בספר המבוסס על חוויותיו כמפקד מוצב בתקופה בה החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובה גם הפציע ארגון "ארבע אימהות", מבקש יפתח גיא, בן כפר גלעדי, לחנך את הדור הצעיר להפוך את סימני הקריאה הנוקשים לסימני שאלה שאינם מחלישים
*תמונה ראשית: יפתח (משמאל) במוצב הבופור. נקרא להחליף את מג"ד מוצב הבופור שנהרג באסון המסוקים בשער יישוב. צילום: מהאלבום הפרטי
"המרחק, האינטנסיביות, הטוטליות, העייפות, הסירחון הדם והאש, ואז אתה מגיע לגיחות קצרות האלה ומביא איתך הביתה את כל זה, ולך תהיה מי שאתה באמת, ומה אתה כבר יכול לתת? ולך תסביר מה עברת, ומי בכלל יכול להבין. ופתאום אתה מגלה שמשהו מת. נהרג. כל הלבנון הזה וכל המלחמה הזאת, זה אולי נראה הרואי אבל זה הורג. גם אהבות. הן לא מתות מוות טבעי, הן נהרגות. עולות על מטען, חוטפות כדור, מתרסקות עם מסוק שנופל או עם כזה שלא ממריא".
על רקע נסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון עם יישום הפסקת האש, יחד עם יצירת "מיני רצועת ביטחון", חמישה מוצבים פלוגתיים השוהים קבע בצד הגבול הלבנוני, יצא לאור בתזמון מקרי הספר "מלבנון בשאלה" (בהוצאת כנרת זמורה) בו נכתבו המילים האלה, שחותכות את הלב והבטן. הספר מתאר מנקודת מבט אישית את חווית המוצבים החודרים בתקופה הארוכה בה החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, שהחלה לפני כ-40 שנה והסתיימה בנסיגה חד-צדדית כמעט 20 שנה אחרי.
במשך תקופה ארוכה כתב סא"ל במיל' יפתח גיא (מתקרב ל-60), איש צבא במשך שנים ארוכות, את חוויותיו המנסות להיות מדויקות ככל הניתן לאירועים, לשמות, למקום, יחד עם פרספקטיבה של השנים שעברו מאז והתבוננות שלו כיום כאיש חינוך שעוסק בחינוך למנהיגות.
המטרה – הגנה על יישובי הצפון
הוא נולד וגדל בקיבוץ כפר גלעדי, שתושביו חזרו רק לא מזמן לאחר שפונו בחודשיה הארוכים של המלחמה בשל קרבתו אל הגבול. כילד נצרבו בו אירועי חדירת מחבלים, לילות של לינה במקלטים וירי קטיושות, כנער חיכה להתגייס כדי להיות "החוליה הבאה בשרשרת גיבורי האומה". כמפקד צעיר קיבל עליו את משימת ההגנה על יישובי הצפון מתוך אמונה שלמה. "כשקיבלתי כמפקד מחלקה צעיר את הפיקוד על המוצב החודר (כך נקראו מוצבי צה"ל שבתוך רצועת הביטחון) 'נבי אל עווידה', והשקפתי ממנו צפונה לעבר מצודת הבופור ורכס עלי טאהר, ומזרחה ממש אל תוך חלונות בית הילדים וחדר ההורים שלי בקיבוץ, אפילו בלי צורך במשקפת, אף אחד לא היה צריך להסביר לי את משמעות השלט שהיה תלוי בכל פינה של המוצב: 'המטרה – הגנה על יישובי הצפון'" (עמ' 22).
עשר שנים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה (שאז נקראה של"ג – שלום הגליל), וגם כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-1987, המשיכה להיות רצועת הביטחון בלבנון מוקד ללחימה כנגד הפעילות ההולכת וגוברת של חיזבאללה.
תחושת צדק שהולכת ונשחקת
יפתח נקרא להחליף את מג"ד מוצב הבופור שנהרג באסון המסוקים בשער יישוב ב-1997, 16 שנה לישיבתו של צה"ל ברצועת הביטחון. בספר הוא מתאר בצורה אותנטית, "מיד ראשונה", את חווית הלחימה בשנים אלו, מול ארגון גרילה שהולך ומשתכלל, ועם תחושת צדק ושליחות שהולכת ונשחקת, ללא יעדים ברורים להשגה ועם אובדנים רבים של לוחמים ופגיעות בגוף ובנפש.
זהו אינו רומן, אלא יותר ממואר. האירועים מתוארים כפי שהתרחשו, כולל תיאור המיקום, שיטות לחימה ואמצעי לחימה, מבצעים שהצליחו וכאלה שכשלו, חיילים שנהרגו בשמותיהם המלאים וגם מפקדים בכירים, שמות חלקם מוכרים בכל בית בישראל. בכל זאת, מתח ואימה תופסים את הקורא בבטן לתיאורים הכתובים בשפה שהיא כמעט צבאית לעיתים: חייל שדורך על מוקש, ירי של כוחותינו על כוחותינו, שיירה של חיילים שעולה למוצב ומופגזת בירי חיזבאללה. המסוקים. התאונות. החיים בשטח אויב. בתקווה, למרות שהסוף כבר ידוע, שהפעם יגמר טוב.
הקונפליקט עליו נסוב הספר הוא זה המתפתח במפקד חדור האמונה במשימתו להגנת יישובי הצפון, עם הקמתה של תנועת "ארבע אימהות" על ידי נשים מקיבוצי הצפון, התהודה הציבורית שהתנועה מקבלת עם התעצמותה והשאלה שהולכת וגוברת לנחיצות נוכחות ישראלית צבאית בלבנון על המחיר היקר שהיא גובה.
"במהלך תפקידי כמג"ד הבופור" מספר יפתח, "קם מתוך קיבוצי אצבע הגליל ארגון 'ארבע אימהות' שהיווה עבורי אתגר גדול ונתפס כאויב. אחרי כשנה ושלושה חודשים בלבנון עברתי לפקד על הפנימייה הצבאית ובכך למעשה עברתי לעולם החינוך בו המשכתי גם לאחר שחרורי מצה"ל.
שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה (2006) שבה שרתי כמג"ד במילואים, הבנתי שהצדק היה עם תנועת ארבע אימהות. הבנתי גם שכאיש חינוך תפקידי לחנך אנשים צעירים לתודעה של אזרחות אקטיביסטית בחברה דמוקרטית בדוגמתן.
אז גם נפלה ההחלטה לכתוב את הספר, שאומנם רובו מתרחש בעולם הצבאי אבל האמירה המשמעותית שבו, מבחינתי היא בעולם החינוכי.
היה לי חשוב לספר את הסיפור באופן אותנטי וחי, מתוך הסתמכות על האירועים כפי שאכן קרו ולהלביש אותם בחיות של מחשבות ורגשות גם ממרחק השנים שעברו. אופן הכתיבה אפשר לי להכניס פנימה מחשבות ותובנות שנצברו אצלי מתוך הניסיון בעולמות החינוך והצבא ושיכולות לשמש מחנכים ומפקדים גם היום".
מנהיגות במודל של חברת הילדים
יפתח, המתגורר כיום באלוני אבא, עשה דרך ארוכה בעולם החינוך: ממפקד פנימייה צבאית עד לשחרורו ואז – מנהל בית ספר, מנהל חינוך במועצה אזורית עמק יזרעאל, מנהל חברה ונוער במשרד החינוך ויועץ אסטרטגי במשרדה של שרת החינוך. כיום הוא מוביל פרויקט "רקפות", מגמה למנהיגות חינוכית בבתי ספר. ועל אף שרובו של הספר עוסק בהיבטים הצבאיים של הלחימה בלבנון, המסר שחשוב לו להעביר דרכו הוא דווקא אזרחי וחינוכי – איך לחנך ילדים כך שיגדלו להיות אזרחים בחברה דמוקרטית.
המודל של יפתח למנהיגות ואזרחות פעילה ומשמעותית לקוח מחברת הילדים הקיבוצית, כפי שהוא עצמו גדל והתחנך ומניסיונו בקורסי הפיקוד השונים. "הרעיון הוא התנסות בחיים עצמם, מתוך אחריות, בהובלה עצמית. זה המרחב שבו נכון לחנך לאחריות חברתית, ועם קבלה של האחר. זה האזרח שהיינו רוצים לקבל כבוגר. בית הספר דורש ציות, ישיבה בכיתה, למידה ולפי הציון במבחן התלמיד מוערך. במנהיגות חינוכית אנחנו מחפשים את מי שלא מסתפק בזה, מי ששואל שאלות ויוצר מציאות חדשה".
מבחינתו, התפיסה החינוכית שהייתה בקיבוצים בעשורים הראשונים הייתה יוצאת דופן בעומקה ואיכותה ויש למערכת החינוך של היום הרבה מה ללמוד ממנה. "השליחות שלי היא להחזיר רעיונות מרכזיים למציאות של היום. הייתה אז למידה משמעותית גם מחוץ למערכת החינוך, בעבודה בענפים, למידה מלהיות שוליה, למידה מדמויות שהיו משמעותיות. לקיבוצים יש הרבה במה להתגאות, יש לנו שליחות לשמר את זה".
קורי עכביש חזקים יותר מפלדה
יפתח מותח קו בין הנקודות, בין חינוך לאחריות ושאילת שאלות לאזרחות משמעותית והנהגה. "לא היה לנו מה לעשות בלבנון 18 שנה, אבל האמנו בכל ליבנו שרק ככה אפשר. עבדתי בשלטון המקומי והארצי, ראיתי איך משרדי ממשלה עובדים. יש אנשים טובים ויש פחות. יש גם אגו, חוסר הבנה, ראיתי לא פעם איך מתקבלות או לא מתקבלות החלטות במדינה. כאזרח – חייבים לאתגר את המערכות: מה עושים, למה עושים, למה לא עושים. חברה שיש בה ריבוי קולות, שיש בה דילמות, מאתגרת את השיח. וגם כשזה לא נוח או לא נעים – בסוף זה מחזק".
בספר אתה מתאר איך השפעת ארגון "ארבע אימהות" על החברה הישראלית החלישה אותך ואף גרמה למשבר.
"בזמן אמת זה ערער אותי מאוד. די מהר הן הפכו לתנועה המונית שייצגה קולות רבים בחברה. המסר של היציאה מלבנון קיבל תהודה והחלו סימני שאלה. במיוחד לאור העובדה שמי שהקים את התנועה היו נשים מהקיבוצים עליהם נשלחנו להגן. חיילים עלו למוצבים בלבנון עם סימני שאלה וממש יכולנו להרגיש איך חיזבאללה מקבל רוח גבית. הם פירשו את זה כהיחלשות החברה הישראלית והגבירו את המתקפות. עברנו מאירוע התקפי מולנו אחת לשבוע לשלוש התקפות בשבוע של האויב מולנו. מה שהתפתח בהמשך לתאוריית קורי העכביש של נסראללה".
יהיה מי שיגיד שריבוי קולות ואתגור השיח יכולים גם להחליש את החברה. שלאור מה שהתגלה במלחמת חרבות ברזל, היה איום ממשי וגדול בהרבה על יישובי הצפון, שאולי לא היינו צריכים לצאת מלבנון ולתת לחיזבאללה להתעצם כך.
"קורי עכביש חזקים יותר מפלדה. חברה צייתנית שחושבת מה שהמנהיג חושב זה אולי נראה כמו כוח אבל זו חולשה. עם צריך להשתמש במה שיש לו בתוך גבולות של מה סביר ומה לא. חינוך לדמוקרטיה הוא גם לאמן אנשים לקיים דיאלוג, להגיע למהלך של פשרה, ובעיקר לא לפחד לשים סימני שאלה".
לקראת סיומו של הספר כותב יפתח:
"כי מה שנסראללה לא ידע, היא העובדה שקורי העכביש עשויים מהחומרים המורכבים והחזקים בטבע. הם חזקים פי שישה מפלדה, ובעוד שהיא נוקשה וקשיחה הם גמישים ואלסטיים, ויכולים להימתח כמעט עד מחצית מאורכם.
וכמו רשת קורי העכביש הארוגה משלוחות הנמתחות ממרכזה לעבר קצותיה וממעגלים ההולכים ומתרחבים במחברים בחיבורים רבים בינהן, כך מארג החברה הדמוקרטית בישראל. (…)
ופתאום מתבהרת לי ההבנה שהאויב הכי גדול שלי שם בלבנון הייתי אני בעצמי. כי סימני הקריאה הנחרצים האלו שאיתם הסתובבתי – הם מאוד לא גמישים". (עמ' 219)
