מרימים לאנשי המילואים 

הם עזבו הכל, את העסק הפרטי שכל כך קשה עבדו עליו ויצאו להילחם ולשרת במילואים למען המדינה * רבים מהם שירתו שלושה חודשים ואף נקראו לסבב שני ובינתיים מצב העסק שהושאר מאחור הידרדר * לקראת חגי תשרי זו ההזדמנות שלנו להחזיר להם בגדול ולרכוש את מתנות החג מהעסקים שלהם 

סיפורו של נגר שנקרא למילואים 
האתגר הכפול: אליעד אשור, מקדמת צבי, הנגר שנאלץ לעצור הכל בגלל המילואים 

*תמונה ראשית: אליעד הנגר מקדמת צבי במדים. "המילואים פגעו בעסק בצורה משמעותית". אלבום פרטי 

בין נופי הבזלת והכרמים של הגולן, במושב קדמת צבי, נמצאת נגריה קטנה אך תוססת שמנהלת מאבק יומיומי לשרוד. בעליה, אליעד אשור, בן 41 ואב לחמישה, מתמודד עם אתגר כפול: לנהל עסק עצמאי שנעצר בכל פעם שהוא נקרא לשירות מילואים, ולתמרן בין המחויבות למשפחתו ולפרנסתם, לבין המחויבות שהוא חש כלפי המדינה והחברים ליחידה. מלחמת חרבות ברזל הייתה נקודת מפנה עבורו, כזו שחידדה את הקונפליקט בין שני העולמות שבהם הוא חי – עולם המילואים ועולם הנגרות. 

אליעד גדל באשדוד, אך חלם תמיד לגור בגולן ולעסוק בנגרות, תחום שהלהיב אותו עוד מילדות. "גדלתי על עץ," הוא מספר בחיוך. "תמיד בניתי, תמיד יצרתי. גם כשפניתי ללימודי רפואה סינית, ידעתי שהלב שלי בעץ." החלום עבר גלגולים, עד שבשלב מסוים מצא את עצמו עובד בנגריה למטבחים וארונות. עם פרוץ מגפת הקורונה פוטר ממקום עבודתו, ונותר בפני צומת דרכים. "פיטרו אותי, ונאלצתי לחשוב מה אני עושה עכשיו. עבדתי במרכז קהילתי בגולן ובניתי להם רהיטים וגופי תאורה – זה היה סוג של מבחן אמיתי לשאיפות שלי". 

האתגר לא היה פשוט. לפתוח עסק עצמאי, במיוחד באזורי פריפריה כמו הגולן, הוא צעד שדורש הרבה אומץ ומוטיבציה. "החלטתי לקפוץ למים. אחרי שלוש שנים שבהן ראיתי שהלקוחות מרוצים, והעבודה זורמת – פשוט אמרתי לעצמי, אני פותח נגריה משלי," הוא משחזר. הנגריה צברה בהדרגה קהל לקוחות נאמן, והעבודות הלכו וגדלו. עד שהגיעה הקריאה לשירות מילואים. 

בין קרב ליצירה: השירות במילואים 

אליעד שירת כלוחם בסיירת גבעתי, וכיום הוא חובש וחלק מחפ"ק מ"פ. המילואים אינם זרים לו; הוא משרת באופן פעיל כבר שנים רבות, ומשמש מודל לחיקוי עבור חבריו ומשפחתו. "השירות במילואים זה לא רק חובה, זה ערך. כשאני שם, אני יודע שאני חלק ממשהו גדול יותר," הוא אומר. אך המלחמה האחרונה, חרבות ברזל, הציבה אותו במבחן בלתי רגיל. "זו הפעם השלישית שאני נקרא למילואים השנה, ואני הולך עם כל הלב, גם כשזה קשה. המדינה שלנו זקוקה לנו, ואין לי ספק שזה חלק מהתפקיד שלי לשמור עליה". 

המעבר התכוף בין המילואים לנגריה, בין התפקיד הלוחמני לסדנת העבודה, יצרו עבור אליעד דילמה יומיומית. "כשאני במילואים, העסק עומד. אני היחיד בעסק, אז כשאני לא שם – אין מי שימשיך את העבודה. ניסיתי לשלב, לקחת חופשות קצרות כדי לחזור לנגריה, אבל זה לא פשוט. זה כמו לעבור מעולם אחד לעולם אחר לגמרי." 

השפעות הקריאה למילואים אינן מסתיימות באובדן ימי עבודה. "המילואים פגעו בעסק בצורה משמעותית," משתף אליעד. "כשאני לא בנגריה, אין עבודה, אין הכנסות. זה לא כמו בעסק גדול שיש עובדים שיכולים להמשיך – כאן אני הכל. ניסיתי לקבל סיוע במהלך המילואים, אבל זה לא באמת עבד. המעברים האלה קשוחים, וזה לא כל כך פשוט להחזיק את הראש מעל המים". 

כשאליעד נשאל על סיוע מהמדינה או מארגונים שונים, עיניו מתמלאות באכזבה: "לצערי, לא קיבלתי סיוע כלכלי, למרות שביקשתי מענקים. המדינה הבטיחה סיוע, אבל בפועל זה לא קרה. קיבלנו סיוע לטיפול זוגי, שזה באמת מבורך, כי הפער שנוצר בזמן המלחמה מול החיים במשפחה הוא גדול ודורש תיווך. אבל בכל הנוגע לעסק, לצערי, לא קיבלתי שום סיוע שיכול לעזור לי להרים את הראש". 

למרות כל הקשיים, אליעד מלא בתחושת שליחות ורוח חיובית. "זו המדינה שלנו ותפקידנו לשמור עליה," הוא אומר בנחישות. "להיות עצמאי במדינה עצמאית זו זכות, ואנחנו צריכים לשמור עליה. הדרך שלנו לשמור עליה היא דרך שירות מילואים, דרך חובות אישיות, ואחריות חברתית. זה לא רק חובה חוקית, זה גם ערכי ומוסרי, במיוחד עבור הילדים שלנו, שרואים ולומדים מה אנחנו עושים". 

אליעד מאמין שמה שאנחנו מעבירים לילדים הוא המורשת האמיתית, ושיש להציג בפניהם את הערכים שכולנו רוצים לשמר. "אין לנו ברירה אלא לקחת אחריות על המציאות שלנו ועל המדינה שלנו," הוא מסכם. "זו זכות שיש לנו מדינה. זה לא משהו מובן מאליו כשמסתכלים אחורה בהיסטוריה. לפני 75 שנה לא הייתה לנו מדינה, והיום – עלינו לשמור עליה, גם בעסק וגם בשירות למענה". 

סיפורו של אליעד אשור, נגר עצמאי ואיש מילואים, הוא סיפור של מסירות ונחישות. הוא משקף את הקשיים שבעלי עסקים עצמאיים מתמודדים איתם, במיוחד בתקופות משבר, אך גם את התקווה והאמונה בעתיד טוב יותר. אליעד הוא לא רק נגר מהגולן – הוא דוגמה לאומץ ולאחריות חברתית, מודל לחיקוי לכל מי שמבקש לשלב בין הצלחה אישית לתרומה למדינה. למידע נוסף על עבודותיו, ניתן לבקר בעמוד הפייסבוק שלו תחת השם "אשור מעשה בעץ". 

הקשיים של מולאן פטיסרי במושב גבעת יואב 

האתגרים בהם נאלצת יעל שרעבי, להתמודד בעקבות גיוסו של בעלה למילואים – מלחמה כלכלית על הישרדות העסק 

מולאן פטיסרי, בית קפה פטיסרי צרפתי פסטורלי הממוקם בלב המושב הכפרי גבעת יואב בדרום רמת הגולן, הוא לא רק מקום שבו ניתן ליהנות מקפה איכותי ומאפים ייחודיים, אלא גם סמל לאתגרי התקופה שבה אנו חיים. קסם המקום טמון לא רק במנות הקולינריות שמוגשות בו, אלא גם בנוף המרהיב של הכנרת הנשקף מהמרפסת, ובאווירה השלווה שמזמינה את המבקרים לברוח מהמציאות היום-יומית. עם זאת, מאז פרוץ המלחמה, גם המקום הפסטורלי הזה נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה ומורכבת. השפעת המלחמה ניכרת היטב בפעילות העסקית של מולאן פטיסרי, שהפך להיות עדות חיה לאתגרים העצומים שמולם ניצבים עסקים קטנים בתקופה של חוסר ודאות מתמשך. 

מלבד האתגרים האישיים שבהם נאלצה יעל שרעבי, בעלת המקום להתמודד בעקבות גיוסו של בעלה למילואים, מצאה את עצמה מתמודדת מול מלחמה מסוג אחר – מלחמה כלכלית על הישרדות העסק. בתקופה שבה התיירות שהיא אחת העמודים המרכזיים שעליהם נשען העסק, ספגה ירידה חדה, היה צורך במאבק בלתי פוסק לשמור על תפעול בית הקפה ועל צוות העובדים המסור. המלחמה הציבה בפני מולאן פטיסרי אתגרים כלכליים, שנגעו לכל היבט של ניהול העסק, החל ממילוי המדפים במוצרים טריים ועד לשמירה על תחושת ביטחון ושגרה בקרב הלקוחות והעובדים כאחד. הסיפור של מולאן פטיסרי משקף את המורכבות הגדולה שבניהול עסק בתקופה שבה אי-הוודאות והחרדה הביטחונית מרחפים באוויר, ומדגיש את הכוחות הנפשיים והמקצועיים הנדרשים כדי להמשיך ולתפקד במציאות שבה הביטחון מתערער והעתיד לוט בערפל. 

 
הגיוס וההשפעה האישית 

בשביעי לאוקטובר, כמו רבים מבעלי העסקים הקטנים במדינה, נאלצה שרעבי להתמודד עם מציאות קשה ופתאומית כאשר בעלה גויס בצו 8. "הוא יצא מהבית בשעה 2 בצהריים ושירת במשך 120 יום," היא מספרת, מה שהותיר אותה לבד עם ארבעה ילדים קטנים במושב, בו התמיכה המשפחתית חיונית להישרדות היומיומית. הגיוס לא רק שהשפיע על חיי המשפחה, אלא גם על תפעול העסק שנשען על נוכחותו של הבעל, שהיה שותף פעיל בניהול היום-יומי של בית הקפה. לאחר שחזר מהשירות, הוא השתחרר לחודש בלבד, ואז שוב נאלץ להתגייס, הפעם לכיתת הכוננות של המושב למשך שלושה חודשים נוספים. מציאות זו הכניסה את יעל ללחץ בלתי פוסק, כשבספטמבר הקרוב הוא אמור שוב לצאת לקו במטולה, מה שמדגיש את חוסר היציבות והלחץ המתמיד שבהם היא חיה. 

בימים הראשונים של המלחמה, נאלצה יעל לסגור את בית הקפה לחלוטין, כשהיא מתמקדת בראש ובראשונה בהגנה על ילדיה ובהתמודדות עם מציאות חדשה ומאתגרת. "בשבועיים הראשונים של המלחמה, בית הקפה היה סגור," היא משתפת. "הסחורה שנותרה בבית הקפה לא יכלה לשמש את העסק במצבו הסגור, אך במקום לזרוק אותה, צוות העובדים גילה יוזמה ויצירתיות. הם הגיעו לבית הקפה, השתמשו במה שהיה זמין, והכינו כריכים, סלטים ועוגות שחולקו למפונים ולחיילים באזור." למרות העדרו של בעל המקום ותוך כדי התמודדות עם מציאות קשה, העובדים הצליחו לשמור על פעילות מסוימת ולהמשיך לשרת את הקהילה, גם אם ביכולת מוגבלת. בעלת המקום, שעדיין נאלצה לטפל בילדיה הקטנים, חיפשה פתרונות שיאפשרו לה לחזור בהדרגה לעבודה. "לאט לאט, כשהיישוב פתח את בית הספר והיה לי פתרון לילדים, הצלחתי לקפוץ לבית הקפה לשעתיים-שלוש כל יום," היא אומרת. כך, בהדרגה, הצליחה לשוב לניהול העסק, תוך שמירה על האיזון העדין בין מחויבויותיה כאם וכמנהלת עסק. 

המלחמה הותירה את רישומה העמוק על בית הקפה, שהפך להיות תלוי יותר בצוות העובדים מאי פעם. "בדרך כלל אני תופסת משמרות בבית הקפה, אבל ברגע שבעלי נכנס למילואים, הגדלתי את מספר השעות של העובדים כי אני לא יכולתי להגיע," מסבירה בעלת המקום. "באופן כללי, המלחמה פגעה בעסק. יש ירידה משמעותית במחזור, ואין לי ספק שהתקשורת השפיעה עלינו." התקשורת, לדעתה, מילאה תפקיד מרכזי ביצירת תדמית בעייתית לאזור כולו. "בכל פעם שיש נפילות בצפון, התקשורת לא תמיד מדייקת, וזה משפיע על כל העסקים באזור," היא מתארת. "למשל, כשיש נפילה בקריית שמונה, זה משפיע עלינו רק בגלל האופן שבו התקשורת מציגה את הדברים. הייתי רוצה שהתקשורת תדבר על אזורים ספציפיים ולא תכליל, כי כל מילה של כתב משפיעה באותו יום על העסקים באזורים אחרים." 

מולאן פטיסרי, השוכן בתוך כפר נופש יפהפה בשם "באי גאלי", נמצא על המצוק של הכנרת. "בית הקפה משקיף על הכנרת ופתוח חמישה ימים בשבוע, שלישי עד שבת, מתשע עד אחת," מספרת שרעבי. "לפני המלחמה היינו פתוחים מתשע עד שלוש, אבל בעקבות המלחמה וזה שיש פחות תיירים, צמצמנו את שעות הפעילות."  

החיבור בין בית הקפה לסביבתו הקרובה הוא עמוק. "אנחנו פטיסרי צרפתי, אך מייצרים הכל במקום – את כל המאפים, הקוראסונים, הלחמים, והעוגות," היא אומרת בגאווה. "אנחנו משתמשים הרבה בתוצרת מקומית. לדוגמה, יש לנו סלט עלים מעולה, שהעלים שלו גדלים בחממה הידרופונית שנמצאת 200 מטר מאיתנו, בתוך גבעת יואב. נקטפים בבוקר ובצהריים אנחנו כבר מגישים אותם. יש לנו גם יין מקומי, ואנחנו משתדלים כמה שיותר לשמור על מקומיות וטריות." 

אבל היופי הזה לא היה מספיק כדי למשוך תיירים בזמן המלחמה. "עד לפני המלחמה, קהל הלקוחות שלנו היה מורכב מ-50% מקומיים ו-50% תיירות פנים," היא אומרת. "אבל עכשיו יש לנו בעיקר מקומיים ומעט תיירים, למרות שהאזור אצלנו מאוד מאוד שקט." האכזבה הגדולה של יעל נובעת מהפער המשמעותי בין המציאות המקומית בגבעת יואב לבין התדמית שמציירת התקשורת על אזור הצפון כולו. "בגבעת יואב היו רק חמש אזעקות מאז השביעי לאוקטובר, אבל התקשורת מכלילה את כל הצפון ומדברת על הצפון באופן כללי," היא מתלוננת, כשהיא מביעה את תסכולה מהדרך שבה מתואר המצב הביטחוני באזור.  

במהלך הראיון הדגישה יעל את התפקיד הקריטי של התקשורת בעיצוב תפיסת המציאות לגבי המצב הביטחוני והשפעתה המיידית והנרחבת על העסקים באזור. גבעת יואב, שבו ממוקם בית הקפה שלה, נמצא באחד האזורים השקטים יותר, אך הכותרות בתקשורת יוצרות תמונה מעוותת של סכנה מתמדת בכל רחבי הצפון.  

יעל מבינה היטב את החשיבות של המשך פעילות העסק, גם בתקופות קשות. "אני חושבת שמאוד חשוב להחזיר את העסקים לפעילות ככל שניתן, זה חשוב לכלכלה וגם לאנשים," היא אומרת בנחישות. "חשוב שהחיים שלנו לא יעצרו לגמרי, וכשאפשר להמשיך להפעיל את העסק, זה תורם לתחושה שהחיים ממשיכים.. היא מכירה בקשיים הכלכליים, אך עדיין מפגינה אופטימיות. "לא קיבלנו הרבה סיוע מהממשלה. מאז תחילת המלחמה קיבלתי רק 6000 ש"ח, אבל אנחנו מסתדרים," היא מוסיפה. "אני חושבת שיש אנשים שכרגע צריכים את זה יותר ממני, ואני מסתדרת." 

לבסוף, היא רוצה להעביר מסר לעסקים אחרים שנמצאים במצב דומה: "אני חושבת שמאוד חשוב להמשיך לפתוח את העסקים, גם אם זה לא במלוא הקיבולת," היא אומרת. "זה חשוב לכלכלה ולתחושה של הציבור שהחיים ממשיכים. אני מאמינה שבסופו של דבר, אחרי שהמלחמה תסתיים והחטופים יחזרו, הכלכלה תתאושש ועם ישראל יחזור לטייל." 
 
בציר של אתגרים: יקב מוניץ, בין מלחמה ליין 

"היינו רגילים למכור יין דרך אירועים ודוכנים, אבל עם תחילת המלחמה הכל נעצר" 

 
יקב מוניץ, שהוקם בשנת 2015 על ידי האחים איתי ושראל מוניץ, הוא יקב בוטיק משפחתי המבטא את החיבור העמוק שלהם לאדמה ולארץ. היקב, שממוקם באזור לכיש, מייצר יינות כשרים המתאפיינים באיכות גבוהה, תוך שימוש בענבים מובחרים מאזורי גידול מגוונים ברחבי הארץ.  

איתי מוניץ, איש הייטק בעל חיבה ליינות איכותיים, אחראי על ניהול היקב ושיווק היין, בעוד שאחיו, ד"ר שראל מוניץ, מומחה לגידול גפנים לייצור יין, אחראי על בחירת כרמים מובחרים ועל תהליך הייצור עצמו. האחים, אשר משלבים בין חזון לייצור יין בוטיק איכותי לבין ניהול עסק מתפתח, נתקלו באתגרים עצומים במהלך המלחמה האחרונה כאשר שניהם גויסו למילואים בשיא עונת הבציר. 

עבור כל בעל עסק קטן, תקופה של מלחמה היא אתגר משמעותי. אך עבור האחים מוניץ, הקריאה למילואים הגיעה בזמן הקריטי ביותר בשנה – עונת הבציר. "האתגר הכי גדול היה שהמלחמה הגיעה בשיא עונת הבציר," מספר איתי. "גם אני וגם אחי גויסנו למילואים לחמישה חודשים, בדיוק בזמן שהעסק היה צריך לצמוח." גיוסם של האחים לאותה יחידה הציב אתגר כפול: מצד אחד, הם היו צריכים למלא את תפקידם בשירות המילואים, ומצד שני, העסק שהיה בעיצומה של עונת הבציר נדרש להמשיך לפעול. 

"אני הייתי מפקד הצוות, אז הצלחתי לשחרר את אחי מדי פעם כדי שיטפל בעסק," מספר איתי. "אבל באופן כללי, הפעילות של היקב נעצרה כמעט לגמרי." לא מדובר רק על עצירת הייצור, אלא גם על הקפאה כמעט מוחלטת של מכירות ושל הפצת היין ללקוחות, תהליך אשר מהווה חלק מרכזי מהכנסות העסק. "היינו חייבים למצוא דרך לשמור על העסק בחיים, אפילו במצב הזה," הוא מוסיף. 

לאחר תחילת המילואים, הבינו האחים מוניץ כי עליהם למצוא פתרון כדי לשמור על העסק חי. למרות האתגרים הרבים, הצליחו האחים למצוא פתרון זמני דרך יוזמת העובדים והחברה המקומית שהחלו למכור יין באמצעות משלוחים. "האמת, הפעילות נעצרה כמעט לגמרי, ורק אחרי שהחברה התחילו לעשות מכירות במשלוחים, העסק טיפה התעורר," מספר איתי. למרות שזו לא הייתה הפתרון האידיאלי, הצליחה היוזמה לשמור על פעילות מסוימת בזמן שהאחים היו במילואים. 

המשלוחים והפעילות המינימלית הצילו את העסק מקריסה מוחלטת, אך השפעת המלחמה הייתה מורגשת. מכירות היין, שבדרך כלל מתמקדות באירועים, דוכנים ועמידות בשווקים לקראת החגים, כמעט ונעצרו לחלוטין. "היינו רגילים למכור יין דרך אירועים ודוכנים, אבל עם תחילת המלחמה הכל נעצר," מספר איתי. תהליך זה פגע בהכנסות העסק, מה שהוביל את האחים לשקול כיצד ניתן לשמור על המשכיות גם במציאות המורכבת של המלחמה. 

המכירות שהתקשו להתאושש 

כחלק מתוכנית ההתרחבות של יקב מוניץ, תכננו האחים לפתוח מרכז מבקרים חדש בסוף אוקטובר 2023, שהיה אמור לשמש מוקד לביקורים, טעימות יין והעמקת הקשר עם הלקוחות. "תכננו לפתוח את מרכז המבקרים בסוף אוקטובר, אבל זה כמובן לא קרה בגלל המלחמה," מסביר איתי. הפתיחה התעכבה משמעותית, ורק במרץ, לאחר חזרתם מהמילואים, הצליחו האחים לפתוח את המרכז. "עדיין לא הצלחנו להביא מספיק קהל כמו שחשבנו," הוא מוסיף, מה שהוביל לקשיים כלכליים נוספים. 

מרכז המבקרים היה אמור להוות צעד חשוב בצמיחה של היקב, אך ההשפעות של המלחמה גרמו לעיכובים בקידום התוכניות האסטרטגיות של העסק. הפתיחה המאוחרת והקושי להביא קהל מצביעים על אתגר משמעותי בניהול עסק בתקופת משבר. למרות הקשיים הכלכליים, האחים לא איבדו תקווה והמשיכו לנסות לשמור על היקב פעיל. 

המלחמה הותירה את רישומה לא רק ברמה האישית, אלא גם בפן הכלכלי. "היקב זה לא מקור הפרנסה העיקרי שלנו," מספר איתי. "לכל אחד מאיתנו יש עבודה נוספת, אבל כשהיקב לא מוכר מספיק יין, זה יוצר עומס כלכלי כבד." המשמעות של הירידה במכירות היא שהאחים נאלצו להשקיע מכספם הפרטי כדי להחזיק את היקב. מעבר לכך, הם חוו אתגרים כלכליים רבים בניהול היקב בתקופה שבה צריכת היין ירדה בשל המצב הביטחוני. 

לדברי איתי, העסק היה בעיצומה של צמיחה לפני המלחמה, והמכירות גדלו פי שלושה ביחס לשנה הקודמת. עם זאת, המענקים שקיבלו מהמדינה היו מינימליים, ולא הספיקו כדי לכסות את ההפסדים הגדולים. "קיבלנו קצת מענקים, אבל זה לא היה משמעותי," הוא אומר. "אנחנו עכשיו עובדים על לקבל הלוואה בערבות מדינה, וזה נראה מבטיח, אבל מה שאנחנו באמת מחפשים זה פשוט למכור יין." 

כדי להתמודד עם הירידה במכירות והעומס הכלכלי, האחים מוניץ החליטו להתרכז במכירה ישירה ובפיתוח שיתופי פעולה חדשים. "האתגר הכי גדול שלנו זה לחשוף את היין ללקוחות," מסביר איתי. הם החלו להתמקד בשיווק ישיר ללקוחות פרטיים ובהשתתפות באירועים, תוך יצירת שיתופי פעולה עם סיטונאים ברחבי הארץ. המיקוד במכירה ישירה הוא חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה להישרדות וצמיחה בתקופה קשה זו. 

על אף האתגרים הרבים שהציבה המלחמה בפני האחים מוניץ, הם אינם מאבדים תקווה. הם ממשיכים להתרכז בצמיחה של יקב מוניץ ובהפצתו בשוק המקומי, תוך מיקוד במכירות ישירות דרך אירועים ושיתופי פעולה. אך יותר מכל, הם למדו שעסק לא יכול להישען רק על המדינה בזמן משבר. "המסר שלי הוא שאי אפשר להסתמך על המדינה שתדאג לעסק שלך," מסכם איתי. "אם אתה יוצא למילואים, חשוב לנהל את העסק במקביל ולא לצפות שהוא יסתדר לבד." 

זו ההזדמנות שלכם לתמוך בעסק משפחתי מקומי וליהנות מיינות בוטיק משובחים. בקרו ביקב מוניץ, טעמו מהיינות הייחודיים שלהם והיו חלק מהמסע שלהם להמשיך ולשגשג, גם בתקופות של אתגרים. חפשו אותם בגוגל, פייסבוק ואינסטגרם תחת השם "יקב מוניץ".