מרכז גד"ש יטבתה: "בישראל אין ניהול בחקלאות. אנחנו סובלים מאד מיבוא מאסיבי, של בצל למשל"
בקיבוץ יטבתה בערבה הדרומית ששת אלפים דונם של שטח חקלאי. על תשע מאות דונם מהשטח מגדלים שני זני תמרים – מג'הול ודקל נור – שמעניקים תמורה הולמת. ארבעת אלפים דונם הם אדמת שלחין ועליה מגדלים בצל, תפוחי אדמה, שום, חיטה עם מים מושבים, חוחובה לקוסמטיקה ותירס עונתי.
הכל נראה לכאורה טוב, יפה ומניב. בשיחה גלויה עם מנהל מרכז גד"ש יטבתה, נחשפת לעיניך תמונה שונה לחלוטין – קשה, קודרת ואפילו מעוררת שאלה לעתיד.
"המים הם רק ל-1000 דונם מאדמת השלחין" אומר לנו מרכז גד"ש יטבתה אוֹרי מִשלי. "כל שנה אנחנו עושים רוטציה איזה גידול יפגע מה-אין מים".
"אתה דורך על יבלות כשאתה מנסה לבדוק מדוע אין לנו די מים לחקלאות" מוסיף איש הגד"ש הבכיר: "המדינה נרדמה בשמירה. היתה תכנית אב מסודרת. המים היו צריכים לבוא מהירדנים. לנחלות של יוטבתה מועברים 40 אחוזי מים. הירדנים באמצעות "מתפיל השלום" היו אמורים להעביר 37 מיליון מטרים מעוקבים מים הן לערבה הדרומית והן לערבה התיכונה. וזה לא קורה. הכל תקוע. איש בממסד אינו מדבר. איש בממסד אינו בוחן אינו בודק ואינו מתריע.
כיום בערבה יש מחסור במים להשקיה חקלאית. רוב כמויות המים מופנות לגידולי התמרים, כמובן מהיבט כלכלי. הגד"ש פחות רווחי ולכן כל הגד"ש משלם את המחיר. שטחי גידול מצטמצמים כי אין די מים".
ענייני מים מטרידים מאד את מנהל הגד"ש ביוטבתה."ה-37 מיליון מ"ק מים שהירדנים היו אמורים להעביר לערבה תוכננו מהתפלה בים. לפני שבוע נולד הילד הירדני שהנכד שלו יגזור את הסרט של המתפיל הירדני. אנחנו כבר לא בונים על הירדנים. הישועה לא תבוא מהם. רשות המים עובדת על תכנית חלופית. בינתיים יש גם מטעי תמרים בלי מים והם קטנים.
"בהיבט של פיתוחים חקלאיים אנחנו מדינה מהשורה הראשונה, אם לא הראשונה. גם ביוטבתה שוקדים על פיתוחים חקלאיים. אחד מהם חסוי לחלוטין, אסור לדבר עליו עדיין. מסיימים כעת איסוף יבולים משני ניסיונות במים של תפוחי אדמה. אני לא יכול לומר יותר. שומרים על סודיות"
והמים שאתם עושים בהם שימוש, מהיכן המקור שלהם?
"חצי מיליון מ"ק מים באים ממחזור מים של הקיבוץ. מהרפת, מהבסיס הצבאי הסמוך אלינו. כל השאר עוד מיליון וחצי מ"ק מים מליחים – אנחנו קוראים להם שפירים – הם כמו מרק בלי מלח. במים האלה גדלים החוחובה, הבצל, תפוחי האדמה. גם מהחיטה יש לנו עודף מים ממוחזרים בחורף".
אורי משלי מגלה לנו: "הרעיון שלנו הוא להשתלט על מי ביוב שיעברו טיהור ראוי. יש לצבא מתפיל ליד קיבוץ נאות סמדר אבל משרד הביטחון אינו מגלה את כמות המחזור".
בשיחת גלויית הלב עם אורי מתברר שמצוקת המים אינה הבעיה היחידה שמעיקה עליו.
"בגדול, בחו"ל, מבחינת מיכון, ישראל תקועה בשנות השישים. התקלה שלנו התרחשה במלחמת ששת הימים. לארץ הגיעו פועלים זולים. לעומת זאת בהיבט של פיתוחים חקלאיים אנחנו מדינה מהשורה הראשונה, אם לא הראשונה. גם ביוטבתה שוקדים על פיתוחים חקלאיים. אחד מהם חסוי לחלוטין, אסור לדבר עליו עדיין. מסיימים כעת איסוף יבולים משני ניסיונות במים של תפוחי אדמה. אני לא יכול לומר יותר. שומרים על סודיות".
וכאשר אני מבקש מאיש שיחי לשמוע לדעתו על ניהול החקלאות בישראל, השריונר במיל. יורה עם רתע חזק עד מאד. "בישראל אין ניהול בחקלאות. אנחנו סובלים מאד מיבוא מאסיבי, של בצל למשל. בייצוא – שהסבסוד במדינות אירופה מאד רחב, לנו כמעט שאין. אנחנו נאבקים בתוך עצמנו. חקלאים בצפון ובדרום נכנסים אחד לשני ברגליים ואין מי שיבלום את המתרחש".
"מדיניות משרד החקלאות נושקת לשערורייה. נגרם נזק גדול לחקלאות. היה נדרש ביטחון המזון. בראייה שלי אין בן אדם בעולם שיכול לאכול ביט של מחשב. חייבים לאכול תפוחי אדמה וחיטה ומדינת ישראל מאבדת את ביטחון המזון שלה. וכשפלצן מתל-אביב שחושב שאם אין לו חמאה, אז כדאי לייבא חמאה, לא כדאי לייצר חמאה. חקלאים לא יוכלו לשוב ולייצר. בגרמניה מבטחים מזון ואצלנו איש הישר בעיניו יעשה. אנחנו פוגעים בביטחון הפיזי שלנו במדינת ישראל. הכוונה הייתה לגור ביוטבתה כנקודת ישוב שתקיים את עצמה. אני מרגיש היום שחלק ממשרדי הממשלה – הערבה פשוט לא מעניינת אותם".
אורי מגלה לנו שיש משרד ממשלתי אחד, יחיד, שבהחלט עזר ועוזר לקיבוץ וזה משרד הבריאות.
שאלתי את בן שיחי האם היה רצוי וכדאי להשקיע בגידול קנאביס, שזה טרנד שמרחף כיום מעל רבים וטובים בישראל. אורי משלי מגלה לי שלפני עשר שנים קיבוץ יוטבתה קיבל ממשרד הבריאות היתר לגדל את צמח הקנאביס. "ניגשנו לעבודה והבנו מה רוצים מאתנו. להיות שוטר ולא חקלאי. לא נגענו בכלים. החזרנו את הרישיון למשרד הבריאות ואמרנו תודה, לא בשבילנו".
מבקש לומר: "יש לי תחושה שכל נושא הקנאביס הוא בועה. וזה מאד אופייני לחוסר השליטה של משרד החקלאות. בשטח מתבצעת ריצה מטורפת, מה אני אגיד לך: אני מאחל להם הצלחה".
דור שלישי למשפחת חקלאים באיילת השחר
אורי משלי בן 56. נולד בקיבוץ איילת השחר. דור שלישי לחקלאים. "סבא שלי עזרא פאבלינסקי היה פלח. עלה לארץ ישראל מפולין לאיילת השחר, עיברת את שמו ועסק בפיתוח זני חיטה לקומביין. זה היה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. אבא נועם היום בן 90 עסק במיכון באיילת השחר".
אורי משלי נשוי לענת, בת יוטבתה, מורה בקיבוץ. הורים לשלושה בנים משרתים בצה"ל ובת. הבכור גל (27) טייס בחיל האוויר בדרגת סרן. דגן (24) משרת בקבע בחיל השריון בדרגת סגן. יניב (21) בשירות סדיר בצה"ל. הבת שביט (17)לומדת בקיבוץ.
אורי משלי למד בבתי ספר בבית ירח ובכפר בלום שם התמקד באגרומכניקה ועשה קריירה ארוכת שנים בצה"ל. שריונר בשירות הסדיר, אח"כ עשר שנים בשירות קבע ועדיין משרת במילואים. בחיל השריון עבר מסלול גדול מהיותו חייל פשוט, מפקד טנק, רב-סמל פלוגתי, קורס קצינים עד לתפקיד סמג"ד בדרגת רב-סרן בן 28 בתום שירות הקבע. בשירות המילואים התקדם בדרגות עד לדרגת אלוף משנה כסמח"ט עורף, כוח שמקשר בין קו מגע לוחם לשאר הארץ, בחטיבת שריון 847.
אחרי שנת שירות באלמוג בבקעת הירדן כשהישוב היה בהקמה, התגייס לצה"ל בסיום מלחמת שלום הגליל בשנת 1982."הגעתי ליטבתה אחרי שנסעתי לאורך כביש 90. כך הכרתי את אשתי. הייתי מרכז ענף הגד"ש ואז החזירו אותי לשירות צבאי. תוך שנתיים הגעתי להיות מרכז הגד"ש ביוטבתה.
