האם ערך האדמה עדיף על ערך האדם? מוסלמים, יהודים וירושלים: דואליות, דיאלוג, או גוג ומגוג. בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2019, 278 עמודים + רשימת מקורות ומפתח אישים ונושאים
משה מעוז: מוסלמים, יהודים וירושלים: מחקרים, ספרים ומאמרים רבים בכתבי-עת ובעיתונות פורסמו בנושאי היחסים בין מדינות ערב וישראל בכלל ומוסלמים ויהודים וזיקתם לירושלים, אך נראה שבספר זה, של פרופסור משה מעוז, הניתוח הוא המקיף והמעודכן ביותר, והוא מתמקד בבחינת ההשפעות ההדדיות בין שתי הדתות המונותאיסטיות, בעיקר בעת החדשה. החוקר הוותיק מנסה בכל כוחו להימנע ממגמתיות או חד-צדדיות פוליטית ומתבסס לרוב על חוקרים ומחקרים אקדמיים המקובלים לרוב כאובייקטיבים. הוא מציג לרוב אירועים "חיוביים" ו"שליליים". המחקר עליו מתבסס הספר כולל קריאה וניתוח של חומר ממקורות ערביים, עבריים ולועזיים, לצד עיתונות, מסמכי ארכיונים וראיונות רבים.
המטרה העיקרית של הספר היא להעלות תרומה משמעותית למודעות ולהבנה של יחסי מוסלמים ויהודים וסוגיית ירושלים, ללא כחל וסרק ולהוקיע סטריאוטיפים לא מדויקים, הרווחים בקרב הציבור הישראלי, יהודי כערבי.
כבר בהקדמה מציין החוקר, כי מנהיגים ישראלים הצהירו כי הם מעדיפים את "ירושלים השלמה על פני הסכם שלום" (עמ' 7) וב-19 ביולי 2018 חוקקה הכנסת את "חוק הלאום" הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת" היא בירת המדינה היהודית והציונית ובזה "סתמה את הגולל" לתיקון אפשרי של יחסי האמון וההשלמה בין שתי התנועות והעמים והביאה למלחמות ולחלופין ל"שלום קר" (מצרים וירדן).
עיקרו של הספר בבחינת מגמות קיצוניות בשני הצדדים הנצים, לצד דיאלוגים ושיתופי פעולה בין מוסלמים ליהודים. הוא דן בתמורות המרכזיות במערכות היחסים מראשית הופעת האסלם במאה השביעית במזרח התיכון, כולל תורכיה ואיראן ובמדינות שונות באסיה ואפריקה, כאשר סוגיית ירושלים (אל-קודס) והר הבית על מסגדיו ואתריו הקדושים, בראש ובראשונה.
פרופ' משה מעוז פורס יריעה רחבה של מגמת האנטישמיות ושל יודופוביה מוסלמית חדשה, לצד עמדות יהודיות אנטי-מוסלמיות ואנטי ערביות שמתרבות יותר ויותר על רקע הסכסוך המתמשך מעל 137 שנים. העמדות האנטי-מוסלמיות עליהן מעוז כותב, מתבצעות בעיקר מאז מלחמת ששת-הימים (1967) ובעיקר על-ידי מתנחלים יהודים בשטחים, "הגבעונים" (נוער הגבעות), המבצעים פעולות אלימות שונות במסגרת "תג מחיר".
חלק מפעולות אלה מקבלות רוח גבית ממנהיגים יהודים, ובעיקר מרבני יש"ע. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי הרב הראשי הספרדי, שקבע בדרשתו ב-2012 כי "האסלם הוא דת מכוערת" ו"יש להתפלל למותם של הישמעאלים והפלסטינים", תוך שהם מכנים את הערבים "עמלק". נראה שדיאלוגים כאלה מצד בכירים מוסלמים ורבנים יהודים, מבוססים במידה ניכרת על בורות הדדית בכל הקשור להיסטוריה ולתרבות של אחד מהצדדים. פרופסור מרק כהן מאוניברסיטת פרינסטון, מגדיר אנטישמיות כ"מערכת מורכבת המבוססת מבחינה דתית על אמונות סטריאוטיפיות, בלתי רציונליות, על עוצמות, חורשות רעה ושטניות, המנסות לכבוש את העולם" ("מיתוסים ופוליטיקה", עמ' 24).
מערכת יחסים בין שתי הדתות עוצבה בראשונה כבר בימיו של מוחמד ("הקיבלה") וציוויים של דת האיסלאם ("עמודי התווך") אשר סתרו את אמונות היהודים. פרצו מלחמות אך גם נכרתו בריתות פוליטיות, צבאיות ויחסי מסחר הדדיים, ואף הוקמו "ממלכות" יהודיות בערב (בחיג'אג'). במרבית התקופות נחשבו יהודים כנוצרים על-פי האיסלאם, כלא-מאמינים ואף כופרים ב"דת האמת" והם הגדרו כנתינים נחותים ומושפלים. יחד עם זאת היו גם יהודים שעלו לגדולה (חיים זאב הירשברג, "היהודים בארצות האסלם").
בימי שלטון האימפריה העות'מאנית, במשך כ-400 שנה (1453-1917), היה מצב הקהילות טוב, להוציא שליטים תורכיים אחדים בארץ וברחבי האימפריה שהיו עריצים ופגעו ביהודים במגבלות פוליטיות ומשפטיות (משה מעוז, "תמורות במעמד היהודים", 1983). מעוז עורך סקירה רחבה על מערכת היחסים בין מוסלמים ויהודים בבלקן, בישראל, במערב אירופה, צפון אפריקה ומרכזה (מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, לוב ודרומה לספרד). ניתוח מעניין הוא ההשוואה ביחסים בין ערבים-סונים לערבים שיעים. הראשונים – יחסים סובלניים יחסית; והאחרונים – יחסים שליליים ביותר (עמ' 80). הניתוח לגבי יחס השיעה מתייחס לישראל ופלסטין מצד לבנון (חיזבאללה), תימן, עיראק, הנסיכויות, אזרבייג'אן, מרכז אסיה, הוד, פקיסטן ועוד.
פרק ייחודי ומרתק הוא התמורות ביחסים הדואליים בין מוסלמים ליהודים בארץ ישראל-פלסטינה מסוף המאה ה-19 (עלייה ראשונה ותחילת ההתיישבות היהודית החדשה). יהודים-ציונים רבים התעלמו או התכחשו לקיומם של ערבים מוסלמים בעלי ותק וזיקה פוליטית לארץ, ליישוביהם ולאדמתם. מעטים הכירו בזכויות הערבים, שהיוו רוב בארץ, כחברי "ברית שלום" ו"איחוד", פק"פ ומק"י. הגישות הדומיננטיות היו של הזרם הציוני המרכזי (פועלי א"י), הרוויזיוניסטים, הציונים-הדתיים, ותנועת "השומר הצעיר" שבתחילה דגלה בדו-לאומיות, אך מאוחר יותר זנחה רעיון זה ודוגלת בשתי מדינות: ישראל ופלסטין.
החוקר סותר את הדעות הקדומות בהקשר לדיאלוג בין יהודים למוסלמים ובין המדינות השונות וקובע כי "קו פרשת המים" היו מלחמות 1948 ו-1967, דהיינו הקמת מדינה יהודית עצמאית וריבונות וכיבוש ושליטה על הגדה המערבית. שליטת ישראל על הגדה, ירושלים המזרחית והר-הבית משפיעה באופן מכריע על הדיאלוג והדואליות ביחסים ההדדיים (עמ' 245).
משה מעוז: מוסלמים, יהודים וירושלים
