מסע ליצירת חיים חדשים

ענבר רביד משפיים ילדה תינוקת לזוג אבות בתהליך פונדקאות, מתוך אמונה שלכל אחד ואחת יש זכות להיות הורה. היא חשה שלא מסרה או ויתרה על תינוקת, כיוון שמעולם לא היתה שלה, ויש לה מסר לגבי נתינה עמוקה

*תמונה ראשית: ענבר בתקופת ההיריון. "נהגתי ללטף את הבטן ולספר לעובר, שיש בעולם זוג הורים שמחכים לו, אוהבים אותו וכמהים לבואו". צילום: יונתן בירנבאום 

המחשבה להיות פונדקאית הנושאת ברחמה ילד או ילדה עבור מישהי שמתקשה להיכנס להיריון, נבטה אצל ענבר רביד לפני כשבע שנים. "חברתי הטובה עברה סדרת טיפולים וניסיונות להרות, אך לא הצליחה להתעבר. באותה תקופה היא קיבלה אישור מהוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, שמתיר לה לקבל עזרה מפונדקאית. מבחינתי זה היה טבעי להציע לה לשאת במקומה את ההיריון".

ענבר (37), נולדה בקיבוץ שפיים ושם גם הקימה את משפחתה הגרעינית. בן זוג אהוב ואוהב ושני ילדים ביולוגיים (3 ,6) העניקו לה תחושה משפחתית מספקת. "אנחנו חיים במדינה לא קלה. המציאות המורכבת משדרת חוסר וודאות, ואין לי מושג מה יקרה מחר. יש לי שני ילדים בריאים, טפו טפו טפו, שאני רוצה לתת להם כל מה שאני יכולה, וזה מספיק לי. כשראיתי שההריונות והלידות שלי עברו בקלות – הבנתי שאני יכולה לתת מתנה לאישה אחרת״.
לא גחמה רגעית
במשך שנים העלתה ענבר בפני חברתה את האפשרות שתיכנס להיריון עבורה, אך זו לא ויתרה על החלום ללדת בעצמה. מתוך כך, החליטה ענבר להציע פונדקאות עבור מישהי שהיא אינה מכירה באופן אישי. כשסיימה להניק את ילדיה, ניגשה להתנעת התהליך, ופרסמה פוסט בפייסבוק בקבוצה ייעודית לפונדקאות. הפניות לא אחרו להגיע, ובפני ענבר עמדה הדילמה עם מי לשלב ידיים ולצאת לדרך, וכיצד לבחור למי יהיה הסיכוי להיות הורה בעזרתה. כדי לשים קץ ללבטים "החלטתי שאני לא 'משחקת אותה אלוהים'. באופן שרירותי נעניתי לפנייה הראשונה והתחלתי תהליך עם יחידנית שהייתה כמהה לילדים". במשך חצי שנה ערכו השתיים בדיקות רפואיות, תאום ציפיות והתקדמו בשלבי ההכנות להיריון, אך עוד לפני שנחתם הסכם רשמי ביניהן, התברר שהאישה הפונה אינה פנויה רגשית לתהליך, ודרכיהן נפרדו.
ענבר לא ויתרה על הרעיון, ופנתה ביוזמתה אל המרצה שלה מתקופת לימודיה באוניברסיטה. "עשיתי תואר ראשון במדעי החברה והרוח, ובאחד הקורסים אף הגשתי סמינריון בנושא הפונדקאות. חקרתי את התחום מכיוונים רבים, כולל השוואת התהליך בארץ ובחו"ל. הלימודים הללו הכינו באופן משמעותי לפונדקאות. זו לא הייתה גחמה רגעית, אלא באתי לתהליך מתוך הבנה מקיפה ורצון עמוק. תוך כדי הלימודים, חשף בפניי המרצה בקורס את חייו האישיים, והבנתי שהוא חי עם בן זוג וילדים, אך הוא רוצה להרחיב את המשפחה. למרות שהתחלנו לדבר בעניין, גם הקשר איתו הופסק מוקדם יחסית".
החלום בידיים של מישהו חיצוני
ענבר הקפיצה את הפוסט הראשוני ברשתות. התקבלו אצלה פניות רבות, מאנשים פרטיים, לצד סוכנויות וגופים שמתווכים בתחום, בארץ וגם בחו"ל. מתוך מסירות ורצון לעשות את הצעד הנכון, דיברה ענבר עם כולם. "כשנכנסתי לתחום עדיין לא הותר לזוגות גאים לערוך פונדקאות בארץ, והם היו צריכים לעבור זאת בחו"ל", היא מסבירה בכאב את הקשיים שהערימה המדינה. "לפני כשנתיים החוק השתנה, וזה פתח דרך לזוג גברים לפנות אליי ולבקש שאהרה עבורם״.
ענבר שמחה על פנייתם, אך כיוון שעברה קשרים שלא צלחו, החליטה להיעזר בנתי לנקרי, אישה הרואה שליחות בליווי תהליכי פונדקאות. "לנתי יש סיפור חיים וניסיון בנושא, ולכן היא מבינה לעומק עד כמה חשוב ליווי של מישהו 'מבחוץ' שבקיא בשלבי התהליך. מיצירת התאמה עם הזוג, דרך מעבר ועדות, איסוף בדיקות, סגירת הסכם ועוד. לשמחתי הזוג הסכים לשלב אותה בדרך המשותפת שלנו. נפגשנו כולנו יחד, כדי לראות שאנחנו באותו ראש, ויש לנו בסיס איתן לצאת למסע של יצירת חיים חדשים. הכימיה בינינו הייתה נהדרת, הרגשנו כאילו הכול התנהל עד כה באופן שפשוט המתין עד שניפגש יחד״.
החבורה הנחושה החלה בתהליך הבירוקרטי המקדים להיריון: איסוף חומרים רפואיים, בדיקות, פגישות עם פסיכולוגים, והכנת כל הדרוש על מנת להגיש כראוי בקשה לוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים של משרד הבריאות, ועדה הכוללת שבעה נציגים ובהם שלושה רופאים מומחים, פסיכולוגית קלינית, עו"ס, איש דת ומשפטן.
ענבר מספרת על תקופה מותחת מאוד. ראשית מפני שהאבות החלו לפני כן תהליך של תרומת ביצית בחו"ל, והיה צורך לחכות עד שהעוברים שלהם יועברו לארץ. בנוסף, "צריך כל הזמן לחכות לאישורים חיצוניים מפסיכולוגים שבודקים כי כוונותינו טהורות, ומוועדות שונות שבודקות את כשירותנו. זה מצב לחוץ כי הגשמת החלום שלך נתונה בשלב זה בידיים של מישהו חיצוני״.
(לא) נכנסו לי לרחם
לאחר שהושגו כל האישורים החלה ענבר בתהליך הרפואי עצמו. מכיוון שהעדיפה לפעול בדרך טבעית ככל האפשר, היא נמנעה מלקיחת הורמונים, ונעזרה בדרך פעולה שנקראת "תמיכה", המסייעת בקליטת העוברים. מעבר לכך, נסעה כל יומיים ל"אסותא" ברמת החייל, כדי לערוך בדיקת דם שתעיד על זמן הביוץ שלה. לזוג היו חמישה עוברים מוקפאים, וכל ניסיון קליטה לווה במתח ובציפייה דרוכה. "בגלל ההגבלה במספר העוברים, כל חוסר הצלחה מוביל לאכזבה קשה ולמפח נפש. בניסיון הראשון העובר לא הצליח להיקלט. העובר השני לא שרד את ההפשרה, רק בפעם השלישית התבשרנו שהעובר נקלט היטב. מכאן והלאה, מכיוון שידענו שהכול שברירי כל כך, פעלנו בגישה של איסוף שמחות קטנות, כל בדיקה שעברה בשלום – נשמנו לרווחה״.
כאשר הסתמן שההיריון בטוח, יכולה הייתה ענבר לספר על התהליך לסביבתה – הוריה, חבריה וגם חברי הקיבוץ. "אומנם החלטנו שמדברים על הכול בלי להסתיר, אך עדיין הייתי בטוחה שבקיבוץ יעבור המידע בתמיהה או בחוסר פירגון. לשמחתי התבדיתי וזכיתי לקבל תגובות מדהימות מכל המעגלים. המשפחות של בן זוגי ושלי התרגשו מאוד, וגם ברחבי הקיבוץ גילו התעניינות ושידרו כלפיי הרבה הערכה ותמיכה. אפילו הדור הוותיק, ממנו קצת חששתי, לא 'נכנס לי לרחם'. אולי מאחורי הגב נאמרו משפטים פחות נעימים, אבל לא בפניי", צוחקת ענבר בהיכרותה את האופי הקיבוצי הרווח.
זכות להיות הורה
חודשי ההיריון חלפו בצורה תקינה כאשר לכל הבדיקות החשובות שערכה הצטרפו שני האבות המצפים. בסיום 37 שבועות, ב-29.1.2024, בבי"ח מאיר, נולדה, באופן טבעי וללא אפידורל, תינוקת מתוקה להפליא. זוג ההורים המאושר חתך את חבל הטבור, "ואני הנקתי אותה, כפי שסיכמנו מראש. לאחר כמה שעות, הם הלכו להתאשפז במחלקת יולדות, ואני התאשפזתי במחלקת נשים״.
החלק המרגש מבחינתה של ענבר לא היה הלידה עצמה, אלא דווקא שיחת טלפון שערכה עם סבתה של התינוקת. "הסבתא התקשרה אלי, ובבכי של התרגשות הודתה לי על כך שעשיתי את בנה וזוגו מאושרים. בשיחה הזו נפל לי האסימון והבנתי שהצלחנו לעשות דבר גדול. זה היה השלב שגם אני 'נשברתי' ובכיתי״.
מעבר לאבות של התינוקת, ליווה את התהליך מראשיתו מתן, בן זוגה של ענבר. כבר לפני כשבע שנים, בשלב בו ביקשה ענבר לסייע לחברתה, הוא תמך ללא סייג. גם כשהמשיכה והתקדמה לאנשים ממעגלים רחוקים יותר, הוא היה שם בשבילה ועבור הזוגות שייחלו לילד, וכמובן היה נוכח בלידה עצמה. "לשנינו היה ברור שאנחנו עושים זאת יחד בלב שלם. בשלב מסוים עדכנו גם את ילדינו, שהביעו התעניינות ודאגה לאורך כל התקופה. יצאנו כולנו לדרך לאחר חשיבה ממושכת, מתוך מחויבות עמוקה. זה בוודאי לא עלה מתוך שעמום, יצר הרפתקנות ובטח לא בגלל התמורה הכספית המאוד מינורית ביחס לכל מה שהתהליך הזה דורש", מבהירה ענבר בפסקנות. היא מסבירה בקצרה שבארץ התמורה אינה נקראת "תשלום", אלא "פיצוי כספי", וגובהו אינו קבוע. הסכום אף משתנה בהתאם למצב הבריאותי של הילוד, או חלילה אם הייתה לידה שקטה, או כל אירוע בלתי מתוכנן אחר.
ענבר מציינת שהיא ומתן פעלו מתוך ידיעה פנימית כי לכל אחד ואחת בעולם יש זכות להיות הורה, ואם יש להם האפשרות לסייע בכך – הם מוכנים לעשות זאת גם פעם שנייה. "תחושת הנתינה היא מדהימה. את מעניקה אושר עילאי למשפחה אחרת, וההתרגשות העצומה אחרי הלידה גורמת לך לרצות לעשות זאת שוב. מכיוון שהחוק מתיר לנשים להיות פונדקאיות רק עד גיל 39, יש לי סיכוי להספיק עוד היריון פונדקאי אחד. בכל מקרה, לפי הנוהל יש להמתין לפחות שנה לאחר התהליך הראשון, כך שבינתיים נתבשל ונראה אם זה מתאים ובריא לנו״.

מראש אינו שייך לי
ענבר מדגישה שהיא בהודיה גדולה על החיבור המוצלח שהיה בינה, לבין זוג האבות ובין נתי לנקרי, מלוות התהליך. "אחרי שהתינוקת נולדה, אמרתי לאבות שכל מה שסגרנו בתאום הציפיות קרה אחד לאחד, באופן מדויק, טבעי ונכון. כולנו רצינו לעשות זאת בצורה הכי שקופה ובריאה, וכך היה. ממש זכינו אלו באלו ופעלנו מתוך רגשי כנות וכבוד. ביקשתי להניק את התינוקת מייד לאחר הלידה, כי יש חשיבות רבה בעיניי לקולוסטרום, הזוג זרם וכך באמת קרה. עד עכשיו אני שואבת להם חלב, והם באים לקחת. אנחנו חברים טובים. הם שולחים לי תמונות, ומעדכנים בהתפתחות הילדה. זה נס מבחינתי. יכול להיות שעם זוג אחר זה היה מתנהל פחות חלק. לפעמים יש חוסר כבוד להסכם, או שמתגלות תקלות לא צפויות, או מערכות יחסים שעולות על שרטון. יש דברים שההורים המיועדים לא יכולים לדעת לגבי התזונה של הפונדקאית או הרגלי חייה, כמו עישון או שתיה. אצלינו היה אמון מלא בין שני הצדדים. באנו ממקום נקי ואמיתי, בידיעה שיש פה משהו שכולנו צריכים לשמור עליו יחד״.

מה אנשים לא מבינים במהות תהליך הפונדקאות?
״קודם כל יש בעיה עם ההגדרה הרווחת, שבטעות מופיעה אפילו בספרות המקצועית", פותחת ענבר בהסבר למדני. "אין זה נכון לומר 'אם פונדקאית' או 'אם נושאת', מי שמחזיקה את ההיריון אינה האימא. שילוב המילה 'אם' בהגדרה מבלבל ומחזק את ההסתייגות הידועה מ'מסירת' הילוד ומהמחשבה שפונדקאית 'ויתרה' עליו. ההגדרה המדויקת היא 'פונדקאית' או 'נושאת ילוד'.
ככזו, איני 'מוסרת' או 'נותנת' את התינוק, מכיוון שמראש הוא אינו שייך לי. אין ביננו שום קשר גנטי, ולמעשה אני משמשת כ'בייביסיטר צמודה', למשך חודשי ההיריון. התינוקת אומנם גדלה אצלי בבטן אבל היא לא שלי, ולכן אין לי קושי למסור אותה, להפך – אני מחזירה אותה ליעדה הנכון. ברגע שאנשים יבינו ויקבלו את ההגדרות הנכונות, יהיה קל יותר להכיל את התהליך המופלא והחשוב הזה״.
״פעולה קטנה בשבילנו, היא עולם ומלואו עבור הזולת״
ענבר דבקה בגישה זו, למרות שבפועל נשאה בגופה יצור חי במשך תשעה חודשים, ש"הלך" איתה לכל מקום. "גם מבחינה רגשית חשתי שאני ומשפחתי עוברים את התהליך בצורה בריאה. מכיוון שהבנתי לעומק את תפקידי באירוע, באופן מודע לא פיתחתי לעובר רגשות אינטימיים של אהבה. דאגתי לו במלוא האיכפתיות והמסירות, והגנתי עליו כאילו הוא שלי. כדי שלא לשדר לעובר שהוא גדל ללא אהבה, נהגתי במהלך ההיריון ללטף את הבטן ולספר לו, שיש בעולם זוג הורים שמחכים לו, אוהבים אותו וכמהים לבואו״.
לחשיפת התהליך האינטימי הסכימה ענבר כדי להעביר מסר משמעותי מבחינתה: "במיוחד בתקופה כזו, חשובה הנתינה העמוקה, שבאה מהלב. כל אחד יכול לעשות משהו שישמח את האחר. זה לא חייב להיות בסדר גודל כזה. תמצאו משהו שאפשרי לכם ואותו תמנפו לטובה. מבחינתי לשאת היריון וללדת זה יחסית פשוט, עבור מישהו אחר תרומת שיער תבוא בקלות, מישהו אחר ידאג לערבי תרבות בקהילה, או יכין סעודות לנזקקים. יש מספיק רעיונות ואפיקי פעולה. מתברר שפעולה קטנה יחסית בשבילנו, מהווה עולם ומלואו עבור הזולת״.