בתי הבוץ במרחביה, שנבנו בשנים הראשונות של הקיבוץ, מתבססים על שלד מקורות עץ, שעליו נבנו הקירות מפסי עץ דקים אופקיים שיצרו תבנית. עליהם נמתחה רשת מתכת, ולתוך תבנית זו הונחו בצפיפות אבנים שהתלכדו באמצעות בוץ. לבסוף צופו הקירות בשכבת טיח
״מרחביה קידמה אותנו בריחות פריחת האִזדרכת. זה בשבילי ריח האביב, הריח המשכר והמתוק העולה משפעת הפרחים הסגולים הזעירים של עצי האִזדרכת. הם היו בכל מקום, גם בשכונת בתי-הבוץ״, כך מתארת רעייתו של הסופר יעקב שבתאי, עדנה, את כניסתם ל"חדר משפחה" בשנות החמישים. בספרה ״כי היום עובר״, שיצא אשתקד בהוצאת הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד, מתייחסת בת הקיבוץ לבית הנגבי, למאפייני הסביבה המקומית הקרובה. ״לחדר שלנו הייתה מרפסת קטנה. אהבתי לשבת אחרי העבודה על מדרגות הבטון הרחבות שלה ולקרוא ספר, או עיתון, או לפטפט על ספלון קפה עם השכנים – כולם צעירים בני גילנו, שחזרו עכשיו מהשירות בצבא אל חיי הקיבוץ״. במקום אחר כתוב בספר הקולח, עתיר הזיכרונות: ״כה גלויה לעין הייתה האהבה שלו לתינוקת הקטנטנה, בהירת השיער, שנולדה לנו בראשית הקיץ של שנת 56׳. הוא היה מניח אותה בעדינות על לוח לבו, שוכב על הדשא לפני בית-הבוץ מתחת לעצי האִזדרכת, קולט את פטפוטי התינוקות שלה, רווה נחת״.
בספר על חייה עם יעקב שבתאי בסאסא, במרחביה ובתל אביב, מזכירה עדנה, לפחות עוד פעמיים את בית הבוץ כנקודת התייחסות מקומית. כאשר החל החבר הצעיר, הכשרוני והאהוב, יענקל׳ה, להתבלט בכתיבתו הספרותית והמחזאית, כבר לא התגוררו בני הזוג בבית בוץ. הם שודרגו ל״צריף פיני״.
התיאורים הספרותיים שאבו השראתם מהקשר החם למקום. אחד מאלה הוא בית המגורים המיוחד שכבר עשרות בשנים הפך למטבע לשון – ״בית בוץ״. רק לאחרונה התברר לנו, העוסקים בשימור המורשת המקומית, כי מדובר במבנה האוצר בקרבו ערכים תרבותיים חשובים, שראוי לספר עליהם. והנה הם יוצאים מדפי ההיסטוריה והספרות היפה אל שלטי ההסבר הכחולים.
מענה למצוקת הדיור
אחרי מלחה״ע הראשונה, בתום תקופת הניסוי החברתי של הקואופרציה בנקודת ההתיישבות העברית הראשונה בעמק יזרעאל, שהו בחצר מרחביה קבוצות ביניים שהחזיקו בה כעשור. כבר אז, כשביקשו לתת מענה למצוקת הדיור, נתקלו בקושי לממן את הבנייה. הפתרון שנמצא – לבנות בשיטה זולה, מחומרים זמינים. ״בית הבוץ״ הראשון נבנה בהמשך לבית האבן הדרומי בפאה המזרחית של החצר ההיסטורית. בשנת 1931, שנתיים לאחר שקבוצת חברי השומר הצעיר ייסדה כאן את קיבוץ מרחביה, חבריה הקימו צריפי מגורים בפאה הדרומית של החצר. אחרי שנה נוספת, ב-1932, כשהקיבוץ הצעיר ביקש לבנות בתים טובים יותר לחבריו, פנו הבנאים אל שיטת הבנייה הזולה שכבר הוכיחה את עצמה בתקופה של מצוקה כלכלית. ואז, מדרום לחצר הרבועה, נבנו עוד שלושה בתי מגורים מבוץ. שניים בלבד מבין הארבעה עדיין ניצבים שכוחים ומרופטים מפגעי הזמן.
בית בוץ נכלל בקטגוריה של נכסי תרבות המייצגים אדריכלות עממית, מבנים שנבנו מחומרים מקומיים לשימוש יום-יומי, בטכנולוגיות מקומיות-עממיות. מבנה שכזה הוא שריד למורשת וֶרְנָקוּלָרִית בנויה. נכסים וֶרְנָקוּלָרִיים (מקומיים) מבטאים בצורה הטובה ביותר את תרבותה של חברה, את יחסה לסביבתה, והם עדות לגיווּן התרבותי הקיים בעולם. בשנת 1999 התפרסמה האמנה למורשת בנויה זאת ע״י ״אִיקוֹמוֹס״, המועצה הבינלאומית למוֹנוּמנטים ואתרים.
בתי הבוץ במרחביה מתבססים על שלד מקורות עץ, שעליו נבנו הקירות מפסי עץ דקים אופקיים שיצרו תבנית. עליהם נמתחה רשת מתכת, ולתוך תבנית זו הונחו בצפיפות אבנים שנאספו בכפר הנטוש אל פוּלה, ששכן על הגבעה שבמרכז הקיבוץ. האבנים התלכדו באמצעות בוץ. לבסוף צופו הקירות בשכבת טיח.
מכיוון שאחד משני בתי הבוץ שנותרו במרחביה מיועד להריסה, הוחלט בוועדת התכנון והבנייה של הקיבוץ לאשר לחשוף ולהציג את מאפייני שיטת הבנייה המיוחדת בקיר בית הבוץ הראשון. עשרות השנים ניכרות בחיצוניותו של מבנה זה, שבמהלך השנים פעלו בו מעבדה ומרפאת שיניים. שכבת הטיח מתעקמת, נסדקת ומתקלפת, מה שמחזק את הרושם האותנטי של השריד לנכס התרבותי במורשת המקומית שלנו.
במהלך התחקיר ניסיתי לברר אצל כמה מדיירי בתי הבוץ משכבר הימים, האם קירות הבית, שמולאו באבנים ובוץ, תרמו לאיכות החיים. מאחת המשפחות, כיום בגיל שמונים פלוס, נמסר לי: ״כשנכנסנו לבית הבוץ לא היה לנו מקרר קטן, לא כיור, ולא טפטפת (שפעלה על בסיס נסורת, טיפות מים ומשב רוח בחלון). היה ברז בחוץ, והיה בית שירותים משותף לכל השכונה במרחק כ-200 מטר. גם תנור חשמלי לא היה, והסתפקנו בתנור נפט קטן. כעבור שנתיים עברנו לצריף פיני, עם שירותים קטנים, טפטפת בכל חלון, כיור ושיש״. משפחה אחרת דיווחה: ״לקראת החתונה שודרגנו מצריף לבית בוץ. שם, באמצע שנות השישים, בנינו את הקן המשפחתי שלנו, שכה אהבנו. הבונוס היה מקרר קטן משותף עם השכנים וכיור כלים. החדרון היה נעים וקריר בקיץ, ובחורף היה צורך לחמם עם תנור חשמלי.
התברר לי שחוויות המגורים בבתי הבוץ של שתי המשפחות היו שונות, ואין לי הסבר לכך. במשך עשרות שנים לא דובר על המבנה הפנימי של קירות הבתים. התייחסנו לבתי הבוץ כאל מושג מקומי מקובל, ורק לאחרונה גרדנו את הטיח, התבצבצנו בבוץ ההיסטוריה והתחלנו להתעניין במשמעות הנכס התרבותי של המורשת הבנויה שהופקדה בידינו מכורח הנסיבות. והנה, נוסף במרחביה עוד אתר מורשת שאי-אפשר להתעלם ממנו. הכתובת – על הקיר בשלט השימור הכחול.
כותב המאמר – זאב הררי
