רפת קטיף הייתה שותפות מלאה בין היישובים קטיף ועצמונה. בעוד שצוות קטיף הלך ברגל לרפת, אנשי עצמונה נסעו בדרכים עם מבט מעמיק לצדדים ניסים דגורקר הגיע לעצמונה, עבר לעבוד ברפת המשותפת, עם הפינוי עבר להתגורר בקיבוץ שומריה והרפת ביתיר, אחרי חניית ביניים בבאר טוביה.
התחלה מבטיחה
הוריי היו תערובת מעניינת של יוצאי הודו וטוניס. אימי הגיעה בשנות ה-50 לקריית גת, כשהייתה עוד מעברה, עם הרבה תקוות להתפתחות ולצמיחה. אני נולדתי בקריה בשנת 1962, את התיכון העברתי בישיבת בני עקיבא וולפסון בבאר שבע. בהמשך, שירתתי בישיבת הסדר בשילה, עם שירות צבאי פעיל במלחמת לבנון הראשונה. שנת התנדבות בירושלים ומשם ליישוב השיתופי עצמונה שבגוש קטיף. התחתנתי בעצמונה וילדנו 7 ילדים מבטיחים.
ניסיתי ברפת ונשארתי
עצמונה הייתה יישוב מעורב של כ-27 משפחות שהיו חברות במושב שיתופי. כאשר לא היו מצטרפים חדשים לשיתופי, פתחנו לקליטה של כ-50 משפחות נוספות לקהילה. תחילה היינו בקרוואנים ובהמשך, בנינו בתים בבנייה אישית. היינו 3 אחים מהמשפחה בגוש – בנצרים, בנצר חזני ובעצמונה. בעצמונה עבדתי בכמה ענפים וכאשר הרפת נבנתה, בשותפות עם היישוב, הציעו לי לעבוד ברפת בשנת 2000. לא היה לי ניסיון והיכרות עם בעלי חיים והחלטתי להענות לאתגר. שלושה חודשי ניסיון בחליבות וביונקייה וכך נשארתי ברפת כחמש שנים.
הנסיעה מעצמונה לרפת ארכה כ-12 ד' והייתה תנועה רגילה ברוב השנים. הרפת הייתה מתוכננת מאוד ובני גינזברג המנהל, עשה עבודה מעולה בהקפדה, שהרפת תתנהל בצורה מיטבית. תנועת הפרות הייתה זורמת והוא חשב על כל פרט. עבדתי ביונקייה בכל השנים, עם כלובים בחוץ והמשכנו כרגיל, גם בתקופות מתוחות של ירי פצמרים. פיתחנו היכרות עם מיקום הנחיתה של הפצמר – ספרנו עד שלוש, כאשר הפיצוץ היה קרוב, אז הפגז נפל ברפת או על ידה ואילו כאשר הפיצוץ רחוק, אזי הפגז עקף את הרפת ונחת במקום אחר. היינו עירניים ודרוכים, אבל העבודה השוטפת חייבה את כולנו לטפל בבעלי החיים ולשמור על שגרה.
בכללי, היה קשה גם בגלל נותני השירותים החיצוניים, כמו מובילי המזון והחלב, הרופא והמזריע – כל הזמן לעקוב אחר הכניסה והיציאה שלהם, שהכול יעבור בשלום. בסך הכול, הרפת התנהלה יפה וגם הגיעה לתוצאות מרשימות מאוד – בזכות בני המנהל והעובדים המסורים.
פינוי היישוב והרפת
הדיבורים על פינוי ועקירה היו קשים וכואבים. ההתפנות מהיישוב הייתה טראומטית, אבל הרפת המשיכה לעבוד גם אחרי שהתושבים נעקרו מהיישובים. הרבה מתנדבים חיבקו אותנו ועבדו ברפת, שבה השתדלנו לפנות ככל האפשר, יותר ציוד ומבנים. החברים הלכו למתחם אוהלים ליד נתיבות.
וכך הגענו עם רפת גדולה, למתחם רפת חלב בשפע בבאר טוביה, שהתחלק לשני אתרים. אני עבדתי ביונקייה ולא היה לנו קל באתר חדש ובמערבולת רגשית גדולה. 3 שנים היינו במושב וניסינו לעבור לרפת אחרת, אבל אף אחת לא הסכימה לקלוט שתי רפתות ביחד. כך התחלקנו שרפת קטיף עברה למשואות יצחק ואילו עצמונה לרפת יתיר.
חברי עצמונה עברו לקיבוץ שומריה של השומר הצעיר, אנחנו עשר משפחות שיתופיות, מתוך 52 משפחות והרפת שייכת להם. השמוצניקים שגרו קודם לכן בקיבוץ, עברו לקיבוצים אחרים וחלקם ממשיכים לעבוד בענפים, כולל ברפת. מנהל הרפת נשאר גילי עד היום. העדר שלנו נקלט ברפת יתיר, עם הרבה קשיי קליטה והסתגלות, אך כיום זה כבר עדר אחד הומוגני ומוצלח.. יש הרבה עובדים צעירים שמרימים את הרפת. המנהל הוא איתי פרוינד מיתיר ויש עובדים משני היישובים, כמה פלסטינאים שגרים בסמוך ואפילו תאילנדי אחד.
את המזון לחולבות, אנחנו מקבלים ממרכז המזון ביבנה, מוסיפים מזונות גסים ומחלקים לכל הקבוצות. החלב עובר לתנובה והרפת מתפקדת בצורה מיטבית. אני נוסע כ-30 דקות משומריה ליתיר ואחרי כמה תפקידים ברפת, אני כיום עובד מן המניין בחליבות, בסידור העבודה, בבריאות ובכל מה שנחוץ לשגרת הרפת. גם הבן שלי עובד ברפת והוא רכז הבריאות ומספר 2 בניהול. היה לי חלום לעבוד עם נוער בחינוך ובטיפוח, אך החיים הובילו אותי, לעבוד עם צעירים ברפת.
המסר שלי לחבריי הרפתנים
הלקחים שלי נוגעים לצורך של כולנו לקדם את הצעירים, לתת להם להיות ראש גדול ולהוביל, גם אם יש לנו השגות על חלק מהעשייה שלהם. חשוב לשלם להם שכר ראוי, שיעודד אותם להישאר בענף ולקשור את גורלם עם רפת החלב הישראלית.
