משבר האקלים דורש פתרון לטווח ארוך

המאבק להצלת הנוכחות האנושית על פני כדור הארץ מתמקד במובן מאליו אך אין די בכך 

משבר האקלים דורש פתרון

צמצום הפעילויות הגורמות לפליטת גזי חממה, הפחתת כמויות האשפה, הצלת היערות ועוד הם מעשים נכונים וחשובים אך המאבק יכשל אם מקבלי ההחלטות לא יבינו שיש צורך ביותר מכך, משבר האקלים דורש פתרון.

כדי להציל מפני הקטסטרופות שמפניהן מתריעים המומחים למיניהם, מתחייבים שינוי פרדיגמה, החלפת דיסקט, תוכנת הפעלה חדשה של הכלכלה והחברה. בלי שינוי רדיקלי בחשיבה, הצעדים המוצעים אולי יקלו ויידחו אבל לא יהוו פתרון אמיתי לטווח ארוך. 

איזון צרכים, אנרגיות נקיות וקיימות 

תלמידי מדע הכלכלה משננים מיומם הראשון בפקולטה שצמיחה כלכלית היא הפרמטר החשוב ביותר בכלכלה הלאומית. במדינה שבה צמיחה כלכלית אטית או אפסית, הדבר נתפס כתקלה חמורה.

תפיסה זו הביאה לאורך זמן לניצול משאבי כדור הארץ מעבר ליכולה ההתחדשות שלהם, ולהתחממות הגלובלית. הצמיחה הכלכלית המואצת יוצרת את המשבר האקולוגי. האלטרנטיבה היא כלכלה שדוגלת באיזון צרכים, אנרגיות נקיות וקיימות.  

נהוג להצדיק את הצמיחה, בין היתר, ככזו שבאה לענות על הגידול באוכלוסיה. רבים כבר עמדו על כך שהגידול הדמוגרפי לא רק מגביר את הצפיפות שכולנו אוהבים לקטר עליה (בכבישים, בתורים, בשמורות הטבע) אלא גם תורם משמעותי ביותר למשבר האקלים.

גידול באוכלוסיה פירושו צורך לייצר יותר מזון ומוצרי צריכה על כל המשתמע מכך. אם לא יינקטו צעדים לצמצם את הילודה במדינות המתפתחות באפריקה ובאסיה, הרי שהמאמצים לשיפור המצב תמיד יפגרו אחר הגידול בצרכים. הדברים נכונים בפרט וביתר שאת לישראל. 

כישלון הקפיטליזם 

כשמדברים על שינוי פרדיגמה, עלינו להבין שמשבר האקלים הוא כישלון חמור של הקפיטליזם, לפחות בשלוש רמות: צריכה, כישלון הרגולציה והגברת אי שוויון. 

האתוס הקפיטליסטי בנוי על הגברת הצריכה (מתוך האמונה שזו גורמת לצמיחה כלכלית). כל עולם הפרסום מכוון לגרום לנו לצרוך עוד ועוד מוצרים – חלקם נחוצים, רובם ממש לא. היצרנים מוציאים לשוק מכשירים יותר ויותר מתוחכמים, ומפתים אותנו לזרוק את הגרסאות "הישנות" אפילו כשאנחנו בקושי יודעים לנצל את התכונות של הרכש החדש.

לדוגמה, כבישי ישראל מוצפים ברכבי SUV גדולים, ומי זוכר שפעם היו סתם "פרייבטים". בקיבוצים, פעם הסתפקנו בסתם "דירות", היום ברובם צמחו וילות שלא מביישות את הרצליה פיתוח. 

הון-שלטון-אי שוויון 

 למשבר האקלים יש פנים ושמות. בעיתון "הארץ" פורסמה לאחרונה רשימה של מי שאחראים יותר מכל האחרים למצב החמור שיש המגדירים אותו דקה לפני שיהיה מאוחר מידי.

לא במקרה, רובם מנהלים או יו"רים של חברות אנרגיה ונפט ענקיות, וכולם, מיותר לציין, עשירים כקורח. השילוב ההדוק בין הכוח הכלכלי והפוליטי (הון – שלטון) מקנה לברוני הקפיטליזם חסינות להמשיך בזיהום.

לא במקרה נשיא ארה"ב הקודם טראמפ, נציגם של העשירים, פרש מההסכמים לצמצום הנזקים האקולוגיים. חסידי השוק החופשי הטיפו לנו שככל שהממשלות ימעיטו להתערב העניינים יסתדרו טוב יתר, אלא שהתאגידים הגדולים מתעניינים ברווחים ולא בנזקים לכדור הארץ.  

הקפיטליזם יצר אי שוויון קיצוני בתוך המדינות ובין מדינות. בעוד המיעוט העשיר מבזבז אנרגיה ומשאבים ואין לו אינטרס להשתנות, הרוב העני דואג לצורכי היומיום ואין לו זמן ואנרגיות להתחשב במשבר האקלים.  

בשבח האיטיות 

פרופסור נמרוד אלוני מסמינר הקיבוצים לוקח את תזת החלפת הדיסקט צעד קדימה ("הפתרון למשבר הסביבתי הוא מוסרי", הארץ 10.11.2021). על פי מאמרו של אלוני, המייצג הוגים שמספרם הולך וגדל ברחבי העולם, הפתרון טמון ב"אתיקה אחרת מזו הרווחת בנוגע לדרך הראייה של היות האדם העולם". 

הוגים, מדענים ואקטיביסטים אינם מדברים עוד (רק) בשפה מדעית-סביבתית, אלא "כורכים יחד את התובנות ההומניסטיות בדבר כבוד האדם באשר הוא אדם – לרבות שוויון מגדרי וצדק חברתי – עם תפישת הטבע כיעד להשתתפות ושייכות, ולא כרכוש וקניין לבעלות". 

החשיבה החדשה מתכנסת אם כן מרמת המקרו לרמת הפרט. כבר לפני כמה עשרות שנים כתב הסופר קרל אונורה את "בשבח האיטיות". הוא מתח ביקורת על אורח החיים המערבי, בפרט האמריקאי, שעיקרו להספיק יותר ומהר, לשעבד את החיים להישגים ולכסף.

כנגד סגנון זה של חיים מעמיד הספר את ה"טמפו ג'וסטו", הקצב הנכון שכרוך בהאזנה, הקשבה, התחשבות ואורך רוח. היטיב לנסח זאת אהוד מנור בשירו "ימי בנימינה": "אני זוכר את הימים/ השמש לא מיהר/ אנשים אמרו שלום/ חבר היה חבר."  

אי אפשר שלא לסיים מאמר זה בקריאה לתיקון פרטי-אישי, ברוח שהתחילה את המהפכה הציונית – שקראה כידוע לתיקון האדם. הכל מתחיל מהפרטי שלנו, מהסביבה הקרובה – בית, משפחה קהילה.

ראוי שכל אחד מאיתנו יאמץ קודם כל בעצמו את עקרונות האקו הומניזם: צריכה מושכלת, חוסכת, מודעת למגבלות, מתחשבת בזולת ובדורות הבאים, ולא ראוותנית. הפחתה ביצירת אשפה, ובשימוש במוצרים חד פעמיים, ומחזור כל מה שאפשר, צמצום אכילת בשר.  

החיים על פי התפיסה האקולוגית הומניסטית אינם פחות נעימים ונוחים, הם כן יותר נכונים ומוסריים.