אחרי שבעלה נפל בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, החליטה מרים אשכול גורן שהיא רוצה לצייר. החיים לקחו אותה לכיוונים אחרים וארבעים שנה היא לא ציירה. כשפרשה לפנסיה החליטה לשוב ולעסוק במה שהיא אוהבת. בימים אלה מוצגת תערוכה ראשונה שלה בחדר האוכל המחודש של קיבוצה, עין כרמל
תערוכת ציורים של מרים אשכול-גורן, 78, חברת קיבוץ עין כרמל, מוצגת בחדר האוכל המחודש (שהוסב למועדון יפהפה) החל מחול המועד הפסח ועד לתחילת מאי.
מרים מקבלת בחיוך רחב את שטף המבקרים שלא מפסיק להגיע ומסבירה בנעימות שאלו "ציורים שנאספו בחמש עשרה שנות עבודה. חוץ מהציור הזה" היא מצביעה על דמות אישה צעירה, "זה הציור הראשון שציירתי והוא היה תלוי אצלי בבית ארבעים שנה.
" מאחורי כל ציור מסתתר סיפור, גדול או קטן, ומרים עוברת, מבארת, מספרת בשמחה: "את הציור הזה ציירתי כשלמדתי באורנים להיות גננת. ישבה דוגמנית וכולנו ציירנו אותה.
לפני כשמונה שנים הייתי ביפו בפתיחה של תערוכה וראיתי אותה. היא לא זכרה אותי, אבל אני הכרתי אותה.
אי אפשר היה לטעות בשיער הג'ינג'י, היא תלויה אצלי על הקיר ארבעים שנה. רק את שמה לא זכרתי – דינה, וסיפרתי לה על הציור. דינה סיפרה שהיא בת קיבוץ עין גב, ושהייתה לה שמלה צהובה. בעין גב השמלה לא נחשבה צנועה מספיק ולא הרשו לה ללבוש אותה.
כשהייתה נוסעת לאורנים, הייתה לוקחת את השמלה בתיק ובאורנים מחליפה לשמלה הצהובה. את הפרט הזה לא זכרתי, וכשהגעתי הביתה נוכחתי – אכן היא מצוירת בשמלה צהובה."
הפגישה הראשונה של מרים בת ה-78 עם הציור הייתה בבית ספר יסודי, בזמן שהמורה לציור, עולה חדשה מצרפת, נתנה לילדי הקיבוץ חומרי יצירה וחופש לציור.
הטיולים במרחבי הקיבוץ עם דפי ציור וצבעים השאירו את רושמם. השנים עברו והציור נעזב והפעם הבאה ששבה לצייר הייתה לאחר שהתאלמנה.
יהודה אשכול, בעלה הראשון, נפל בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, משאיר אותה, אם צעירה, עם תינוק קטן. "אז החלטתי – אני רוצה לצייר."
כיוון שבקיבוץ של פעם אי אפשר 'סתם' ללמוד ציור, צריך ללמוד להיות מורה, נשלחה מרים לסמינר אורנים ושם נחשפה לתחום האמנות – ציור ופיסול.
לאחר הסמינר החלה ללמד אמנות בבית הספר היסודי, אך במהרה עשתה הסבה והפכה לגננת בקיבוץ. הציור שוב נזנח. "עבדתי בגן, בבית ספר, הכנתי תפאורות, מודעות, שרבוטים, אבל בציור לא נגעתי ארבעים שנה".
לאחר שהקימה וניהלה את בית הספר היסודי האזורי, עברה מרים לעבוד במועצה בניהול בתי הספר האזוריים, ולעת פרישה מצאה עצמה בצומת דרכים. "החלטתי לנסות לחזור לעולם הציור. למדתי מספר שנים בעין הוד אצל פרנסין לס, עד שלבסוף 'שלחה' אותי בברכה לצעוד בדרך שלי."
מזה מספר שנים שהיא מציירת ויוצרת בסדנא שיתופית בסדנאות האמנים, שהוקמו בלולים הישנים והזנוחים של קיבוץ עין כרמל, וכמו אותה מורה מכיתה ו', מציעה לאנשים חומרי יצירה טובים ומקום ליצור בו, מתוך אמונה שמההתנסות יצמח הניסיון ותתפתח היכולת.
מאיפה הרעיון לקיים בגיל 78 תערוכה?
"ורדה להב, חברת קיבוץ עין כרמל, שהיא האוצרת, הציעה לי לקיים תערוכה בחדר האוכל המחודש ולהציג בה את ציוריי.
כיוון שאני מלמדת את הנכדות הצעירות שלי לומר לכל דבר שמציעים להן – כן, כן ו-כן, בהתלהבות, ואז מגיעים דברים נוספים ויש הפרייה הדדית וקורים דברים, החלטתי שאי אפשר ללמד, מה שאתה בעצמך לא עושה. ולכן גם אני השבתי בהתלהבות לוורדה – כן!".
וכפי שאמרה מרים באירוע הפתיחה החגיגי: "לא מתפעלת ולא יושבת על זרי דפנה, ממשיכה עוד ועוד (…) ואותו ניצוץ שקיים בי, אש תמיד קטנה ולא נראית, מקווה שתמשיך להבעיר עוד ועוד…"
