מתי לאחרונה ביקרתם במושב קלחים? כשסיפרו לי על זוג שאף אחד מהם לא נולד מושבניק אשר בהחלטה משותפת ואהבה לתחום החקלאות עזבו ביום בהיר אחד את הסביבה העירונית לטובת מרחבי הנגב – הסתקרנתי לראות במי מדובר *כך הכרתי את עידו שחר ודנה מרון שעברו להתגורר במושב קלחים שבנגב המערבי והקימו עסק משפחתי של ייצור דבש.
אז כך יצאתי לדרכי ורגע לפני ראש השנה בחרתי להפתיע את דנה ושחר,בעלי עסק משפחתי של ייצור דבש, אותם דמיינתי עמוסים בצנצנות ומשלוחים מעל הראש. כשהגעתי אל בית המשפחה קיבלו את פני שני ילדים חמודים שהסתובבו בגינה בבגדים לא שגרתיים, אך ראויים עבור מי שגדל בתוך משפחה אוהבת טבע. כרמל החמודה בת ה- 6 לבושה בתחפושת של גזר וזוהר בן 3.5 לבוש, איך לא, בתחפושת של דבורה בשחור וצהוב. מאוחר יותר התוודעתי לאורח החיים בבית המשפחה אוהבת הטבע והבנתי שכך הילדים מבטאים את אהבתם לסביבה.
עידו שחר, בן 43, נולד וגדל בערד ודנה מרון, בת 39 נולדה וגדלה בירושלים ומאוחר יותר במיתר. השניים הכירו בפקולטה לחקלאות ברחובות. שניהם חיפשו לרכוש מקצוע לחיים: דנה למדה וטרינריה ועידו למד את נושא הגנת הצומח. שתי אהבות יצאו לו לעידו מהפקולטה הזו: דנה, אשתו ומקצוע הדבוראות.
הקסם שבדבורים
"עולם הדבוראי קסם לי מהרגע הראשון. צללתי במהירות אל נבכי העולם המופלא והעשיר הזה שבלעדיו, אנו, בני האדם, לא היינו מתקיימים", מעיד עידו על עצמו. עידו סיים קורס לגידול דבורים ולאחר חצי שנת לימודים תיאורטיים קיבל כוורת אחת משלו ומרגע זה היה האחראי הבלעדי לדבורים. כשהוא ודנה הפכו לזוג הם התגוררו ברחובות אך מהר מאוד מצאו מכנה משותף הרבה יותר גדול ממה שחשבו כשהכירו. שניהם אנשים של אהבת האדמה והטבע ומי שאוהב את המרחב הפתוח – כדאי שזו תהיה סביבת המגורים שלו.
כך דנה ועידו (תוך שנה מהרגע שחבריהם שכבר גרו בקלחים והמליצו להם לנסות לגור באזור) רכשו משק, בעיקר משום שהיה להם ברור שהם רוצים לעסוק בחקלאות. "התחלנו עם 2 כוורות והיום אנו עם 350. אפשר לומר שגדלנו ועדיין, אנו נחשבים למכוורת קטנה. אנחנו עם הפנים קדימה וכל שנה אנחנו גדלים עוד קצת. לשמחתי יש ביקוש מצוין לדבש שלנו וזו הסיבה שרגע לפני ראש השנה נותרנו עם צנצנות אחרונות."
כשאנו יושבים לשוחח אנחנו מדברים קצת על ענף הדבש בישראל ומסתבר לי שלמרות הקביעה שזו ארץ זבת חלב ודבש, ישראל נמצאת במקום לא גבוה בטבלת המדינות יצרניות הדבש גם בשל הצפיפות שמשאירה מעט מאוד קילומטרים רבועים לכל דבורה. "רב הדבוראים בישראל הם בעלי מכוורות בינוניות, בסביבות 1000 כוורות. אצלנו בכוורות יש כ- 70,000 דבורים בשיא ובחורף יורד המספר ל- 5,000 דבורים." מסבירים דנה ועידו.
על דבורים ואנשים
השאלה הכמעט ראשונה שלי לעידו ודנה הייתה 'האם נעקצתם?' כמי שחלק לא קצר בחייה ברחה מדבורים רק בגלל הפחד מהעקיצה – אני מסוקרנת לדעת האם דבוראים אוהבים דבורים ובעיקר אינם מפחדים מהן. "אנחנו נעקצים אך זה לא מפריע עד כדי הפסקת העבודה. אין לנו מישהו במשפחה שפוחד מדבורים, אנחנו אנשים שאוהבים ומכבדים את הטבע ואת כל מי שחי בו", אומרת דנה שרק לאחר ראש השנה הצליחה להרים את הראש מתוך כל הצנצנות והמשלוחים שלפני החגים בהם צריכת הדבש בשיאה. "עכשיו הרבה יותר רגוע ונינוח, היו ימים שבהם עד 23:00 בלילה עוד ישבתי וארזתי והכנתי משלוחים ולא ראיתי את הסוף" היא מוסיפה. "המזל הגדול של שנינו, שלי ושל דנה, הוא שההורים של שנינו מתייצבים כאן בתקופות העמוסות במכוורת ומסייעים בכל מה שאנו מבקשים. לעיתים הטיפול ב 3 הילדים הוא העזרה הגדולה ביותר" אומר עידו. בזמן שאנו מדברים עליהם, הם פה לעזרה, הפעם ההורים של עידו שהגיעו מערד לטפל בנכדה הקטנה, בארי, בת השנה. עידו ודנה מסכימים שאם לא הוריהם – לא בטוח שהיו מסתדרים כמו שקורה כשהם בסביבה."
"היחסים שבין האדם לדבורה הם יחסי תלות, ממש כך. ללא הדבורים לא תתקיים האבקה והצמח לא יניב פרי שהוא מזונו של האדם. בשנים האחרונות עם היעלמותם של העצים הצופניים – ישנה מגמה של נטיעת עצים כאלו לטובת חזרתן של הדבורים. "בדיוק עכשיו אנו משתתפים בנטיעה כזו שאותה מממנים מועצת הדבש וקק"ל כפרויקט משותף. בנוסף, חקלאים רבים פונים אלינו להאבקה ואנו מעבירים אליהם כוורות לתקופת ההאבקה" מספר עידו.
ביחסים העדינים שבין החרק המועיל הזה לאנשים שיכולים לגרום לנזקים עצומים, בחוסר המודעות שלהם, יש הרבה מה ללמוד מהגישה של עידו ודנה: "חשוב לנו לשמור על 3 עקרונות שאם נקפיד עליהם – חיי הדבורים יהיו טובים לאין ערוך: לנהוג בדבורים בעדינות וזה אומר שאנו משאירים להן חלק מהדבש, אנו משתדלים לייצר הכול בעבודת יד ולא לעשות שימוש באוטומציה. אצלנו אין חימום בתהליך הייצור, והדבר האחרון הוא שהדבורים ניזונות מחלת דבש וללא תוספת סוכר. כל אלו נועדו לאפשר חיי רווחה לדבורים. אני גאה להיות אבא למיליוני דבורים חרוצות אשר עובדות, גם הן, ביום ובלילה בחם ובקור". מציין עידו בגאווה.
על הדבש ועל הקורונה
אין כמעט חקלאי או משק חקלאי שלא חווה שינוי מאז פקדה אותנו הקורונה. כבר יצא לי לפגוש חקלאים שהתקופה הזו היטיבה עימם וכאלו שפחות ואפילו ספגו הפסדים רבים. "הצריכה הפרטית – עלתה, כי אנשים יותר בבית ובמקומות רבים התארגנו בקבוצות רכישה גם מתוך הבנה של הצד שלנו כחקלאים וכמשווקים. נכון שאנו מוכרים למספר חנויות אך הקהל הפרטי החדש שרוכש ישירות מאיתנו – הוא משהו שלא התכוננו לו ובכל זאת למדנו לעבוד איתו וגם ליהנות מזה" אומר עידו.
רגע לפני הצנצנת
עידו ודנה מייצרים דבש זני – כלומר, מספר זנים של דבש. "יש לנו דבש פרחי בר, שאותו אנו מייצרים מהכוורות הפזורות בנגב ופרחי בר מירושלים, יש דבש הדרים, אשלים, אקליפטוס ושיזף. אנחנו עוברים לבית הרדייה, מחסן ישן ששופץ והפך למקום שבו מתמלאות הצנצנות בדבש בכל מיני טעמים ומכאן הן נשלחות ללקוחות ולחנויות. זה גם המקום שבו נוכל לעמוד על ההבדל בטעמים ובמרקמים.
באתר "הדבש של עידו" – תוכלו למצוא המון מידע על דבורים ובעיקר טיפים שיסייעו לכם רגע לאחר עקיצת דבורה ואיך שולפים בזהירות את העוקץ, או איך נוצר הדבש, מה הערך התזונתי שיש בדבש, איך ניתן להבדיל בין דבש "אמיתי" ל"מזוייף", ואיך מתנהלים החיים בכוורת – מתי הפועלות ישנות ומתי הן מפסיקות להיות פועלות.
חלות הדבש מהכוורות מגיעות לכאן וזה המקום שהדבש מופרד מהן בזהירות. אמנם יש מכונת רדייה אך השימוש בה מועט. הדבש מוכנס אל חביות שעל כל אחת תווית עם שם הזן ומהיכן הגיעה (למשל: פרחי בר נגב, פרחי בר ירושלים וכו', הדרים דרום הכנרת). אני טועמת פה לראשונה זני דבש שלא ידעתי שקיימים, גם כאלו שהמרקם שלהם פחות נוח למריחה אך הטעם שלהם מצויין. כרמל וזוהר מספיקים לדגום במהירות את כל הזנים שעידו מוציא, נראה שהם כבר מיומנים ויודעים להבדיל בין הזנים. כאן, בבית הרדייה, נארזות הצנצנות, נסגרות וזוכות למדבקה שעליה כתוב – "ד(ב)ש מהדרום" משחק מילים חמוד עם קריצה. מכאן נשלחים המארזים ללקוחות שהזמינו באופן ישיר או בקבוצת רכישה או לחנויות הקטנות שאיתן עובדים דנה ועידו.
חלוקת תפקידים – בכוורת ובעסק המשפחתי
כמו שבכוורת מתקיימת חלוקת תפקידים מופתית, לכולם ברור מי הפועלות ומה תפקידן ומי המלכה ומה מותר רק לה לעשות, מה תפקידם של הזכרים שבחבורה (לאכול, לנוח להזדווג עם המלכה) ומי כאן על המשמר שהכול יתפקד – כך גם בעסק המשפחתי. כולם שותפים, כל אחד תורם את חלקו כפי יכולתו ובהתאם לגיל:
עידו הוא איש השטח – מפזר את הכוורות בשטחי המרעה השונים והמרוחקים זה מזה, יוצא לשים מים, ועוקב אאחר התפתחות הכוורות. מאוחר יותר בשנה הוא אוסף את הדבש מהכוורות אל בית הרדייה. את כל זה הוא עושה במהלך השנה בסיוע צמוד של אביו, שלמה שגם בימים חמים וגם בגשמים החזקים מצטרף אל בנו.
דנה – מופקדת על תחום השיווק והמכירה. היא זו שעושה סקרים בין לקוחות, בודקת מה הרגלי הצריכה בישובים השונים, נכנסת לחנויות חדשות להציע את מרכולתה המיוחדת והיא אחראית על כך שכל התוצרת תגיע בסופו לצלחות של הלקוחות.
כרמל בת ה- 6 שלא מזמן התחילה את כיתה א' – מסייעת בכל מה שהיא יכולה ובעיקר אחראית על המדבקות שעל הצנצנות.
זוהר – בן 3.5 – אחראי על בקרת איכות וטועם את כל סוגי הזנים הקיימים במשק.
בארי – בת השנה – כרגע מעסיקה בעיקר את דור הסבים והסבתות, כולם נהנים להיקרא לדגל ולטפל בה. כשתגדל – יוקצה לה תפקיד משלה.
הדבורה ואני – סיפור אישי לסיכום
ולסיום, אם יורשה לי גילוי נאות וחשיפה אישית – רב חיי פחדתי מדבורים, זה טבעי ונפוץ. אבל אצלי זו הייתה היסטריה בכל פעם שדבורה עברה בסביבה. אף פעם לא הבנתי איך אפשר לא לזוז כשדבורה נצמדת אלי. בתיכון למדתי בבית הספר החקלאי בכפר סילבר ובכיתה י"ב בחרתי לעבוד, איך לא, במכוורת. הייתה לי מטרה:להתגבר על הפחד. אז העמקתי בכל מה שנוגע לתיאוריה ולאנטומיה של הדבורים ובסוף השנה אפילו זכיתי לרדות דבש וגם קיבלתי ציון לא רע על העבודה והידע אבל בכל פעם שדבורה התקרבה – ברחתי כל עוד נפשי בי. התוצאה בסיום השנה הייתה 0 עקיצות, הייתי היחידה מבין כל בני השכבה שעבדו במכוורת שלא נעקצה. למדתי הרבה על דבורים אך לא התגברתי על הפחד. הוא התעצם עד אותו יום שבו דבורה הפתיעה אותי ברחובות יפו. לזה לא הייתי מוכנה. אם לומר את האמת, העקיצה הציקה אך לא כאבה. מיד אמרתי לעצמי: מזה פחדתי כל החיים? אז המשכתי בחיי כשאבן גדולה נגולה מליבי עד שהתעוררתי למחרת העקיצה והיד כאילו השתתקה. לא יכולתי להזיז אותה וכשהבטתי בה – הבחנתי ביד ענקית, פי 2 מזו שלי כשכולה אדומה. הרופא במרפאת החירום קבע באופן חד משמעי: אלרגיה חזקה אבל מקומית. "מה זה אומר להמשך החיים אדוני הרופא?" שאלתי בצפייה דרוכה לתשובה הגיונית. והוא ענה: "נצטרך לחכות לעקיצה הבאה כדי לקבוע אם הגוף פיתח נוגדנים וידע להתגבר. בכל מקרה, תשתדלי לא להימצא בטבע ללא יכולת להגיע מהר לבית חולים". תודה דוקטור, הרגעת אותי. זה מזכיר לי את השורה משיר המכולת: הוציא את הקוץ ושם לו חדש. יצא הפחד ונכנס הסיוט. עד העקיצה הבאה.
עסק משפחתי של ייצור דבש, באתר "הדבש של עידו" – תוכלו למצוא המון מידע על דבורים ובעיקר טיפים שיסייעו לכם רגע לאחר עקיצת דבורה ואיך שולפים בזהירות את העוקץ, או איך נוצר הדבש, מה הערך התזונתי שיש בדבש, איך ניתן להבדיל בין דבש "אמיתי" ל"מזוייף", ואיך מתנהלים החיים בכוורת – מתי הפועלות ישנות ומתי הן מפסיקות להיות פועלות. אותי סיקרן לדעת כיצד מתקשרות הדבורים אז הלכתי לקרוא קצת באתר ולמדתי שהמלכה היא הפוסקת האחרונה ולעיתים היחידה בכל סוגיה, שלכל תנועה של דבורה, גם פועלת, יש משמעות ומסר שמסתתרים, שכל תנועה באה לומר משהו אודות מציאת מזון או מחסור בו. למדתי שהמלכת המלכה היא אירוע מרגש אך לא בהכרח מודע, שהכול בכוורת סובב סביב המלכה אלא שברגע שהיא עוזבת את הכוורת אפילו לזמן קצר, הפועלות מיד דואגות להמליך אחת אחרת תחתיה.
