מקליפורניה אל  חוות "חֻ'בֵּיזָה"  

בת-עמי שורק היא דוגמא לאישה צעירה שנכנסה אל תחום החקלאות במקרה, נכבשה בו והיא מטפחת חווה אורגנית לגידול ירקות בהצלחה רבה.

בת-עמי שורק מתגוררת מזה עשר שנים בנס-הרים ליד ירושלים. היא ושותפה אלון אפרתי, המתגורר בנוף-איילון, חכרו אדמות בכפר בן-נון השייך למועצה האזורית גזר, ושם הם מגדלים ירקות אורגניים ומשווקים אותם לצרכנים בשיווק ישיר.

"נולדתי בקיבוץ כפר עציון בשנת 1973" מספרת בת-עמי. "למרות שהחקלאות תפסה מקום נכבד בקיבוץ, אני לא נמשכתי אליה ועבדתי דווקא בתחום החינוך והטיפול בילדים. הנגיעה שלי לחקלאות היתה רק בימי הגיוסים, בהם היינו כולנו קמים מוקדם לכמה שעות עבודה סיזיפית במטע." גם ההשכלה האקדמית שלה נטתה בתחילה לכיוון שונה לגמרי. היא בוגרת החוגים פסיכולוגיה וספרות של האוניברסיטה העברית בירושלים. במרוצת הזמן היא למדה בקליפורניה וקיבלה תואר שני בקהילות בנות קיימא, בהתמחות בחקלאות אורגנית.

מזה 18 שנה היא נשואה לישראל דנציגר, גם הוא בן קיבוץ כפר עציון, איש הייטק במקצועו, שפועל בתחומים מגוונים נוספים, חברתיים ואחרים. בין השאר הוא היה מנכ"ל "המשרד להגנת הסביבה" במשך ארבע שנים.

הכשרה מקצועית בחוות קטנות

"התגלגלתי לחקלאות בדרך מפתיעה." מספרת בת עמי. "בסיום לימודי התואר הראשון שלי, קיבל בן זוגי עבודה בארצות הברית. נסענו לקליפורניה למשך כמה שנים. אני חשבתי לעצמי שזו תהיה עבורי תקופה בה אעשה מה שטוב לי לנפש, לא בתחום שלמדתי, בלי לתכנן קריירה לעתיד. אבל בסופו של דבר דווקא שם מצאתי את העתיד שלי, ושם החלה הקריירה שלי."

הם התגוררו באזור סן-פרנציסקו, אזור שהוא יחסית עירוני. "התלבטתי בשאלה מה ללמוד ובמה לעסוק.  נטיתי לכיוון של עבודת כפיים – נגרות או גידולים." היא מספרת. "חיפשתי עיסוק לסופי שבוע משיקולים פרקטיים, כי במשך השבוע עבדתי בתחום הפסיכולוגיה. מצאתי קורס שעסק בגינון עבור אנשים שאינם חקלאים. הקורס היה מטעם ארגון בשם SLUG (San Francisco Leage of Urban Gardeners), הוא התמקד בטיפוח גינות מאכל. התחום האורגני לא היה הדבר המרכזי, אבל בגלל שזה היה בתוך העיר, סמוך לבתים, הם הדגישו את ה IPM Integrated Pest Management – (הדברה משולבת). 

תוך כדי הקורס הבנתי שזה הכיוון שלי. לאחר סיום הקורס היה לי מזל, והגעתי לחווה די קטנטנה באחד הפרוורים, שהשתרעה על שטח של כחמישה דונם. מיד הוזמנתי לעבוד שם, והתחלתי פשוט לעבוד כפועלת בחווה הקטנה הזו."

החווה מכרה את הירקות בשיווק ישיר בשיטת הארגזים. הצרכנים היו מנויים שהתחייבו לכמה חודשים. הם שילמו מראש והגיעו מדי שבוע לקבל את ארגז הירקות, שהוכן להם על פי הזמנתם.

"מבחינת הכשרה מקצועית העבודה שלי בחווה זו היתה מאוד מוצלחת." אומרת בת-עמי. "למדתי שם לגדל סוגים רבים של ירקות, כי הארגזים היו מגוונים. למדתי שם שיטות גידול כמו הדליה וחיפוי. כמו כן החווה ישבה על גבעה תלולה ולמדתי להתמודד עם גידול בטרסות."

בת-עמי עבדה בחווה במשך שנה, כך שהספיקה "לכסות" את הגידולים העונתיים, אבל גם גידולים מיוחדים, ייחודיים, כאלו שלא ניתן למצוא אותם בחנות ירקות. ביניהם: שעועית סינית ארוכה, סלק צהוב, בטטה סגולה, קולרבי סגול, אדממה (סויה ירוקה), במיה תאילנדית, אבטיח צהוב, ירוקים אקזוטיים (חרדל, מיזונה, טאטסוי, באקצ'וי) ועוד.

כעבור שנה החליט הבעלים שהחכיר את השטח למכור אותו, והחווה נסגרה. בת-עמי עברה עם המנהל וצוות החווה הזו לחווה אחרת שהיתה קרובה לחוף הים. "מבחינת ההכשרה המקצועית שלי ממש זכיתי." אומרת בת-עמי, "כי זה היה אקלים אחר, תוואי שטח אחר. היינו צוות של שלושה ובנינו את החווה מן ההתחלה. אז למדתי לסמן ערוגות, למדתי לתכנן. וכך רכשתי עוד ניסיון רב בדברים שונים. זה היה כאילו מישהו בנה עבורי קורס מגוון." בסופו של דבר גם החווה הזו התפרקה, כיוון שמחיר הנדל"ן באזור היה יקר.  

במשך כמה חודשים  בת-עמי לא מצאה עבודה, ושוב שיחק המקרה לטובתה. בצירוף של נסיבות היא מצאה עבודה קרוב לבית. היה עליה רק לחצות גשר כדי להגיע לחווה שהיתה ממוקמת בתוך שמורה חקלאית של מחוז אלמדה. בעל האדמות המקורי, חקלאי ותיק, המיר את רוב אדמותיו לנדל"ן, אבל הקדיש חלק קטן מן השטח, כמאה דונם, לפארק חקלאי לימודי-חינוכי. המטרה היתה לתת לילדים להכיר ולהתנסות בחקלאות של פעם, "משהו בסגנון של אתר 'נאות קדומים' אצלנו", אומרת בת-עמי. "היו שם כלים חקלאיים ישנים, והילדים למדו להשתמש בהם. כך הם קצרו חיטה במגל, וכן השתמשו בכלי מיוחד להפרדת גרגרי תירס מן הקלחים, כדי להכין קמח תירס, וכדומה." 

שאר השטח הוחכר לחקלאי מקומי, כדי שיעבד אותו לשם יצירת "תפאורה חקלאית" לפארק. בת-עמי הגיעה לשם ופגשה את ג'ו פרי "חקלאי נדיר" לדבריה. הוא היה אז בן 73, וסיפר לה שהוא ומשפחתו היגרו לארצות הברית מפורטוגל כשהיה ילד. "לא היתה לו השכלה פורמלית", מציינת בת-עמי, "אבל הוא היה אדם חכם ובעל תבונה טבעית, אהב לעבוד מגיל צעיר ממש. בחווה היה טרקטור שהוא רכש לעצמו בגיל 15, וכשהייתי שם הוא עדיין השתמש בו. ג'ו גם היה מוכשר, ידע לתקן הכול." היא מוסיפה. "הוא הגיע אל החקלאות האורגנית באופן אינטואיטיבי – מתוך דאגה לילדים שהגיעו לאזור, ואשר הריסוסים אינם בריאים עבורם. למענם הוא החליט לנסות לגדל ירקות בשיטה אורגנית, הצליח בכך  ודבק בדרך זו."

ג'ו פרי גידל על שטח של כ-80 דונם כמה ירקות בהם התמחה, כגון חסה, כרובית, ברוקולי; אבל הקדיש כחמישה דונם עבור גן ירק משולב, כדי לגדל בו ירקות מגוונים ומיוחדים. הוא היה זקוק לגן ירק מיוחד זה עבור דוכן ירקות שהוא פתח בכניסה לחווה. המכירה שם הצליחה מאוד, כי מבקרים רבים הגיעו לשמורה ולחוות הלימוד. וכאמור, כאשר מוכרים ישירות לצרכן, יש צורך למשוך אותו גם על ידי הצעת גידולים מיוחדים. ואז פנה ג'ו לבת-עמי וביקש ממנה לנהל את גן הירק הזה, כיוון שיש לה ניסיון בגידולים מיוחדים ובשיטות גידול שונות. 

"זו היתה עבורי הזדמנות נפלאה." היא מציינת. "זה היה כמו לשחק ולהתנסות בחסות מישהו אחר. קיבלתי יד חופשית להחליט החלטות, לבחור זנים, לתכנן מועדי שתילה. והוא חנך אותי לאורך כל הדרך. יותר מזה" היא מוסיפה, "הוא היה כמו ילד בנפשו, ולכן התלהב והסכים אתי בכל פעם שהצעתי לגדל משהו חדש."

בת-עמי עבדה אצלו במשך שנתיים, ואז תמה התקופה בה שהו בארצות הברית, והיא ובן זוגה שבו ארצה.

בארץ

"בשנת 2003, אחרי ארבע שנים, חזרנו ארצה. עכשיו כבר ידעתי היטב מהו הכיוון שלי – גידול ירקות. חזרתי במין תחושה כזאת שהכול אפשרי. שהכול יהיה בסדר, שאוכל להקים חווה אורגנית ולשווק את הירקות בשיווק ישיר, בשיטת הארגז הקבוע." מספרת בת-עמי.  "יצרתי קשר עם מדריכים ותיקים של החקלאות האורגנית – אורי אדלר ורפי רודמן. הם שמחו שחקלאית צעירה כמוני רוצה להיכנס לתחום, אבל הטילו ספק בהצלחה של שיטת שיווק זו. הם היו בטוחים שבניגוד לקליפורניה, שיטת שיווק זו לא תצליח בארץ, כי הישראלים אוהבים ללכת לשוק, למשש ולבחור את הסחורה בעצמם. אגב, זה היה לפני כעשרים שנה, לפני שהישראלים התרגלו לערוך קניות באינטרנט." היא מסבירה. "אבל אני התעקשתי מכמה סיבות. לא רציתי לחזר על הפתחים עם הסחורה שלי, והשיטה הזו  מספקת ביטחון כלכלי למְגדֵל, אשר יודע שיש לו צרכנים קבועים, שהוא יכול לסמוך על התשלום שלהם."

בת עמי מוסיפה עוד שתי סיבות לגדל מגוון ירקות. האחת – כאשר מגדלים סוג אחד של ירק או פרי, במקרה של פגיעה כמו קרה או מזיק כלשהו, כל היבול נפגע. לעומת זאת, בגן ירק משולב, גם אם ירק מסוים נפגע, יש עוד גידולים שונים שמצליחים ויכולים "לחפות" על הכשלון הזה. והסיבה השנייה היא: בשיטת השיווק הרגילה, החקלאי מצליח לקבל את היבול היפה ביותר בעונה המיטבית לגידול, ודווקא אז השוק מוצף, המחיר נמוך, ובאופן אבסורדי על הגידולים היפים ביותר מקבלים מחיר נמוך. שיווק ישיר בשיטת הארגזים מוציא את החקלאי מכל משחק המחירים הזה, כי לארגז יש מחיר קבוע לאורך כל השנה.

בת-עמי התעקשה ללכת בדרכה, וקיבלה את מלוא העזרה מן המדריכים החקלאיים. הם הפנו אותה לכפר בן-נון, שם היא חכרה שטח של עשרים דונם. "השטח היה שייך למשפחת פוקר" היא מספרת. "בני הזוג חיים וליאורה פוקר היו בעצם מראשוני החקלאים האורגניים. הם התחילו בכך כבר כעשרים שנה לפני שהגעתי. אבל עקב מחלתו ופטירתו של חיים, המשק הוזנח כשנתיים. נכנסתי לחלקה בה היו קוצים בגובה שלי בערך." ממשיכה בת-עמי לספר. "בהתחלה עבדתי בעצמי, אחר כך העסקתי כמה עובדים."

בתחילה היא בחרה לא להשתלט בבת אחת על כל השטח. לכן היא הועידה עשרה דונם לגידול הירקות, ובעשרה דונם אחרים היא שמה גידולי כיסוי. מהם גידולי כיסוי? מסבירה בת-עמי: "חקלאי פלחה וגם חקלאים אורגניים מגדלים בחורף גידולי קטניות או דגן. זה מכסה את השטח ומונע נביטת עשבים. בנוסף לכך זה מדשן את האדמה. לאחר שקוצרים את הירק המשמש לחציר, החלק התחתון של הצמח נשאר באדמה. כיוון שסוגי הקטניות קושרים חנקן, נוצר באדמה מין דשן טבעי, וזו היתה בעצם הכנה לגידול הירקות גם בשטח זה."

לאחר פינוי השטח מקוצים והוצאת הצנרת הישנה שנשארה באדמה, החל גידול הירקות. אחד מן העובדים שהצטרף אליה היה אלון אפרתי, אגרונום בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות. כבר אז הציעה לו בת-עמי להצטרף אליה כשותף, אבל אלון לא רצה עדיין לקחת על עצמו את המשימה והחליט לעבוד כשכיר לאחר לימודיו.   

לאחר כשנה היתה בת-עמי צריכה לעזוב את החווה ולהצטרף לבן זוגה, שנשלח שוב לארצות הברית. ואז, לאחר התלבטות, הסכים אלון להיענות לאתגר, להיכנס כשותף ולטפח את החווה בעת ההיעדרות של בת-עמי.  בשלוש השנים הנוספות בהן שהתה בת-עמי בארצות הברית, היא עזרה לאלון מרחוק. היא היתה מעודכנת בנעשה בשדה ובכל שבוע כתבה עבור הלקוחות מה ניתן לספק להם בארגזים. בחופשות בארץ היא כמובן הגיעה לעבוד בחווה. באותה תקופה ילדה בת-עמי שתי בנות: נטע (היום כמעט בת 20) ושחר (בת 17).

"חֻ'בֵּיזָה" – חווה עם ארגזים

"חזרתי ארצה ועבדתי עם אלון בחווה בשותפות יותר פעילה. אז גם התרחבה המשפחה בעוד שתי בנות: טליה (היום בת 14) ונגה, בת הזקונים (כמעט 10)" היא מספרת. "ומאז חֻ'בֵּיזָה צומחת לאט ובהדרגה. הוספנו עוד ועוד שטחים שחכרנו. היום אנחנו מעבדים כ- 120 דונ, ויש לנו גם חממות. יש לנו עשרות גידולים בכל עונה. אל הירקות הרגילים, הבסיסיים במזון שלנו, אנחנו מוסיפים עוד ועוד סוגים של ירקות מיוחדים: לוביה תאילנדית ארוכה, במיה ארוכה סגולה, סויה ירוקה (אדממה), דלעות מיוחדות (יפנית, ערמונים, ספגטי), פקוס, קייל, לפת לבנה, פול ירוק, ארטישוק ירושלמי, חצילים יפניים, שום ירוק, וגם פופקורן. משתדלים בכל שנה לגדל משהו חדש, כגון בטטות לבנות וסגולות ותרד מלבר הודי שאנחנו מגדלים השנה. יש לנו צרכנים שמחכים לירקות המיוחדים משנה לשנה."

 בת-עמי חשה שהם בני מזל. לדבריה, כאשר הם נכנסו לתחום "הארגזים", זה היה תחום חדש לגמרי בארץ. היום יש כעשרים וחמש חוות, רובן קטנות, שמשווקות בשיטה זו.

"הייחוד שלנו בין מוכרי הארגזים" היא מוסיפה, "שבמשך כל השנה רוב תכולת הארגז שאנחנו מוכרים היא של ירקות שאנחנו בעצמנו מגדלים. אנחנו משלימים פה ושם ממגדלים אחרים רק בעונות המעבר כמו עכשיו, כאשר עונת הקיץ מסתיימת ועונת החורף עדיין לא התחילה. השאיפה שלנו היא לגדל הכול לבד. ואנחנו באמת מגדלים המון סוגים של ירקות."

בארגז אחד שמשווקים בת-עמי ואלון בכל שבוע יש בין 11 ל- 14 סוגים של ירקות!!! וברור שעליהם לגדל יותר, כדי להציע מבחר. לדוגמא, צרכן יכול לבחור בין במיה, לוביה או אדממה; ויש צורך לגדל את שלושתם. מאותה סיבה יש צורך לגדל גם פטרוזיליה, גם כוסברה, גם בזיליקום וגם נענע.   

"אנחנו משתדלים למתוח עד קצה גבול היכולת ולגדל כל מה שאפשר בעונה מסוימת. מלפפונים, עגבניות ופלפלים אנו מגדלים לאורך השנה, גם בחממות שיש לנו כבר 7 שנים; אבל את רוב הירקות אנחנו מגדלים בשטח פתוח, כמו הפָלָחים של פעם. החקלאות שלנו אינה מדייקת, אינה חקלאות הייטק. כדי לבדוק את הלחות אנחנו תוקעים אצבע באדמה, לא משתמשים במכשירים…" היא מחייכת. "לפיכך אנחנו בעצם צריכים לעבור בכל יום בשדה כדי להשגיח על כל גידול וגידול."

הם משתמשים בהדברה ביולוגית. במיוחד בתוך החממות. "אנחנו משתמשים בחומרים שמותרים בחקלאות אורגנית, המבוססים על צמחים בדרך כלל או על מינרלים." מעידה בת-עמי. "כאמור, גידול  סוגים רבים של ירקות יוצר לנו רשת ביטחון. השטח שלנו נראה כמו אריגה צבעונית מאוד. בכל ערוגה או שתיים צומח משהו אחר."

ל"ח'ביזה" יש בסיס רחב של צרכנים מנויים, ביניהם לקוחות ותיקים מאוד, שקונים כבר עשר או עשרים שנה את הארגזים שלהם. הפרסום של החווה עובר מפה לאוזן. שכנים, מכרים או בני משפחה ממליצים זה לזה. "יש מקרים בהם שני דורות  צרכנים ממשפחה אחת – ההורים הם לקוחות שלנו, ובניהם הבוגרים, שעזבו כבר את הבית, מזמינים גם הם ארגזים בנפרד." מספרת בת-עמי. "ויש להיפך – צעירים שמיידעים את הוריהם על שיטת מכירה זו."

המנויים שלהם בוחרים את גודל הארגז – קטן או גדול – ואת התדירות (שבועית או פעם בשבועיים), ויכולים להשפיע על תכולת הארגז שלהם על ידי כתיבת הערה המכוונת את האורזים. "אנחנו מציעים גם לא מעט מוצרים של יצרנים אחרים, כגון דבש, שמן זית או לחם מיוחד. כמו כן אנחנו מוסיפים פירות של מגדלים אחרים, כי אנחנו לא מגדלים פירות, מלבד מלונים ואבטיחים הגדלים אצלנו במקשה."

לסיום, הסיפור של בת-עמי הוא סיפור על חקלאית צעירה, שנחשפה לחקלאות במקרה, והצטרפה לתחום בהתלהבות. הסיפור שלה מוכיח שגם חקלאות פשוטה, ""של פלחים" כדבריה, יכולה להצליח, ובלבד שמשקיעים בה ידע, מתנסים בגידולים שונים, לא מתייאשים ויודעים לשווק נכון. כן ירבו צעירים כאלו בחקלאות בארצנו.