מצא בית חם במושב

אבי סיילס, מוסיקאי ממושב עזריקם, אימץ חייל בודד ממשפחה חסידית אמריקאית, דובר יידיש, שחזר בשאלה * עתה, כעבור שנה, הצעיר הוא כבר קצין בצה"ל, שולט בשתי שפות שהיו חדשות לו – עברית ואנגלית * "זכיתי במשפחה חמה, באנשים שדואגים לי," הוא אומר וחש מאושר במושב 

*תמונה ראשית: אבי (משמאל) עם מקהלת לכיש, עליה הוא מנצח. אלבום פרטי 

התושבים הראשונים של מושב עזריקם ליד אשדוד היו עולים מטוניסיה ומרוקו. הצטרפו אליהם כמה משפחות מעיראק ומתימן ושתי משפחות מהודו. "אנחנו אחת המשפחות האלו," אומר אבי סיילס בן המושב. "המשפחה של אמי היא מאזור כלכותה, סבתא רבתה שלי הגיעה לשם מעיראק. אימי נולדה בכלכותה, גדלה שם, קיבלה חינוך בריטי והגיעה ארצה כשהיא דוברת אנגלית. אבי נולד באזור קרוב יותר לבורמה."  

סיפורו של המאמץ 

אבי סיילס נולד בעזריקם בשנת 1970. יש לו שני אחים וכמעט כל בני המשפחה המורחבת נשארו להתגורר במשק של אביו, אשר במרוצת הזמן עבר לידי דרור, האח הצעיר: "המשק היה פעיל כל השנים," מספר אבי. "גידלנו אפרסקים, תפוחים, משמש וארטישוק. במשך כל הילדות ושנות הנעורים עבדנו עם אבא לפני ואחרי בית הספר, בחופשות וגם בשבתות. במיוחד זכורה לי עבודת המיון של הפירות. כשהייתי ילד עבדו אצלנו במשק פועלים ערבים ואחר כך הגיעו במקומם פועלים תאילנדים. 

"עכשיו אנחנו חיים כמו קיבוץ קטן בן אחת-עשרה נפשות," הוא מספר. "יש במשק שלושה בתים: של אבי, של דרור ומשפחתו ושלי."  

מוסיקאי 

"כל חיי עסקתי במוסיקה," הוא מעיד על עצמו. "בנעוריי למדתי פסנתר בקונסרבטוריון באשדוד. אחרי השירות הצבאי שלי בפיקוד דרום, למדתי בבית ספר למוסיקה 'רימון'. בהמשך השלמתי באקדמיה למוסיקה כמה קורסים. במקצועי היום אני מנצח מקהלות ומנגן עם מקהלות. יש לי תזמורת קטנה שאני עובד איתה."  

לפני השבעה באוקטובר ניהל אבי מקהלות בקיבוצים נחל עוז ורוחמה, אשר במועצה האזורית שער הנגב. כמו כן הוא ניצח על מקהלת נשים במסגרת מחלקת הרווחה של שער הנגב במכללת 'ספיר'. היום הוא מנצח של מקהלת לכיש, עובד במועצה האזורית באר טוביה ולעתים מנגן במופע ביידיש. 

סיפור של שפה 

"כל הסיפור שלי עם יְהוֹשֻעַ (שם בדוי), הוא בעצם סיפור של שפה. שפת היידיש גרמה לשנינו להיפגש," 

לשאלה, איך הגיע ליידיש בן למשפחה שעלתה מהודו, עונה אבי: "בתקופת הקורונה הייתי בבית כמו כל המוסיקאים. זה היה הזמן שלי להגשים חלום ארוך שנים ללמוד גרמנית. למדתי גרמנית במכון 'גתה' וסיימתי בהצטיינות את השנה הראשונה. אז שאלתי את עצמי מה לעשות עם השפה הזאת בארץ. החלטתי ללמוד את 'הגרמנית היהודית', שהיא יידיש. עברתי ללמוד יידיש ב'בית שלום עליכם' ושם למדתי במשך שנתיים."   

מסתבר שיש פורומים באינטרנט, בו נפגשים אנשים למטרת לימוד שפות. דוברי שפת-אם אחת מתקשרים אל מישהו שמעוניין ללמוד אותה, ונוצרים זוגות באופן מקוון, בו כל אחד מלמד את חברו את שפת האם שלו, ולומד מחברו את השפה שהוא מעוניין בה.  

"לדוגמא," אומר אבי, "בת הזוג שלי ללימוד גרמנית היא מרגיט. אני לומד ממנה גרמנית והיא לומדת ממני עברית." על היתרון של שיטה זו הוא מרחיב: "אנחנו נפגשים בזום. למה לקחת מורה פרטי? אפשר לעשות את זה בצורה חברית – וכך גם מפתחים היכרויות עם אנשים בעולם." 

כאשר אבי עבר ללמוד יידיש, הוא חיפש חבר ללימוד בזום: "לא התפשרתי. חיפשתי אדם שיידיש היא ה'מאַמע לשון' שלו," הוא מבטא במבטא יידישאי את המונח. "שפת האם שלו. יד הגורל הפגישה אותי עם בחור צעיר, שעלה לא מזמן ארצה והוא מתגורר בירושלים. הוא היה אז חסיד, בעל פיאות לחיים ארוכות, לבוש בכובע ומעיל של חסידים.  

"אני עזרתי לו מאוד מאוד בעברית והוא קידם אותי מאוד מאוד ביידיש," הוא מספר. "המפגשים הראשונים שלנו היו בזום, ואחר-כך נפגשנו פנים אל פנים ונוצר קשר חזק בינינו. התחלתי לדאוג לו באופן הכי טבעי בעולם. הוא היה בן 19, לבד, בלי משפחה, ללא ידיעת השפה על בוריה. אז התחלתי לעזור לו במה שהוא צריך, במיוחד בתהליך של קבלת אזרחות ישראלית והכרה כעולה חדש." 

עולם החסידות נפתח 

"בזכות יהושע עולם החסידות נפתח לעיניי – זה עולם שונה ומרתק," אומר אבי. והוא מדגים מונח שלמד: רמזור אדום – הכוונה לתקופה בה בחור חסידי שהגיע לגיל תשע-עשרה והוא עדיין מנוע מלהתחתן, כי אחיו הבכור עדיין לא נישא. ואז לעיתים קרובות הוא נשלח ללימודים בירושלים לתקופה זו, ובינתיים משפחתו תחפש לו שידוך. "בתחילת שהותו בארץ התגורר יהושע בדירה כזו של 'בחורים', ואני היכרתי כמה מהם," מסביר אבי.  

במרוצת שהותו בירושלים קיבל יהושע אזרחות ישראלית, ואז התקבל לגור בדירה של "הִלל" – עמותה שעוזרת לצעירים חוזרים בשאלה. יהושע החל לבקר בביתו של אבי במושב עזריקם, והתקבל שם בזרועות פתוחות על ידי כל בני משפחת סיילס המורחבת.  

"נוצר בינינו קשר מאוד מאוד יפה," מציין אבי, "קשר בריא ונעים. ואז סיכמנו שנינו על מגורים מלאים שלו כבן בית בעזריקם."  

כחודשיים לפני גיוסו של יהושע, אבי ויתר בביתו על חדר ששימש לו כמשרד, והכין אותו כחדר פרטי עבור יהושע. "אימצתי אותו לבן," הוא מספר. "היום הוא חלק מהמשפחה, כולם אוהבים אותו. הוא אוכל עם אבא שלי ארוחת בוקר, משחק שחמט עם אחי. הוא ממש בן בית.  

"ליוויתי אותו בתהליך הגיוס, ולכל טקס שלו בצבא מגיעה כל המשפחה שלנו. אנחנו ממש עוטפים אותו באהבה ומשתדלים לתת לו כמה שיותר – והסיבה היא: יש נתק בינו לבין הוריו, אחיו ואחותו. יש אי הבנה. הוא חש המון כעס והמון אכזבה משני הצדדים."  

למרות הביקורת שיש לו, מנסה אבי להסביר את היחס אל יהושע מצד משפחתו הביולוגית: "אני מבין, זה לא שהם שונאים אותו, הם אוהבים אותו. אבל זו משפחה חרדית, חסידית, שחיה בחברה בה הכול נקבע על פי האדמו"ר ועל פי הרב השכונתי. לכן קשה להם מאוד, כמעט בלתי אפשרי לקבל את רעיון הציונות והצבא, את פעולת גזירת הפיאות ולבישת טי-שרט של בנם. אבל לא חסר לו דבר," הוא מדגיש, "הוא לא מרגיש חייל בודד. יש לו משפחה – כולנו איתו."  

יהושע התגייס לצבא באפריל 2023. הוא גויס למסלול מהיר לקצונה ועתה הוא כבר קצין ישראלי. "אני גאה בו מאוד," אומר אבי. "במשך שנתיים הוא למד שתי שפות – עברית ואנגלית, וכן הספיק להיבחן בבחינות בגרות אמריקאיות – הוא חכם מאוד. היום מה שנותר לי זה לספק לו כל מה שחייל צריך – משפחה ואנחנו מחבקים אותו. הוא אומר משפט מאוד יפה: 'יש לי אבא ביולוגי ויש לי אבא אמיתי'."  

סיפורו של הבן המאומץ 

מסיבות שונות אין אנו חושפים את זהותו של החייל הבודד. אני משוחחת עימו: "שמי יהושע (שם בדוי). אני גר במושב עזריקם יחד עם משפחת סיילס. בצה"ל אני מוגדר כחייל בודד, כי אני ללא המשפחה הביולוגית שלי."  

הוא משווה את מצבו למצבם של אחרים: "אני מרגיש שממש זכיתי. אני רואה את החיים של חיילים בודדים אחרים, שחוזרים מן הצבא בסופי שבוע אל 'בית החייל' או מקום אחר, ובעצם אף אחד לא מחכה להם שם, הם לבד. במקרה הטוב הם עובדים בשישי או שבת כדי להרוויח קצת כסף; ואני זכיתי במשפחה חמה, באנשים שדואגים לי, ששמחים שאני חוזר הביתה. קיבלתי כל כך הרבה מהם, גם מהתהליך שעברתי בצבא ומקורס הקצינים."  

החיים במושב 

יהושע הצעיר, שחי עד גיל 18 בשכונה חרדית בארצות הברית, מספר: "כשהגעתי בפעם הראשונה למושב לבקר את אבי, הייתי עוד עם פיאות לחיים ארוכות ולבוש כחרדי. התגוררתי אז בירושלים, שאני מאוד אוהב ומבקר בה בכל הזדמנות. עד אז הכרתי בארץ רק ערים. מהרגע הראשון ממש התאהבתי במקום, במושב. שהגעתי לפה ראיתי אנשים שחיים בלי 'הוּ-האָ', בלי השאון של העיר."  

את כל זאת הוא מתאר בעברית עשירה, אותה למד תוך שנה: "יש רוגע בחיים כאן. כולם מכירים את כולם. יש את המשפחתיות הזו של כמה דורות במשפחה – מבוגרים, צעירים וילדים – כולם קשורים אחד לשני. הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מהחיים הרגועים.  

"משום מה יש בעיר, אפילו בירושלים, יש הרגשה שהחיים הם מרוץ, שהחיים סוערים, שהחיים הם אתגר משום מה. כשהגעתי לפה זה היה כל כך מרגיע. מאז שהתחלתי לגור פה, במקום היפה הזה, בכיף שלי אני הרבה פעמים סתם מטייל בין השדות וביער וממש ממש זה מרגיע אותי, במיוחד אחרי שאני חוזר אחרי שבוע קשה ועמוס בצבא. לטייל בטבע זה ממש מרפא," הוא מוסיף. "אני רואה שאפשר לחיות יפה וסתם לטייל בתוך המושב, ליהנות מהאנשים שאתה פוגש וכבר מכיר, ואתה עוצר ומחליף כמה מילים.." והוא משווה את מושב עזריקם ל… פריז, לא פחות. "אני אומר  שכל העולם חושב שפריז זה מקום יפה, אבל הם לא יודעים על עזריקם…" 

חיים חסידיים באמריקה 

יהושע נולד בשנת 2002 במדינת ניו-יורק, ביישוב שהפך לעיירה יהודית, "אבל חצי מהחיים שלי היו בברוקלין, שנמצאת במרחק כשעה נסיעה ממקום מגוריהם," הוא מספר. "וזאת, כי האדמו"ר שלנו גר שם – ואצל החסידים חוגגים עם האדמו"ר חגים ואירועים משפחתיים, כמו ברית מילה, בר-מצווה ואפילו אירוסין."   

אביו ואימו, כל אחד מהם בא ממשפחה בת אחד-עשר ילדים, ואילו להם היו 'רק' חמישה ילדים. יהושע הוא השני ביניהם. מגיל ארבע עד שלוש-עשרה הוא למד ב"חדר". בגיל  ארבע-עשרה עבר ללמוד בישיבה קטנה ומגיל שש-עשרה עד שמונה-עשרה למד בישיבה גדולה.  

והוא מספר: "כבר בגיל ארבע-עשרה בערך התחלתי לפקפק באורח החיים של החסידים והתחלתי לשאול שאלות את עצמי ואחרים. כאשר באתי להוריי ושאלתי אותם בתמימות, למה הם מאמינים ביהדות – הם חשבו שאני לא כל-כך 'בסדר' ושצריך לתקן לי את המוח. ואכן לקחו אותי פעם אחת לאיזה שהוא פסיכיאטר חרדי. בפגישה אני לא אמרתי כלום, רק אימא שלי דיברה, ובסוף הוא רשם איזה שהוא מרשם. עכשיו אני חושב שזה היה כעין משחק כדי להפחיד אותי. כי לא נתנו לי אף פעם תרופה על פי המרשם של הפסיכיאטר." והוא מוסיף: " אם הייתי נשאר עוד כמה שבועות בישיבה, יש מצב שהייתי כבר מאורס." 

ניסיון לחיות "בחוץ"  

יהושע יצא מן הישיבה ותכנן להתחיל לעבוד ולשכור דירה. מאחר שהוא לא ממש הסתדר, הוא הבטיח לאביו שישמור בסוד את יציאתו בשאלה, ואפילו לא ישנה את הלבוש שלו, כדי שיוכל להישאר לגור בבית. "זו היתה אז בשבילי האופציה היחידה," הוא מספר, "גם אם לא האופציה האידאלית." 

הוא נשאר שם חצי שנה ולא הצליח להשיג עבודה, משום שהוא לא הכיר כלל את ההתנהלות בעולם החיצוני. "לא היה מישהו שיעזור לי. הייתי צריך ללמוד את העולם מאפס," הוא אומר ונותן דוגמא: "הגעתי לראיון עבודה אצל מישהו שהסכים לקבל אותי. ואז הוא ביקש ממני תעודת זהות וגם את פרטי חשבון הבנק שלי. אני ממש לא הבנתי מהי תעודת זהות ולא היה ברור לי מדוע הוא צריך פרטי חשבון בנק. אני חשבתי שאעבוד ואקבל כסף מזומן ביד. אז עוד לא ידעתי אפילו איך פותחים חשבון בבנק."  

לאחר חצי שנה של תסכול החליט יהושע לעלות לארץ: "שמעתי שבארץ יש ארגונים שתומכים ביוצאים בשאלה, וזה בעצם היה הדבר העיקרי שגרם לי לרצות לבוא הנה. אבי הסכים לשלוח אותי לארץ, מן הסתם הוא חשב שמשהו השתבש אצלי ואולי כדאי לתת לי חופש, ואני כבר אמצא את עצמי." 

התחלה בירושלים 

בתחילה התגורר יהושע בדירה עם בחורים חרדים. "היה לי די קשה שם, רובם לא למדו באופן מסודר. מדי פעם הם השתתפו בכל מיני מסגרות של ישיבת 'מיר'. בדירה הם היו ישנים בשעות לא סבירות ביום והקימו רעש בערב, עמוק אל תוך הלילה. זה הפריע לי מאוד כי לי היה סדר יום. אני למדתי אז לקראת בגרות אמריקאית והתחלתי ללמוד עברית. 

"באותו זמן נוצר הקשר ביני לבין אבי סיילס," ממשיך יהושע לספר. "הוא התחיל ללמוד יידיש, שהיתה שפת האם שלי ואני התחלתי ללמוד עברית. זו היתה נקודה בזמן מאוד חשובה לי. הוא 'פתח' לי את השפה העברית והכיר לי את עולם התרבות הישראלית. הוא לקח אותי לבקר בתיאטרון והציג לי עוד דברים שלא הכרתי עד אז. וכמובן שאני לקחתי אותו לירושלים, לבית הכנסת, לכותל. למקומות שהיו זרים לו עד אז." 

שמונה חודשים התגורר יהושע עם הבחורים בדירה ואחר כך עבר לגור בדירה עם שותף אחד. כל אותו זמן, במקביל ללימודים, הוא ניסה לקבל הכרה כעולה חדש ואזרחות ישראלית, והיו לו קשיים רבים להשיג זאת: "הייתי צריך להוכיח שאני יהודי וזה היה המכשול העיקרי עבורי, כי בדרך כלל אנשים משתמשים בכּתוּבָּה של ההורים שלהם, או מביאים מכתב אישור מאת הרב שלהם. אני כמובן לא יכולתי לעשות זאת – לא להציג את הכתובה של הוריי, שלא היו איתי בקשר וכמובן לא אישור מהרב שלי בעבר, כי יצאתי בשאלה."  

בעזרת חברים חיפש יהושע רב בארצות הברית ומחוצה לה. בסופו של דבר הצליח להביא חמישה אישורים. ארבעה ראשונים שהציג נפסלו, ולבסוף התקבל אישור של הרב החמישי, והוא זכה באזרחות ישראלית. יש לציין שעד אז נמנע ממנו לעבוד, כי הוא היה עם ויזה של סטודנט בארץ. במשך חודשיים הוא למד עברית באולפן אקדמי. ברגע שהכירו בו כעולה חדש, הוא יכול היה לעבור לגור בדירה של עמותת "הִלל", ארגון שעוזר לצעירים שיוצאים בשאלה. שם כבר היה לו טוב עם חברים, כיוון שהיה לו משהו משותף איתם, "ויכולתי להתחיל קצת להכיר את העולם," הוא אומר.   

הוא התגורר שם כארבעה חודשים: "באותו זמן אבי ואני היכרנו כבר מעל שנה והיינו חברים מאוד קרובים. הכרתי את משפחתו ואת המושב שלו, ואבי הציע לי לעבור להתגורר בביתו ולהיות חלק מהמשפחה שלו. עברתי לעזריקם וחודשיים אחר-כך התגייסתי, ואבי ליווה אותי ומלווה אותי לאורך כל הדרך," הוא אומר בהערכה רבה ובהכרת תודה. "יש לי פה משפחה, אני מקבל חום אנושי. באמת זכיתי."  

לסיום, זה סיפור על שפה, שפה שיוצרת קשר בין אנשים, בין תרבויות שונות זו מזו. זה גם סיפור על אהבת האדם ואלטרואיזם, נתינה ללא תנאי. זה גם סיפור שמלמד על המהות ואורח החיים במושב בישראל, מנקודת מבט של מישהו שהגיע מעולם שונה לגמרי.