באופן רגיל למדי הנטייה היא להיצמד לתבניות ולנוסחאות והן אכן טובות מאוד… למדע! לעומת זאת, בהקשר משפחתי הנוסחאות השגרתיות לרוב לא עובדות, או שהן פשוטות משנות צורה
לאחרונה פגשתי אלמנה שהגיעה עם שלוש ילדיה להסדיר את חלוקת הנחלה. בסיום המפגש קפצה לראשי הבנה שעיוותה עוד נוסחה מתמטית מוכרת. פתאום הבנתי ששניים פחות אחד שווה הרבה פחות מאחד.
"אימא בחיים לא תלך לדיור מוגן," הכריזה באופן חד משמעי אחת הבנות; ואחותה ענתה לה בעקיצה: "גם את אמרת שבחיים לא תגורי בעיר, והנה זה קרה לך!" האח ניסה לקחת לידיו את העניינים ולהרגיע את הרוחות, ואמר לשתיים: "בואו לא נקבל החלטות על בסיס השערות. אנחנו לא יודעים מה היה בעוד כמה שנים. צריך לקבל החלטות לעת עתה."
אם חשבתם לרגע שהשיח התנהל כך מכיוון שהאם נעדרה מהשיחה במשרדי, תופתעו וודאי לשמוע שהאם ישבה ממש סמוך לילדיה. אישה נאה ומטופחת, בת 75 שנראית צעירה מאוד לגילה, צלולה לגמרי, שמיעתה תקינה וגם יכולת הביטוי שלה לא לוקה בחסר; ובכל זאת, במשך דקות ארוכות התנצחו ילדיה מעל ראשה כאילו לא הייתה בחדר. אני מודה שחיכיתי בקוצר רוח לרגע שתרים יד, או תרים קול ותשקיט את השלישיה. אחר כך חשבתי לעצמי שאולי היא משהה במכוון את תגובתה, כדי להשחיל אותה בזמן. אבל שום קול לא נשמע מצידה. היא ישבה דוממת ונתנה לילדים לנהל דיון על עזבונה, על עתידה ואפילו על רצונותיה.
אילנה התאלמנה לפני כשנה. בשיחת הטלפון המקדימה בינינו, היא תיארה בפני את האובדן, ואמרה "איבדתי את החבר הכי טוב שהיה לי בחיים אחרי 50 שנות זוגיות." הבנתי את עומק העצב שלה. היא ביקשה להסדיר את עיזבונה, ואני שעדיין לא התוודעתי להקשר המשפחתי הרחב, הצעתי שתשתף את ילדיה, כפי שאני מציעה לרבים מההורים שפונים אליי. היא היססה לרגע ולבסוף נאנחה קלות ואמרה: "בטח, התכוונתי לשתף אותם."
האובדן רוקן את כוחותיה
היא לא רוצה להחליט. הכוחות נגמרו לה, כך היא הסבירה לי בתום הפגישה. "הוא הלך, ומאז אני מחפשת אותו בכל פינה בבית." הקשבתי לדברים הכואבים וליבי התכווץ. ניסיתי להאיר לעבר חצי הכוס המלאה: הילדים, הנכדים והנין שבדרך, והיא חייכה לרגע קל ושוב כבתה. בניסיון להמריץ אותה, הזכרתי את המשימה לדאוג לעיזבונה למענם. אבל היא אמרה בקול חלוש: "באמת שאין לי כוח לזה. מבחינתי שייקחו מה שהם רוצים. אני לא צריכה כמעט כלום. גג מעל הראש, אוכל ומים – עד שגם אני אלך."
נפרדנו לשלום, ואני נשארתי במשרד עם המשא הכבד שהניחה בחלל אחרי לכתה, ורק דבר אחד הדהד בראשי – המחשבה על אובדן הכוח. על זה שפעם היא ובעלה היו שניים, ועכשיו כשהוא הלך, העוצמה שלה הפכה להרבה פחות מאחד. אחרי עשרות שנים בהן ניהלו יחד את המשפחה – כעת החלטות כל כך מורכבות ורגישות נופלות רק על כתפיה הצנומות. אני רוצה להאמין שאחרי ששנת האבל חולפת הבן זוג שנשאר מוצא שגרה חדשה וטעם נוסף לחייו, ומתמלא בכוחות מחודשים.
אנשים לא מדברים על סוף הדרך, כאילו אם יטמנו את הראש באדמה זה לא יקרה, או אולי תתארך דרכם מעבר למצופה. אבל אם יש נוסחה בטוחה אצלנו בני האדם, היא שכולנו מתישהו נמות. זה קשה לקבל את זה, וגם אם המשפט נזרק באקראי לאוויר, אין שום משמעות לאמירתו. אנחנו לא באמת עושים משהו עם הידיעה הזו.
אחרי הכול, הסוף הבטוח הוא מוות; ואם זה ברור כל כך, איך זה שבמקרים רבים הורים אינם דואגים לערוך צוואה שתדאג לילדיהם לאחר שילכו לעולמם?! אני בטוחה שבני זוג רבים ידעו איפשהו את העובדה המוגמרת הזו, ובכל זאת אני פוגשת לא מעט יחידניים ויחידניות בשנות ה-60-80 לחייהם, שמגיעים אליי חסרי כוחות להסדרת צוואתם, זו שלא נעשתה כשהיו שניים – חזקים בהרבה, מנהיגים משפחתיים, ואולי בעוצמתם המשותפת מחזיקים בנוסחה משופרת – שאחד ועוד אחת הם הרבה יותר משתיים.
לצד המחשבה הזו, אני חוזרת להזכיר את סדרו של העולם בנוגע למשפחות, שאינו משתנה לעולם. הורים יישארו לעד בתפקיד ההורים, גם כשילדיהם יהיו בני 50, 60, 70 וכן הלאה. תמונת המצב העגומה של ילדים שנכנסים לנעלי אימם, כי איבדה את כוחותיה, אינו טוב לאף אחד מהם. הכוח ניתן לידיהם, ואני לגמרי לא בטוחה שטוב להם לקבל אותו. אין אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אפשר להאיר עם המסר הזה לאלה שבנוסחתם משמרים עדיין את כוח השתיים, ולהזכיר להם שלא להתמהמה… כי הם ההורים, כי הם צריכים לדאוג לילדיהם בכל גיל, וכי איפשהו בדרך, אולי הם יאבדו מכוחם.
הנוסחה ההפוכה
אחד הדברים היפים בחיים הוא שאפשר להמתיק כל דבר, גם אם רק קצת; ובאותו עניין של נוסחאות ובסביבת נחלות במושבים, גיליתי נוסחה נוספת ונהדרת, והיא שאחד ועוד אחת יכולים להתגלות כהרבה יותר משתיים.
הגילוי הזה התרחש כשנציג משפחה ממושב בצפון הארץ ביקש שאלווה אותם במחלוקת משפחתית בנושא הנחלה, וביקש שלפגישות יצטרף עדי גורדון. השם המוכר שהוזכר בשיחה, הביא את נציג המשפחה בצידו השני של הקו למהר ולהסביר לי, שבעבר היה עדי שחקן כדורסל מפורסם מאוד, אבל כבר שנים שהוא מלווה אנשים; או כפי שהבנתי בעצמי מאוחר יותר – מלווה אנשים בשבילי הנפש פנימה על מנת שיטיבו עם עצמם, עם דרכם ובכל מערכות היחסים בחייהם.
נעניתי לבקשת המשפחה, ומודה שהייתי סקרנית לקראת הבאות. הפגישה התקיימה בקליניקה היפה של עדי באלון הגליל, כשפרחים טריים מונחים במרכז השולחן, ופתחנו בשיח מגשר. זה היה מדהים, כיוון שלראשונה הקול שאני מביאה איתי למפגש המשפחתי, קיבל הדהוד נוסף מנקודת מבט מעניינת במיוחד.
התרומה של עדי גורדון לתהליך הייתה עצומה, וזאת דרך הנחייה צנועה אך נוכחת ומובילה, נתינת מקום לבני המשפחה, ולצד זה הארה בזרקור על הדברים החשובים באמת, כמו משמעות ההורה במערכת המשפחתית מצד אחד, וחוש חריף של עדי לעסקים מצד שני. כך עד שכולם השתלבו להסכמה ולהבנת מה באמת חשוב ומה אפשר להניח בצד ולהתקדם.
וכך, בסיום הפגישה הדהדה הנוסחה המופלאה, שמנפחת את ערכי המשוואה המוכרים – אחד ועוד אחת הם הרבה יותר משניים. היה כל כך מוצלח שבהמשך הצעתי לעדי שנמשיך ללוות יחד משפחות בתהליך מורחב והוא נענה בשמחה. בדרך הביתה חשבתי, שאם הכוח המוכפל שלנו יגיע לעוד ועוד משפחות, יש סיכוי שגם התוצאות יוכפלו, ואולי נזכה לקיים עוד ועוד מצבים רצויים של שלום בין אחים.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
