נדיר אומנם להיתקל במשפחות שמאמצות ילדים, אבל מספיק לפגוש רק אחת, על מנת שהנושא יטביע את חותמו לזמן רב. בשבועות האחרונים נושא האימוץ מסתובב סביבי ומופיע ממספר כיוונים, וגורם לי לחשוב על הדילמות המורכבות שעולות לא פעם בעקבות האימוץ – ולא רק בנקודת זמן אחת, אלא בהסתכלות מתמשכת לאורך שנים, למשל כשנושא הירושה עולה על הפרק
בעצם, אלה "החיים עצמם"
הסדרה המעולה וזוכת הפרסים "החיים עצמם" משדרת בימים אלה את העונה ה־5, ומגישה את סיפורה של משפחה מאמצת, תוך כדי הסתכלות אקטואלית על המתרחש בעולם (כולל מגפת הקורנה ומחאת השחורים בארה"ב). סיפור המסגרת הוא על בני זוג, שאחד מתוך שלושת ילדיהם נפטר בזמן הלידה, ובנסיבות שנתפסות כגורליות, מזדמנת להם האפשרות לאמץ תינוק אפרו-אמריקאי בן יומו, שננטש בתחנת כיבוי אש באותו יום ממש. הם מחליטים לעשות את המהלך האמיץ ומכאן מתגלגלת העלילה, ומציגה לכל אורכה דילמות משפחתיות אותנטיות, שצצות חדשות לבקרים.
העונה הזו נפתחת בחגיגת יום ההולדת ה-40 של השלישיה, על רקע האירועים הדרמטיים של השנה וביניהם מחאת תנועת ה־Black Lives Matter, שבוערת בקרב התושבים האפרו־אמריקאיים. על רקע אותה סערה עולה בפני הבן השחור המאומץ דילמה, ומציבה אותו בפני שאלת השתייכותו העמוקה יותר – האם הוא שייך ל"משפחה הלבנה" שאימצה אותו 40 שנה באהבה, או שאולי הוא שייך ל"לאום השחור" שאיתו הוא מזוהה בד.נ.א? הוא מדלג מזהות אחת לשנייה, וכשאחותו הבוגרת פונה אליו בתום לב, ושואלת לאיזו עמותת שחורים הוא ממליץ לה לתרום את כספה; הוא חש שהתנהגותה צבועה ומתנשאת.
על כוונות טובות ומציאות כואבת
אחת משכנותיי ובן זוגה קיבלו החלטה אמיצה לפני כשנתיים לאמץ ילדה, ולצרפה לשני ילדיהם הביולוגיים. מדובר בתהליך שעובר דרך הליך של אומנה, ומשם סלולה לרוב הדרך לתהליך של אימוץ. את המהלך המשפחתי הזה הובילה שכנתי ואני מודה שהערצתי, הערכתי ונדהמתי מהנחרצות שלה לעשות משהו טוב בעולם הזה. היא הסבירה לי את התרומה שבעשייתה גם עבור בני הבית, ואמרה: "אני יכולה לדבר עם הילדים עד מחר על נתינה ועזרה לזולת, אבל כשהם יחוו אותה מבפנים, הם יחושו ויבינו את העניין בצורה עמוקה". הסכמתי איתה לגמרי, ויחד איתה התרגשתי מהוספתי הצלע השלישית לאחיה הבוגרים, שהיו בתקופת האימוץ בני 7 ו־11. הבת המאומצת הייתה אז בת 5, והשילוב הגילאי נראה פנטסטי.
חודש לאחר מכן נשמעו אותות המצוקה הראשונים, שסימנו את ההבדלים התרבותיים שבין ילדיה לבין הקטנה, שהגיעה מבית שונה לגמרי; ממשפחה הרוסה. את הפרטים אסור לשכנתי לספר בשל שמירה על פרטיותה וצנעת הפרט של הילדה החדשה במשפחה, אבל אני מניחה שבתי המשפט מחליטים בכובד ראש ומוציאים ילדים מהבית בנסיבות קיצוניות. "אף אחד לא אשם בהשתלשלות הדברים," אמרתי לה בניסיון להרגיע את גל רגשות האשמה שתקף אותה, בשל השבר בין החלום שהיה להם לגבי הרחבת המשפחה וקליטת ילדת האומנה לעומת המציאות. התהליך כולו מלווה על ידי הרווחה בצורה מקצועית וקפדנית, אך עם זאת בעלה ושני ילדיה מתוסכלים על כך "שגררה" אותם לבצע את המהלך המשמעותי הזה. עברו עוד מספר חודשים, וחלפה עוד שנה, ולא רק שהמצב לא השתפר, אלא על פי דיווחיה הנואשים של שכנתי, המצב רק הלך והחמיר בשל קשיי התנהגות והשתלבות ובטח שבטח בימי הקורונה והסגר.
"בסופו של דבר, היא תמיד תישאר בזהותה בת למשפחה לא מתפקדת. זה חזק ממנה, ואני לא מאשימה אותה," סיכמה חברתי את המצב במבט לאחור, ורק יכולה לקוות שעם השנים יהיה קל יותר.
על בנים מאומצים וענייני ירושה
"יואב כבר מסודר, אז הוא יוכל להסתפק בחיסכון שעשינו לו מאז שהתחיל תהליך האימוץ," אמרה לי שרון, ובעלה דורון הנהנן בהסכמה. השניים הגיעו אליי ממושב בדרום הארץ במטרה להסדיר את חלוקת הנכסים והרכוש שלהם בין שלושת ילדיהם. בהיסטוריה המשפחתית של שרון ודורון יש סיפור של בחירה אידאולוגיית שלא להביא ילדים לעולם, שבה החזיקו בני הזוג שנים רבות: "למה צריך להוליד ילדים, כשבעולם יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים לבית," הם תמצתו בפניי את עיקרי הגישה, שלימים השתנתה.
הילד המאומץ היה שלהם לכל דבר ועניין, ודווקא דרכו גילתה שרון את האימהות, והתאהבה בה. כעבור שש שנים נכנסה להיריון ראשון וילדה תאומים: בן ובת. טליה ותמיר נולדו לתוך מציאות משפחתית, שבה יואב הוא אחיהם במלוא מובן המילה. כך היה למראית עין למשך הרבה מאוד שנים, כשבדרך עלו וצצו דילמות שגרתיות, שכנראה אופייניות למשפחתיות מורכבת שכזו. כאמור, לאחרונה חשבו בני הזוג להסדיר את צוואתם והגיעו אליי לפגישה, על מנת להתייעץ איתי על החלוקת הרכוש לאחר יומם האחרון בין שלושת הילדים. חשבתי לעצמי, הייתכן שמתחת לנימוקי דחיקת הילד המאומץ אל מחוץ לירושה, מסתתר מניע האמיתי לא מודע שקשור בגנטיקה?
ובכל זאת הסביר דורון: "לטליה אין בכלל עניין לחיות במושב ותמיר עדיין גר איתנו ומנהל את כל ענף החקלאות. לכן ברור שתמיר צריך להישאר וטליה תקבל פיצוי שווה ערך. יואב, לעומת זאת, עובד בחברת הייטק וממש מצליח, ככה שלא נראה לנו שחיוני שנעזור לו."
הקשבתי להסברי בני הזוג ולבסוף שאלתי האם הם סמוכים ובטוחים שאלו הן הנסיבות שהובילו אותם לגבש את החלטתם בצורה הזו, או שמתחת לפני השטח נמצאת אמת אחרת. הם השיבו בחיוב מהוסס ואני רק הוספתי שאת הנסיבות לא יצליחו לעולם להטמין באדמה, ושסביר להניח שיואב יסיק את מסקנותיו בעצמו.
אני בהחלט לא חושבת שחלוקת רכוש צריך להתבסס על פרמטר שוויוני קר, והגישה הזו נכונה בעיניי בכל מקרה של חלקות רכוש. אולם ניסיוני המקצועי מצביע על כך, שכאשר מאחורי ההחלטה ניצבים שיקולים איתנים, שמייצגים בכנות את התמונה המשפחתית ומוגשים באותה כנות לילדים, היכולת שלהם לקבל את שיטת החלוקה תהיה פשוטה וזורמת יחסית. המפגש עם שרון ודורון הציף אצלי את דילמות ההשתייכות, שעולות שוב ושוב כמו גלים, בחייה של המשפחה האמריקאית בסדרת הטלוויזיה, ולצידן את הטלטלות שעוברת משפחתה של שכנתי; והביאו אותי לשאול, שאלות שבעיניי צריכות כל הזמן להישאל בנסיבות שכאלה:
עד לאן נמתחים גבולות האימוץ, ובעיקר כשמדובר בממון? באיזו מידה מתקיימת שקיפות במשפחה בנוגע לאותם גבולות? האם אפשר למחוק את הפערים הביולוגיים והתרבותיים, או רק לטשטשם; ועד כמה אפשר יהיה לטשטשם?
מנקודת מבטו של הילד או הילדה – מהי מידת הפתיחות של ההורים לדון עם ילדיהם על נקודת הזיקה המבלבלת שהם חווים במהלך השנים, ושמתעצמת ככל שהם מתבגרים?
אין לי תשובות חד משמעית לאף אחת מהשאלות האלה, וגם לאחר שפגשתי את צידו המאתגר של תהליך האימוץ בממד ארוך שנים, אני מרגישה עדיין מלאת הערכה, ההערצה והוקרה לאותם הורים אמיצים – שמאמצים. הדבר היחיד שאני לוקחת איתי מתוך שלושת ההתנסויות השונות האלה, שבהן הייתי רק צופה מהצד, הוא הצורך לדבר על הדברים בצורה שקופה ופתוחה. וזו למעשה הגישה שלי לכל נושא משפחתי, ובמקרה הזה נראה שהחיוניות בשיחה מתבקשת עוד יותר, וזאת על מנת למנוע מפח נפש אחרי שההורים אינם במעמד קריאת הצוואה.
משפחה מאמצת – הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
