים ומקורי מטעם מוזיאון המושבה של מזכרת בתיה ומגלה היסטוריה עליה קראתי בספרים.
מוזיאון המושבה שבמזכרת בתיה נחנך בשנת תשמ"ז (1987) על שם ערן שמיר, ושם לו למטרה לספר ולהחיות את סיפור המושבה וראשוניה. במוזיאון ניתן לחזות במוצגים משנותיה הראשונות של המושבה, תוכלו לצאת לסיור בין מבנים עתיקים, בארות ובריכות עתיקות, להתרשם מכלי החקלאות הישנים ולצפות בסרט על הימים ההם.
בחצר המוזיאון בולט שובך יונים גדול ממדים ולצידו דקל גבה־צמרת, המלווה את המושבה מימיה הראשונים. על חזית המוזיאון עיטור קיר, בו שובץ חלק משירו של אליקום צונזר, שהפך להיות המנונה של המושבה: "במחרשתי, כל אושרי ירשתי …" המוזיאון כולל את בניין המוזיאון עצמו – בניין ותיק של פעם, שתי קומות עם חדר בעלי מלאכה, חדר המייסדים ועוד שאר אלמנטים בהם אפשר (בסיורים עם ילדים) להתנסות בחיים שהיו כאו בעבר, למשל בשיטת הכביסה של פעם ובחקלאות של פעם.
הברון ואני
כשאני מגיעה לסיור במוזיאון, אני מרגישה בסוג של מסע קטן בזמן: בתחילה אנחנו מתכנסים במוזיאון עצמו ומקבלים הסבר מהמדריך ליאוניד וולצק אודות המושבה שנוסדה בתקופת העלייה הראשונה (1883) ועל הדרך אני מכירה את משמעות שמה ייחודי של המושבה ומקורו. מתברר שבהתחלה עוד קראו למושבה "עקרון" אך בהמשך לבקשת הברון נראה מזכרת בתיה, על שם בטי סלומון דה רוטשילד, אמו של הברון. בטי בטי בם, כמו היום גם אז, בעל המאה היה גם בעל הדיעה.
בהסבר הפותח את הסיור אנו מגלים דברים חדשים בנוגע למקום ולייחודיות שלו. בזמן שהמדריך מדבר, מגיח אל המוזיאון שחקן בשם אלי זר (שגם מדריך במקום) לבוש בחליפת טוקסידו ישנה וכובע צילינדר שחור ומציג את הדמות: "אני הברון רוטשילד". הברון מספר בתיאטרליות על פועלו וחזונו בנוגע למזכרת בתיה.
לאחר מכן אנו מקבלים הסבר על הרב שמואל מוהליבר ועזרתו להקים את המושבה, אשר הוקמה על ידי 11 חקלאים דתיים. פרט מעניין הוא שראשוני המושבה לא עבדו בצמוד לברון רוטשילד, וכנראה שאף פעם לא ראו אותו. הברון חי בצרפת והם בפולין רבתי – תחום המושב, היום בשטח בלרוס. המתיישבים התגוררו בעיירה פבלובקה, חבל רוז'נוי והיו חקלאים.
בתקופה זאת יהודים לא הורשו להיות בעלי אדמות או/ ולעבד את הקרקע, אבל ספציפית באזור הזה ניתן אישור חריג של הצאר לאפשר ליהודים לעבד קרקע – זה מקרה מאוד ייחודי. הרב מהוליבר, מראשי הציונות הדתית שחי באזור, יזם את הפניה לברון רוטשילד, דרך העיתונאי יחיאל בריל שהכיר את הרב של הברון רוטשילד בפריז, בכדי להקים מושבה בארץ ישראל בעקבות הפרעות. הברון הסכים לתמוך ברעיון של הקמת מושבה בארץ ישראל, בתנאי שמי שיישב יהיה חקלאי. הרב מהוליבר שהכיר את קהילת פבלובקה החקלאית יזם את הקשר וכך נולדה המושבה.
יוצאים לדרך…
לאחר ההסברים הקבוצה יוצאת מהמוזיאון אל יום שמשי והמשך טיול בין קרני שמש מלטפות חורפיות, שמחממות את גופינו. בטיול בין בניינים שהשתמרו מהתקופה של הברון רוטשילד אנו מגלים נפחייה, רפת, בית המרקחת, בית כנסת עתיק ושאר מבנים.
גם כאן ממתין לנו השחקן אלי זר, הלובש את דמותו של לוי יצחק אשבל הנפח. הנפח לא עסק בזכוכית אלא בפרזול וחישול ברזל: הוא הפך את המחרשה של ה"פאלחים"- האיכרים הערביים – ממחרשת עץ למחרשת ברזל. כמו כן, הנפח הכין ותיקן כלי עבודה כגון טוריות, מגלים, חרמשים, פרזול הפרדות ועוד. אלי מדגים לנו כיצד היו עובדים בעזרת כלי עבודה עתיקים שהשתמרו מתקופת העלייה הראשונה. גם המדריך בסיור שלנו ליאוניד וולצק לובש מידי פעם את מדי הנפח. כך שהסיור תמיד מעניין ומגוון.
כשאנחנו נכנסים אל בית הפקידות אשר נבנה בשנת תרמ"ה (1885), אנו מגלים שמדובר באחד משני מבני הציבור הראשונים של המושבה, ואת בית הכנסת הראשון שאינו קיים יותר. המבנה שימש במקור את פקידי הברון רוטשילד ששלטו במושבה: במקום זה ישבו הפקיד האחראי ובעלי תפקידים שונים מטעם הברון וניהלו את חיי התושבים.
לאחר תום ימי הפקידות, שימש המבנה למטרות שונות, כמו גן הילדים הראשון, בית ועד המושבה ותחנת משטרת היישובים העבריים, שבה אוחסנו כלי הנשק. מאוחר יותר הוא שימש כמבנה המועצה המקומית, בנק הלוואה וחיסכון, סניף דואר ומה לא. עד שנת תשע"ח (2018) שכנו בו משרדי הוועדה החקלאית של המושבה. מכאן אנו יורדים אל רחוב המייסדים, שם ישנה באר עתיקה, בריכה ומבנים מקסימים שעברו שימור ויוצרים אווירה מיוחדת במינה שמסתיימת באווירה חווייתית שמחה.
מחלוקת השמיטה
לאחר הסיור אני נפגשת עם אילנית ארקין קיש – מנהלת המוזיאון, לשיחה על העתיד המוזיאון, המיקום הנגיש וההיענות הרבה בנוגע לסיורים במקום.
"עם הזמינות של מרחב היסטורי שקיים במרכז הארץ, ללא בעיות חניה – קל להגיע למוזיאון מכול מקום," מסבירה אילנית. "מלבד זאת, יש כאן אותנטיות כי אנשים מחפשים דברים מקוריים – מה שמהווה מוקד משיכה לאנשים רבים. מזכרת בתיה היא לא תפאורה, משום שכל המתחם של המבנים משולב בחיי היום יום.
"זה נכון, תמיד רצו שהמרחב שקיים כאן יהיה בסגנון זיכרון יעקב, אבל דווקא העובדה שיש כאן המשכיות, בתי מגורים וקהילה שחיה בין המיצגים והמבנים העתיקים ואוסף של פריטים מקומיים – היא שגורמת למשיכה של אנשים. יש כאן שורשיות והמשכיות שאין במקומות אחרים. יש סוג של הרמוניה בין מבנים שגרים בהם ומבנים עתיקים, שמושכת לכאן מבקרים."
מהיכן הגיעו הפריטים למוזיאון?
"תושבים מקומיים החלו להבין את החשיבות של איסוף פריטים. כשהמוזיאון הוקם, משפחות רבות הביאו דברים שנותרו להם בחצרות ובמחסנים. עם השנים נוספו עוד חפצים עתיקים ומקוריים לאוסף ותרומות, אבל גם הפריטים וגם התמונות המשפחתיות, אלו הם דברים שאנשים הביאו למוזיאון. יש כאן אפילו מסמכים שהיו במרתפים.
"למעשה, אנחנו לא קנינו או ייבאנו שום דבר. יש כאן נוסטלגיה כהיסטוריה, מורשת וחיפוש אחרי דברים פשוטים. יש ממש טרנד של חזרה למקומיות ופשטות. המוזיאון והמרחב שלו מציעים את תחילת הדברים.
"בנוסף לכך," מוסיפה אילנית, "השנה נציין 140 שנה למזכרת בתיה, וכאן אפשר לראות את ההתחלה של הדברים. יש פה הרבה דברים שאפשר להכיר אותם, גם בנושא של חקלאות, קהילה ומשפחתיות, כמו למשל להבין שהמייסדים של המושבה היו אנשים אדוקים בדתם. כמו רוב היהודים באזור ממנו באו בפולין רבתי, הם היו דתיים, בעלי משפחות גדולות וחקלאים – שילוב שלא היה נפוץ בעם היהודי.
"בשנת השמיטה הראשונה בארץ הם סרבו לעבד את הקרקע על פי הוראת הרבנים החרדיים בירושלים (לא ציוניים) ובניגוד לרצון פקידי הברון. מכאן פרץ מה שיכונה לימים 'מחלוקת השמיטה'. זו הייתה מחלוקת מאוד קשה שזכתה להדים בעיתונות העברית של אותם ימים, אך זה היה אירוע חד פעמי. לא היה ויכוח על עצם קיום חיי הדת בכללותם, אלא רק בנושא עיבוד הקרקע בשנת שמיטה. על מנת לשרוד כלכלית וכדי שהשדות אותם עיבדו לא יהפכו לבור, בשנים שאחרי המחלוקת הם עיבדו על פי היתר שניתן להם על ידי הרבנים הציוניים.
"חשוב לזכור שמדובר בעליה הראשונה, עליה שהניחה יסודות וקרקע, חזרה לגידולים מקומיים – ואפשר להכיר בסיורים את יחסי השכנות הטובים שהיו אז בין ערבים ויהודים בעליה הראשונה. בתקופה זאת היה מרקם יחסים מאד טוב בין יהודים וערבים. המוזיאון מראה את העבר וגם שואף לעתיד של הרמוניה."
מי מגיע למוזיאון ולסיורים?
"הקהל שמגיע למוזיאון ולסיורים הוא מאד מגוון. בתקופת הקורונה לא הפסקנו לעבוד מפני שהגיעו אנשים מהגיל השלישי, מפנסיונרים ועד קבוצות של חיילים, בני נוער ומשפחות. מגיעות קבוצות של בתי ספר מכל המגזרים, בעיקר כי יש כאן מבנים והמון חפצים מעניינים. דווקא בגלל שמזכרת בתיה היא ישוב מגורים, יש בה את האותנטיות שיותר נכונה, כי זאת לא תפאורה עם שדרת חנויות. זה נכון, בקרוב יהיו כאן קצת יותר מרכזי אוכל או חנויות לממכר תוצרת חקלאית, אבל לא על חשבון המוזיאון או המבנים ההיסטוריים."
אהבתי את השחקנים שהופיעו מידי פעם בסיור, איך חשבתם על הרעיון הזה?
"בחצי שנה האחרונה החלטנו גלית רוסיאנסקי, רכזת הדרכה וחינוך (אחראית על כל מערך ההדרכה – תוכניות לימודיות ותכני סיורים) ואני לרענן ולחדש את הפעילות, כשהרעיון של הדמויות הן בעלות ערך עצום. יש כאן סיפור עצום והופעת השחקנים קולעת וממחישה את מה שהיה כאן.
"החברה הממשלתית לתיירות הכינה תכנית שיפוץ ושדרוג התערוכה, ואנחנו נוסיף שכבות של מדיה, סרטונים, עזרים מודרניים כמו QR קוד ואחרים, כדי לספר את הסיפור ולהפוך את המוזיאון ליותר אינטראקטיבי. יש תוכניות לכל שכבת גיל לרבות לחינוך המיוחד. יש גם סיורים למבוגרים, צוותי בתי ספר, רשויות. במקום יש גם פעילות עם סופר סת"ם, הקרנת סרטים ועוד – כולם כמובן מוזמנים להגיע ולהתרשם."
ע"ש ערן שמיר ז"ל
מוזיאון המושבה מוזיאון קרוי על שם סרן ערן שמיר ז"ל, בן המושבה. אביו של ערן, רס"ן יצחק דוב (דובי) שמיר ז"ל, נפל בשנת 1977 כשערן היה בן שנתיים, ועל שמו נקרא רחוב במושבה. ערן היה נער צמא דעת אשר נקשר בכל נימי נפשו למורשת הארץ ונופיה. מגיל צעיר הוא נמשך לסיפור המושבה ולדמותם ופועלם של ראשוני המושבה, ובנערותו לקח חלק באיסוף מוצגי המוזיאון ואף התנדב להדריך בו.
בתום שנת שירות בבית ספר שדה 'קשת יהונתן' בגולן, התגייס ערן לסיירת הצנחנים, והגיע עד לתפקיד סגן מפקד הסיירת. ערן נפל בט' באייר תשנ"ז (1997) בקרב בלבנון והוא בן 22 שנה. מקום קבורתו במזכרת בתיה.
